אמרי בינה אורח חיים כט

של בהמ"ז כל שעתא ושעתא דשבע חל עליו ורכיב עליו החיוב לברך על השובע ולמה לא יזכיר של שבת אלא ודאי דאינו חל על מה דשבע לחוד רק אם שבע מאכילה שנקרא בתורה שם אכילה וכיון דבאכילה לא הי' חל עליו להזכיר של שבת אזלינן בתר התחל' הסעוד' וכמו כן אם אכל יותר מכדי שיעור א"פ כיון שלא נקרא בתורה שם אכילה לא חייבתו התור' בבהמ"ז על מה ששבע ואף לדעת המחבר שם והוא דעת הרא"ש פסחים דמזכיר של שבת מ"מ לא אתי עלה מטעם זה רק מטעם מידי דהו' אמי שלא התפלל מנחה בע"ש שמתפלל שתים של שבת עי"ש אבל מ"מ מודה דחיוב חדש אינו חל וע"כ דרק על שביעה שע"י שם אכילה חייבה התורה בבהמ"ז וכמ"ש

וראיתי בגליון רבינו הג' עקיבא איגר ז"ל (סי' קפ"ו) שכ' להסתפק באכל בשנת י"ד לעת ערב היינו יום האחרון מי"ג קודם לילה ובתחלת הליל' שנעש' גדול לא נתעכל המזון אם חייב מדאוריית' לברך וגם י"ל אף אם ברך קודם הלילה כיון דאז לא הו' חייב מה"ת כשהחשיך צריך לחזור ולברך דחיוב' דרבנן אינו יכול לפטור חיוב' תורה למ"ש המג"א (סי' רס"ז). ואף למאי דכ' הח"א אם אכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם שנתעכל המזון דצריך לברך יש לחלק דהתם החיוב נמשך מהתחלת אכילה עד אחר העיכול אלא דבעידנא דעוסק במצוה פטור בזה י"ל דתיכף כשגמר המצו' צריך לעשות מצותו דבהמ"ז אבל בנידון דידן בעידן אכיל' גברא בעצמותו אינו בר חיוב י"ל דלעולם לא מתחייב מדאורייתא וצ"ע לדינא עכ"ל ולמ"ש נראה דאינו מתחייב כיון דעיקר חיובא דבהמ"ז הוא רק על אכילה ושביעה וכמו שהוכחתי ועוד יש להביא ראי' לזה מפלוגת' דר"מ ור"י דר"מ סובר ואכלת בכזית ושבעת זה שתי' ור"י סובר אכילה שיש בה שביעה ולדעת הרשב"א וס' יראים הוא מדאורייתא וכ' בס' יראים דקי"ל כר"מ ודרשינן ושבעת זה שתיה דכ"ז שתאב לשתות א"ח מדאורייתא בבהמ"ז ועיין מג"א (סי' רי"ב) ומנ"ל למדרש ושבעת על שתיה דילמא גילתה לנו התורה דחייב בין על אכילה ובין על שביע' ואם אכל כזית חייב לברך ואף אם עירב דבר מר דלא הוי אכיל' מ"מ חייב ג"כ על השביע' היינו על מלוי הכרס ובזה בעינן שיעור שביעה הואיל דלא הוי הנאת גרון וכן נ"מ אם אכל יותר מכדי שיעור א"פ מ"מ חייב על השביעה או אם אכל לעת ערב ומשחשכה נעשה ב"ח דחייב לברך על השביעה אלא ודאי דעיקר חיוב' דבהמ"ז הוא על אכיל' דהיינו הנאת החיך ומ"מ מדכתב קרא ושבעת ילפינן דבעי ג"כ הנאת מילוי כרס וכמ"ש הפנים מאירות כנ"ל ובפרט לדעת רוב הפוסקים דמדאורייתא א"ח רק על שביעה היינו אכיל' שיש בה שביעה ור"מ ור"י פליגי באסמכתא דקרא וכמו שכתבו תוספות ברכות (דף מ"ט)

