אמרי בינה אורח חיים כז

כ' דבודאי הוא ע"ד כונת מצוה כמו דכ' הרמב"ם (פ"ה מחליצה) ויעשו מעשים אלו לשמן דאילו כונת הקנאה איך קי"ל חליצה מוטעת כשרה נהי דמפני התנאי אינ' בטיל' אכתי תבטל מצד קנין בטעות דקי"ל חוזר אלא ודאי א"צ אלא כונת מצוה בשעת מעש' שיכוין שע"י מצוה זו תותר לשוק ודבריו נפלאים מה זה הוכחה הא בכ"מ דבעינן כונת הקנאה אם הקנה על תנאי אם התנאי אינו ע"פ דיני תנאי תנאי בטל ומעש' קיים אף אם לא נתקיים התנאי ולא אמרינן דהוי קניין בטעות דאין בכח התנאי לבטל המעשה כשלא הותנה כדינו וכיון דנתכוין להקנות אף דתלוי ההקנאה בתנאי מ"מ כיון דלא הותנה כדינו תנאי בטל ומעשה קיים כן נמי בחליצה אף אם בעי כונת הקנאה מ"מ כיון דנתכוין להקנות ולפוטרה מזיקתו אף דהוי ע"ד שיתנו לו כפי ההבטחה מ"מ כיון דא"א לקיים על ידי שליח התנאי בטל ומעשה קיים אך מ"מ למ"ש הרמב"ן דבמכשירין לא בעינן כונת מצו' י"ל דלאו מטעם כונת מצוה הוא דצריך שיכונו שניהם בחליצה רק חז"ל למדו זאת או מקרא או מהלכה לממ"ס דצריך שיכונו שניהם היינו שלא יהיו כמתעסקין רק שיעשו מעשים אלו לשמן בלבד ועיין ריטב"א גיטין (דף כ"ג) דכ' דבחליצ' לא מהני עע"ג כמו בכתיבת הגט מטעם דבעי כונה לדעת עצמן שיהיה להם כונה בחליצתן ע"מ לפטור ומשום הכי לא סגי בגדול עע"ג ומשמ' דלאו כונת מצוה הוא ולא כונת הקנא' רק שעושה מעשה זה לפטור ושיכונו שבזה נפקע הזיקה ועיין רשב"א חולין שם דמשמע ג"כ דכונת חליצה הוא איננו ע"ד כונת מצוה דכ' אע"ג דלגבי מצות חרש כשוטה הכא דכונה מועטת הוא שאני עי"ש

וראיתי בב"מ שם שהאריך לבאר דעת רמב"ם דמה"ת סגי בכונה של אחד מהם בחליצה או כונתו או כונתה ורק מדרבנן בעינן שיתכונו שניהם וראייתו ממ"ש הרמב"ם וכל חליצה פסולה עברה ונישאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה וביבמה הנישאת לזר בלא חליצה אפי' בשוגג תצא מזה ומזה ואם נאמר בחליצ' בהעדר כונת א' מהן ד"ת אינה כלום רק מדרבנן פוסלת אמאי לא תצא הא מד"ת זקוקה היא עי"ש וכדבריו מבואר בס' קרית ספר מבעל המבי"ט דמה"ת סגי בכונת א' מהן אולם יקשה לפ"ז הא קי"ל אין תנאי בחליצ' מטעם דהוי תנאי שאי אפשר לקיים המעש' ע"י שליח וכבר כתבו הראשונים הא דמהני תנאי בנזיר ונדרים הוא מטעם דרק אם התנאי בא לבטל מעשה אמרינן דלא אתי דיבור התנאי ומבטל מעשה עד שיהי' בכח התנאי כדיני תנאי בני גד ובני ראובן דאל"כ לא אלים לבטל מעש' אבל היכ' דליכא מעש' אלא דיבור אתי דיבור התנאי ומבטל הדיבור ועיין מג"א (סי' תפ"ט סק"ז) גבי ספירת העומר דאם סופר עם הקהל קודם צאת הכוכבים כיון דמצות