אמרי בינה אורח חיים כח

ברם י"ל בכפאו לתקוע דלא יצא דניהו דאין צריך כונה אבל מ"מ מעש' בעינן ובעי שיעש' המעשה ברצון המוחלט וכ"ז שעושה מעש' באונס לא מקרי שעש' מעש' ומצאתי בח"ש שכ' כן והבי' ראי' ממס' ע"ז (דנ"ד) דמעשה ע"י אונס הוי כלא עשה מעשה. וא"כ י"ל דוקא בכפאו ואכל מצה היינו לדעת הרא"ה שידע שהוא מצה אז אמרינן אף שאינו רוצה לאכול מ"מ כמו בתלו' וזבין אמרינן אגב אונסי וזוזי גמיר ומקנה כן נמי לענין כוונת מעשה כיון דנהנה מאכילת היתר אגב אונסו והנאתו גומר ועושה ברצון ואף אם אינו מכוין לשם מצוה כיון דזה אינו מסבב לו ההנאה מ"מ לעשות מעשה האכילה מתרצה משא"כ אם תוקע בשופר באונס הוי כמו תלו' ויהיב ואף שדבר זה תלוי בדעתו ויודע בנפשו אם עשה ברצון המוחלט או לא מ"מ י"ל במצה אנן סהדי דהתרצה לעשות המעשה אגב אונסו והנאתו משא"כ בתקיעת שופר כיון דאנן חזינן שתקע באונס הוי כונתו למעשה דברים שבלב דאין מחשבתו ניכרת מתוך המעשה ובכה"ג לכ"ע בעי כונה שיהי' ניכר דעושה המעשה ברצונו

ודע דנראה היכא דעיקר פעולת המצוה הוא על התכלית פועל היוצ' בזה לכ"ע ל"ב כונה ומה"ט נראה דפלוגתת אבא שאול ורבנן יבמות (דף ל"ט) דאבא שאול אומר הכונס יבמתו לשם נוי ולשם אישות (בתוספתא קתני לשם נכסים) ולשום דבר אחר כאלו פוגע בערוה וקרוב להיות הולד ממזר וקאמר בגמ' דפליגא בהא דקתני יבמה יבא עליה מצוה וא"ש קאמ' למצוה וק' היכי פליגא אם מצות צריכות כונה או לא א"ו כיון דתכלי' היבו' הוא להקים שם אחיו בישראל ותכלית הזאת נעשה ע"י הבעילה לא בעי דוקא שיתכוין לשם מצוה ופליגא רק בקרא דא"ש ס' למצוה דהתורה חייבוהו דוקא שיבא עליה לשם מצוה ורבנן סברו דלא קפד הקרא שיהי' דוקא למצוה ואף אם אינו מתכוין למצוה מ"מ כיון שהתכלית יתקיים אף בלא כונה לא איכפת בהכונה. והא דפריך שם הש"ס מהבריית' דקתני מצות יאכל במקום קדוש מצו' למ"ד אבא שאול היא מאי תרי גווני איכא ופירשו התוס' דליכא למימר רצה לשם סעוד' אוכל רצה לשם מצו' דא"צ שיתכוין לשם מצו' אלא שלא יהי' אוכל אכיל' גסה ואמאי לא נימא דקפיד רחמנ' שיאכל לשם מצו' דוקא כמו באכיל' מצה להסוברים דגם במצות אכילה בעי כונה ואף להסוברים דכפאו ואכל מצה יצא מ"מ כמו דדריש יבמה יבא עלי' למצו' שיהי' צריך שיבא עלי' לשם מצוה כמו כן באכילת המנח' נימא דקפיד קרא דצריך שיכוין בפירוש לשם מצוה כמו דדריש אליבא דא"ש יבמה יבא עליה למצוה. וראיתי בנו"ב מהד"ק (סי' נ"ד) שכ' להוכיח מזה דגם לא"ש לא בעינן שיכוין בפי' לשם מצוה רק שלא יכוין בפי' ההיפך דהיינו שבועל ומכוין לשם נוי או לשם אישות ומכוין בפי' שלא לקנות או מפני שאינו רוצה להקים לאחיו שם כמו שנאמר באונן אבל בבועל סתם קונה דסתמא לשמה אבל באכילה לא משכחת ההיפוך רק אכילה גסה וזה לא שמי' אכיל' עי"ש ומלבד דמפשטות הש"ס וראשונים נרא' דלא"ש בעי דוק' שיכוין לשם מצוה דמה"ט קאמר ועכשיו שאין מכונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום ובראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה מצות יבום קודמת ואם נאמר דסתמא לשמה ולא בעי א"ש שיכוין בפי' לשמה רק שלא יכוין ההיפך אף דלא אכשורי דרי מ"מ וכי היו חשודים שיתכונו שלא להקים או שלא לקנות וגם משמעות הלשון לשם נוי או לשם אישות או כמו שכ' בתוספת' לשם נכסים מבואר דמכוין לקנות רק הואיל דאינו מתכוין לשם מצוה כאילו נגע בערוה ובלא"ה אף לדבריו יקשה דהא משכחת שני הפכים או דמכוין לאכול סתם או דמכוין בפי' שלא לצאת ואינו אוכל לשם מצוה ומכוין ההיפך ואף דלדעת הפוסקים דבדבר אכילה לא בעינן כונת מצוה משמע אף אם מתכוין להיפך בפי' שלא לצאת ג"כ יוצא ועיין מג"א (סי' תע"ה ס"ק י"ד) ובפ"מ שם שכ' כן וגם למ"ש הח"ש דדוקא במצוה דאין צריך לקיים רק פעם א' כמו אכילת מצה או לולב דיש לו זמן עדיין לקיים מהני כונתו שלא לצאת אף אם מצות א"צ כונה אבל במצוה דחייב בה תדיר ולא יש זמן לאחר' כמו תפילין בזה אם מצות א"צ כונ' לא מצי לבטל' ע"י כונה שלא לצאת והכי נמי באכילת מצה דמנחה ג"כ אם א"צ כונה ויכול לאכול אף לשם סעודה לא מצי לבטל המצו' אף אם מכוין שלא לצאת כיון דעי"ז יתבטל המצוה. מ"מ סוף סוף יקשה דילמא קמ"ל דמצות יאכל למצוה שיכוין דוקא ואם אינו מתכוין הוי כאוכל קדשים אולם נראה דהא דכתבו תוס' בפשיטות דא"צ שיכוין לשם מצו' היינו אף אם בעלמא אף במידי דאכיל' נאמר דצריך שיתכוין מ"מ במתנות כהונ' כיון דכתי' בהו למשח' ודרשו כדרך שהמלכים אוכלים גלי רחמנא בזה דיכול לאכול כאוכל את שלו וא"צ בזה כונה שוב הראוני שכ"כ ג"כ בס' קרן אורה וזה ברור