ודע דדעת רא"ם בס' יראים שם דתולדה דבהמ"ז הוא אף על שיעור פחות מכזית או אוכל ולא שותה והוא נצרך לשתיה והוכיח דאיכא שיעורא דרבנן מהא דאמרינן בש"ס ברכות כגון דאכל שיעורא דרבנן וכי מחייבינא מדרבנן כגון כחצי זית שנהנה ממנה קצת אבל פחות מחצי זית לאו כלום הוא עכ"ד ובס' א"ר שם תמה עליו דהא פריך בש"ס (דף ט"ל) ר' יוחנן היכי מברך אחר זית מליח כיון דשקילא לגרעין בצר לי' שיעור' הא מ"מ שיעור' דרבנן הוא ובעי ברכה אחריו מדרבנן ונראה דעתו דוקא במה דחייב לברך אחריו מדאוריית' היינו על פת בזה יהבו רבנן שיעורא להחמיר לברך אחריו אף על חצי זית אבל בשאר דברים דעיקר חיובא דברכה דלאחריו הוא רק מדרבנן סובר דלא החמירו לברך רק על שיעורא מה דחייב לברך על פת מדאוריית' היינו כזית ולכך מתמה הש"ס על ר"י כיון דאכל זית מליח בזה בעי שיעורא מה שחייב על פת מדאורייתא ועיין רשב"א ברכות (דף ל"ז) דהביא משם הראב"ד דסובר על פחות מכזית פת בתחלה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג' והוא כתב דלאחריו אינו מברך בפחות מכזית דמ"ש מאכל ענבים כו' כדמוכח מהך דר"י הרי דאף על שבעת המינים אין מברכין לאחריו על פחות מכזית עי"ש ולמ"ש י"ל בפת דוקא החמירו אך קשה על היראים לשיטתו דסובר דעל כזית או כביצה חייב מדאוריתא וכת' הא דקאמר הש"ס (דף כ') והם דקדקו עד כזית וכביצה פי' דורשין ומדקדקין ולמה לא פי' דעד ולא עד בכלל היינו בשביל שלא יבאו לידי ספק אם אכל כזית מדקדקין דאף על חצי שיעור מברכין לאחריו ועוד לימא הקב"ה להדי' והמה דקדקו על עצמן אף על חצי זית או חצי ביצה אלא ודאי דלהסוברים דכזית וכביצ' הוי שיעור דאורייתא ליכא כלל שיעורא דרבנן וכמו שכ' הרשב"א ) דף כ') משם הראב"ד דליכא שיעורא דרבנן ועיין רשב"א (דף ל"ט) באורך

עוד יש להוכיח מדברי ראב"ד ורשב"א דכ' דליכא כלל שיעור דרבנן לבהמ"ז דלא חייבו רבנן בבהמ"ז אם אכל פחות מכזית דנתפח דמבואר מנחות (דף נ"ד) כל היכא דמעיקרא הוה בי' והשתא לית בי' הא לית בי' כל היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא אית בי' מדרבנן ובגו"ר בס' גן המלך (סי' קכ"ב) חקר כה"ג בברכת בנ"ר וכ' כיון דל"ח באית לי' שיעור כ"א מדרבנן חומרא זו אינו ראוי להחמיר במלתא שעיקרו אינו אלא מדרבנן והוי כתרי חומרא ותקנתא לתקנתא שהרי עיקר ברכת ב"נ אינו אלא תקנתא דרבנן עי"ש וכבר עמד עליו בס' קול אליהו שהרי מבואר בש"ס שם וכן פיגול וכן נותר כו' דמדרבנן מי איכא ומשני אימא וכן בטומאת פיגול כו' מ"ד הואיל וטומאת פיגול ונותר דרבנן הוא כולי האי בדרבנן לא עביד רבנן קמ"ל. הרי דגם במילתא דרבנן אמרינן הכי וגם לפי אוקימתא דרבא מוכרח לפרש הברייתא בהכי והיכי פשיט לי' היפך הסוגיא. אולם מן שיטת הראב"ד ורשב"א וס' יראים מבואר עוד ביותר דאף דסברו דשיעור כזית חייב מה"ת בבהמ"ז מ"מ כתבו דליכא שיעור דרבנן כלל וראב"ד ורשב"א ס' דהך דבן מברך לאביו לא משכחת בשיעורא דרבנן דליכא כלל ואמאי הא אכתי משכחת בנתפח וכן הס' יראים אף דהוכיח מזה דמשכחת שיעורא דרבנן הוליד חדשות דעל כחצי זית חייב מדרבנן ולמה לזה הא משכחת באכל שיעור זית היינו דהשתא איכא שיעורא ומעיקרא ל"ה בי' שיעורא רק בנתפח א"ו דפשיטא להו דלענין זה לא החמירו רבנן כיון דעיקר החיוב על הנאות גרון ומעיו וכיון דלית בי' שיעורא לא החמירו בזה והטעם י"ל דוקא לענין איסורין וטומאה החמירו דלא למיחלף בכזית כיון דאם יבא תקלה בכזית יהי' עובר בקו"ע משא"כ לענין בהמ"ז אף אם יבא תקלה כשיאכל כזית ממש ולא יברך לא יעבור בקו"ע רק בשב וא"ת לא מצינו בזה שיעשו רבנן הרחק' שיברך בשביל זה על פחות מכזית שנתפח הואיל דנראה ככזית לכך סברו ראב"ד ורשב"א דליכא כלל שיעורא דרבנן ועי' בר"י ריש ברכות בכה"ג לענין ק"ש של ערבית ובגליון שם והיראים סובר דאם לא נאמר דעשו רבנן הרחקה שיברך אף על חצי זית לא נוכל למילף משם ההרחק' שיברך על הנרא' ככזית בשביל דנתפח