צריכות כונה יכוין בלבו אם אזכור בליל' אין אני מכוין לצאת בספיר' זו. ויקשה איך מהני תנאי לסלק הכונה הא צריך שיכוין א"ע וזה אי אפשר לקיים ע"י שליח וצ"ל כיון דליכא מעשה לבטל רק הכונה בזה יכול להטיל תנאי וכונת התנאי מבטל כונת המצות אולם שם י"ל בלא"ה כמו שכת' רמב"ן ב"ב דבדבר הנעשה בינו לבין עצמו שלא עם אחרים לא בעינן דיני תנאים לכך יכול להטיל תנאי על כונת המצוה אף דאי אפשר לקיים ע"י שליח] ולפ"ז אם נאמר דמד"ת ל"ב כונת תרוייהו וסגי בכונתה ומדרבנן בעינן גם כונתו ולא עקרו החליצה לגמרי אם לא הי' כונתו רק הוי חליצה פסולה מדרבנן ומד"ת נפקע הזיקה א"כ אם מטיל תנאי על מנת שתתן מאתים זוז אמאי התנאי בטל לגמרי ומעשה קיים הואיל דאי אפשר לקיים המעש' ע"י שליח הא כל התנאי הוא על כונתו ולא לבטל המעש' דהמעשה קיים בכל אנפי מה"ת כיון שכיונה היא רק חז"ל אמרו דצריך ג"כ כונתו ואם לא נתכוין אף דמה"ת נפקע זיקתה מ"מ הם אמרו שתהי' החליצה פסולה מדבריהם א"כ עיקר התנאי הוא על הכונה שלו ובזה אינו צריך לדיני תנאי דאתי דיבור התנאי ומבטל הכונה וכמעט הסכמת כל הפוסקים דאין תנאי בחליצה מטעם דהוי אי אפשר לקיים ע"י שליח וע"כ מוכח דדעתם דמד"ת בעינן המעש' שלו עם כונתו ואם נעשה בלא כונה לא מהני כלל מד"ת רק מדרבנן נקראת חליצה פסולה שתהי' אסורה עליו ומד"ת לא הוי חליצה כלל ועיקר התנאי היה לבטל המעשה לכך ל"מ מטעם דא"א לקיים המעשה ע"י שליח ועיין כ"מ (פ"ו מאישות) דדעת רמב"ם דלא בעינן תנאי דאפשר לקיים ע"י שליח והא דל"מ תנאי בחליצה הוא משום כיון דלא אתני בשעת מעשה אחולי אחלי' לתנאי ובלח"מ הקש' דהרי דעת רמב"ם במקדש על תנאי ובעל צריכה גט מספק שמא ביטל התנאי ואם הטעם דחליצ' מוטעית כשיר' מה"ט דאחיל אמאי כשירה בודאי הא הוי ספק חליצה דומיא דקידושין וכמו כן הקש' בס' דו"ח בדברי הר"ן כתובות בסוגיא דקדש' ע"ת בהא דאמרינן כיון שכנסה סתם אחולי אחליה דלא שייך לומר ודאי אחיל לתנאי אלא דהוי ספק שמא אחיל ולית לה כתובה והקש' מהא דאמר בש"ס שם חליצה מוטעית דכשרה אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחיל הא לפי ראי' זו אמרינן דודאי אחליה דמה"ט כשירה עי"ש ולהנ"ל כיון דמד"ת ל"מ שום תנאי דמעשה חליצה אף בלא כונה שלו מפקיע הזיקה ורק מדרבנן בעינן הכונה הוי ספק דרבנן לכך כשירה שוב מצאתי בשעה"מ הלכות אישות שכ' כן לתרץ קושית הלח"מ אולם יש לגמגם למ"ש האחרונים בדעת רמב"ם דסד"ר במקום דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא רק בולד הטומאה דרבנן ולגבי ספק עירוב מקילין ולא בשאר איסורי דרבנן א"כ כיון דהוי ספק אם אחיל לתנאי אמאי כשירה בודאי ועי"ש עוד בשעה"מ מה שמתרץ קושית הלח"מ ובדבריו מתורץ תמיהת הדו"ח הנ"ל ואכ"מ בזה שוב ראיתי בספר שמש צדקה שהאריך הרבה להוכיח דדעת רמב"ם דמה"ת בעינן כונת שניהם בחליצה ויש להאריך בדבריו שם טובא ואכ"מ בזה ויבואר עוד במקומו ברצות ה'