סי' ט"ו. יש לחקור בחיוב ברכת המזון מה"ת להסוברים דואכלת דכתיב בתורה הוא על שיעור כזית כמו כל אכילה דקרא אם אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אם דומה לאכילת איסור דחייב בכה"ג שהרי נהנה גרונו בכזית כמבואר סוף פרק גיד הנשה ורמב"ם (פי"ד ממ"א) או נאמר דיש לחלק

ונראה דא"ח בבה"מ עד שיהנה מעיו בכזית בין להסוברים דחייב מדאורייתא ובין להסוברים דמדאוריית' א"ח עד שיהי' שבע מאכילה רק מדרבנן חייב על אכילת כזית מ"מ מודים דא"ח עד שיהנו מעיו בכזית מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת הרי גילתה לנו התורה דעל שם אכילה בלבד א"ח בבהמ"ז עד שיבא למעיו היינו שיהי' שבע ואף דחז"ל החמירו לברך אף על כזית היינו דזה הוי לפעמים שיעור שביע' מ"מ בעינן שיבא לתוך מעיו כזית ועיין רא"ש ברכות (פ"ב סי' ו') שכ' בטועם ופולט טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית ומ"מ ברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עי"ש הרי דדקדק אף לענין ברכה קודם המזון דבעי דוקא הנאת מעיו והיינו דלא עדיף מברכה שלאחר המזון דבעי ג"כ דוקא הנאת מעיו מדכתיב ואכלת ושבעת וכן מצאתי מכבר בפ"מ (ח"א סי' כ"ז) דכ' דנהי באכילה של איסורים חייב בכזית מצומצם ומצטרף של בין החניכים כמבואר ס"פ גה"נ שם מ"מ בבה"מ אינו מצטרף דבעי שישבעו מעיו והביא ראיה מדברי הרא"ש הנז' וכ"כ בפ"מ בא"א (סי' ר"י סק"א)

ולפ"ז יש ליישב דברי הרוקח שכתב לענין בהמ"ז דכזית גדול בעינן ותמה עליו בס' א"ר (סי' קפ"ד ס"ק ח') דהא מבואר ברכות (דף ל"ט) כזית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני ולהנ"ל אתי שפיר דר' יוחנן שבירך על זית א' גדול בלא גרעינתו ודאי הי' מצמצם שירד כל הזית לתוך מעיו ולא יהי' נשאר לבין החניכים אבל סתם בני אדם אם לא ידקדקו ויהי' נשאר מה שבין החניכים יהי' ברכה לבטלה לכך כ' הרוקח דא"ח עד שיאכל כזית גדול דבזה אף אם יהי' נשאר מעט בין החניכים מ"מ יהי' עכ"פ מילוי כרס מכזית בינוני משא"כ כשאינו אוכל רק כזית בינוני מצומצם לא יבא להכרם כזית