ומה שהשיגו על הגו"ר דהא מש"ס מבואר אף לענין טומאת פיגול ונותר עבדו רבנן דמשתערין כמות שהוא עכשיו א"כ אף להפוסקים הסוברים דא"ח מה"ת רק כשאכל כדי שביעה ועל כזית אין חייב רק מדרבנן וממילא נימא דמשתערין כמות שהוא עכשיו ועיין ס' מנחה טהורה מנחות שם שהביא דברי ס' קול אליהו הנז' ונראה ליישב דבריו דהא מבואר ברמב"ם (פי"ד ממ"א) באכל נבילה או חלב או פיגול ונותר שהניחה בחמה ונתמעט פטור חזר והניחה בגשמים ונתפח חייבין עליו כרת או מלקות הי' פחות מכזית מבתחלה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו ובס' מ"ט הנז' עמד בזה כיון דכשלא היה שיעור מתחלה אף דנתפח ונראה כזית אינו אלא מד"ס מאי אתא הרמב"ם לאשמועינן כיון דמטעם התפיחה אינו אסור כ"א מדרבנן ולענין חלב ונבלה וכיוצא בו היינו לענין אכילת איסור אפילו לא נתפח אסור מה"ת מטעם חצי שיעור וכמ"ש שם ריש הפרק וא"כ מאי מהניא תפיחה זו כיון דאף בלא נתפח אסור מה"ת עי"ש ולפי ענ"ד הרמב"ם אתא לאשמועינן דחל חומרא זאת מה דעשו חכמים להרחקה לדין כזית דנתפח כמו אילו הי' שיעור כזית שלם ואף דאין לוקין מ"מ נ"מ טובא בזה דכבר נודע דעת הרמב"ם דעל ח"ש נבילה או חלב אף דאסור מה"ת מ"מ לא הוי מושבע ועומד מהר סיני על זה כיון דלא הוי דבר המפורש בתורה וחל עליו שבועה משא"כ דבר האסור מדרבנן חמור כיון דאוקמיה על לאו דלא תסור הוי כמושבע ועומד מה"ס ואין חל עליו שבועה ועיין ש"ך יו"ד (סי' רל"ט סק"כ) ולפ"ז סובר רמב"ם אף דחצי שיעור אסור מה"ת מ"מ כיון דהשתא הוי ביה מדרבנן איסור ולמחשב כאילו הי' כזית לא פלוג רבנן וגזרו על כל דבר ואף דלענין אכילת איסור בלא"ה אף כל שהוא אסור מה"ת מ"מ מה דנתפח ונראה ככזית חל עליו האיסור דרבנן למחשביה ככזית ונ"מ לענין שבועה דאינו חל עליו דהוי המושבע ועומד ויליף זאת אף דבלא"ה אסור מה"ת ולמה היו צריכים חז"ל להוסיף החומרא לשערו כדהשתא כיון דלא ניתוסף בזה איסור מ"מ כיון דמצינו לענין פיגול ונותר דלענין טומאת פיגול ונותר דרבנן הוא מ"מ עבדי רבנן והיינו טעמא כיון דלענין איסור אכילה שהוא איסור דאורייתא מטעם ח"ש לא חילקו רבנן ועבדי לשער כדהשתא אחר דנתפח ממילא עבדי ג"כ לענין טומאה כיון דעכ"פ יש בזה סרך איסור דאורייתא לענין אכילה דאף ח"ש אסור מה"ת ושיעור הוא לענין מלקות ואמרו לשער כדהשת' עכ"פ לענין כל מה דנ"מ בין שיעור שלם לח"ש מלבד לענין עונש מלקות וכרת עבדי רבנן הרחקה שיהי' זה חשוב כמו אם הי' בו שיעור לכן כיון דנ"מ לענין איסור הנוגע מה"ת לעשות הרחק' לשער כדהשתא לכך ממילא אף לענין טומאה דהוא רק מדרבנן עבדי רבנן לשער כדהשתא אבל היכא דליכ' שום נ"מ לענין איסור דאוריית' י"ל דלענין דרבנן לבד לא משערינן כדהשתא ולכך א"ח לברך בהמ"ז על חצי זית דנתפח אך אף להסוברים דעל כזית חייב מדאורייתא לברך בהמ"ז מ"מ א"ח בלית בי' כזית רק אחר דנתפח כמבואר מדברי הראב"ד ורשב"א דליכא כלל שיעורא דרבנן

סי' ט"ז אם אכל כחצי זית ושתה כח"ז מבואר במ"א (סי' ר"י) דאין מצטרפין לענין ברכה אחרונה כמו ביוה"כ. ובפ"מ שם מגמגם די"ל ביוה"כ תליא ביתובי דעתי' משא"כ לענין ברכה נהנה מקרי דהא באיסורין אינו מצטרף משני שמות ובברכת הנהנין מצטרפין וכ' מיהו למ"ד משקה רביעית דוקא ל"ש צירוף חצי זית אוכל וחצי