וכן נראה ג"כ אם אכל או שתה והקיאו דא"ח לברך בהמ"ז כיון דלא שבע מזה וראיתי בס' קול אליהו (ס' ט) שחקר בזה והעלה כיון דמתבאר מסוגיא דסוף פרק גה"נ שאע"ג דהקיאו חייב לענין איסורי מאכלות דכוותה נמי לענין ברכה איכא למימר בתר הנאת גרונו אזלינן ואע"ג דקי"ל כל שנתעכל המזון שבמעיו שוב לא יברך וה"נ אין לך עכול גדול מזה שהרי הקיאו הא ליתא דלא יבצר אם לא נשאר לו תמצית מן המאכל במעיו אמנם במי שאכל כזית ממש והקיא שיעור כזית ממש בהא ודאי לא יברך לאחריו שהרי נתעכל עכ"ד ולמ"ש דאינו דומה אכילת איסורין לענין אכיל' דבהמ"ז דבזה לכ"ע בעי אכילת שביע' היינו הנאת מעיו א"כ אף באכל יותר מכזית כל שהקיאו אף אם נשאר מעט במעיו א"ח לברך בהמ"ז

אולם היכא דיש הנאת מעיו מ"מ נראה דבעי עכ"פ ג"כ הנאת גרון שיהנה גרונו בכדי שיעור אכיל' מדכתי' ואכלת ושבעת וברכת בעי עכ"פ שיהי' אכיל' ג"כ כמו בכל עניני אכילה דכתיב בתורה ואם עירב דבר מר עד שאינו ראוי לאכיל' ואכל אף דהנא' מעיו יש כאן שנתמל' הכרס מ"מ כמו לענין איסור א"ח על אכילה שאין בהן הנאה לחיך כמבואר רמב"ם הל' יסה"ת (פ"ה) כן נמי לענין בהמ"ז לא מצינו שחייבו התורה על הנאת מלוי הכרס בלבד רק אם הי' הנאת אכילה שהיא הנאת החיך וכן נראה ממה דמבואר (סי' ר"ד) באוכלין ומשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם הם רעים ול"ל הנאה דא"צ לברך ועי"ש במ"א (ס"ק י"ט) כן נמי לאחריו אינו חייב לברך וראיתי בפ"מ בא"א שכתב וז"ל ומ"מ י"ל ברכה על הנאת מעיו מצטרף ומיהו אם אכל עד ששבע חייב בבהמ"ז מה"ת אף שאכל מעט ורק אם אכל כזית דמברך בהמ"ז דכ' ואכלת אז אמרינן דיותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף וצ"ע ע"כ וקאי שם על דברי המג"א דא"ח בבהמ"ז עד שיאכל בכדי א"פ וסובר הפ"מ דמ"מ כששבע מאכילה זו חייב לברך מדכתיב ושבעת ולא אדע מנין לנו לדרוש מדעתנו שהתור' הטילה שני חיובים על אכילה או על שביע' לבד לא מבעיא לרוב הפוסקים דא"ח מה"ת בבהמ"ז עד שיאכל אכילה שיש בה שביע' ועל כזית או כביצה א"ח מה"ת ודאי ואכלת דכתיב הוא להורות דבעי הנאת אכילה שהוא הנאת חיך וגם שיהי' הנאת מלוי כרם היינו שביעה ואם חסר אחד אינו חייב לברך ואף להסוברים דקי"ל כר"מ וחייב מדאורייתא לברך על כזית מ"מ ושבעת דכתיב קאי על שתיה שאם אינו תאב לשתות אז חייב כמבואר בא"ר (סי' קפ"ז) משם ס' היראים אבל שיהי' חיוב לברך על השביעה בלבד באם ל"ה אכילה היינו אף שאכל הרבה כדי שביעה ונתמלא הכרס מ"מ כ"ז שלא אכל בכדי אכילת פרס שיעור אכילה ולא נהנה גרונו בכזית בכדי שיעור אכילה מנין לנו שיתחייב בבהמ"ז. וראיה לזה מהא דמבואר רמ"א (סי' רע"א) דאם גמר סעודתו וקדש היום קודם שברך בהמ"ז דאינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר תחילת הסעודה והיינו אם לא אכל משחשיכה כמ"ש המ"א שם ואם נאמר דעל שביעה בלא אכילה ג"כ חיי' לברך בהמ"ז א"כ כ"ז ששבע מאותו אכילה חל עליו כל רגע ורגע החיוב של בהמ"ז ואמאי אינו מזכיר של שבת כיון דעדין לא נתעכל המזון וחל עליו מהשתא ג"כ החיוב של בהמ"ז ודומה למ"ש תוס' בכורות (די"ט) לגבי פדיון הבן דכל שעתא ושעתא רכב עליו חיובא דפדיון הבן וא"ד לשאר חוב דמאותו שעה נשתעבדו נכסיו ואחר הלואה תו ליכא עליו חיו' רק לפרוע מה שנתחייב מאותו שעה והנכסים שקנה אח"כ הוו דאקני אבל מצות פדיון כל שעה ושעה רכב עליו חיובא עד שנותן עי"ש ובקצו' החושן (סי' מ"ג) וה"נ דכוותי' אם נאמר דעל שביעה לחוד חל ג"כ חיוב