והנה היום תרועה הקשה בהא דאמר כפאו ואכל מצה יצא בכפאו פרסיים הא אף בישראל דתנן האומר סוכה ואינו עוש' לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו מבואר דיצא אף דעושה באונס ואמאי והעלה דכונת אחרים ג"כ מהני כמו בנדה שנאנסה וטבל' דפליג' רב ור"י אם עלתה טבילתה וקאמר בש"ס חולין דוקא אם נפלה שלא במתכוין אבל אנסוה חברותיה מהני וכ"כ בכונת מצוה וכ' דמטעם זה כ' הרמב"ם בכפאו ואכל מצה יצא דרמב"ם לשיטתו דסובר נכרים בני עשייה נינהו לענין גט עיי"ש וכל דבריו נפלאים חדא עכו"מ לאו בני חיובא נינהו ומה מהני כונתן דוקא לענין נתינת הגט ועשיות החליצה שהוא בעצמו עושה המעשה אף שהוא ע"י כפיה מהני אבל אם מצות צריכות כונה מה מהני כונתן של עכו"מ וגוף דבריו דכונה לצאת מהני ע"י אחרים ואף אם הוא אינו אומר רוצה אני מהני לדבריו הא זה הוי מצוה שבגופו ולא מבעי לשיטת רבינו יונה שברשב"א חולין הנ"ז דלכך ל"מ בחליצה ושחיטה למ"ד דבעי כונה באחרי' עומדים ע"ג משום דדוקא היכא דמהני שליחות כמו בגט דיכול לעשות ע"י שליח מהני נמי הכונה של העומד ע"ג אבל בחליצה דל"מ ע"י שליח ל"מ כונת העומד ע"ג וכן בשחיטה בעי כונת השוחט מכ"ש במצוה שבגופו כמו לולב וסו' צריך שיכוין שעושה לשם מצוה א"כ מה מהני כונת אחרים והא דלגבי טבילת נדה דמהני כונת חברתה משום דמאן דסובר דבעי כונה הוא כר"י בן יוסף בחולין שם וכובס מת"ל שנית מה ראשונה לדעת אף שניה לדעת. א"כ א"ד לשחיטה דילפינן מדכתיב וזבחת היינו מי שזובח צריך שיהי' לו כונה ול"מ כונת אחרים העע"ג אבל בטבילה אף דבעי כונה היינו מי שטובל בעי כונה ולא דבר הנטבל וכמו הטובל כלים או בגדי' דילפינן דבעי כונה היינו מי שטובל הדבר צריך שיטבול בכונה כן נמי אף אם אנסוה חברותיה וטבל' אף שהי' בע"כ מ"מ נדן הנטבל' כמו כלי ומהני כונ' חברותי' וכמו בשוט' פקחת מתקנ' אות' ואוכל' בתרומ' כן אף בפקחת אף דבע"כ נטבלה מ"מ כיון דמטביל' לדעת מהני אבל היכ' דבעי כונת העושה מה מהני כונת אחרים. וכן אף לשיטת תוס' דסברו אף בשחיט' וחליצה הי' מהני כונת העע"ג היינו מטעם דהעוש' עוש' ע"ד העע"ג אבל בכפאו לקיים המצוה מה מהני כונת הב"ד כיון שהוא מחוי' לעשות המצוה בכונה וא"כ יש להבין הא הנ"מ בפשיטו' בין אם מצו' צריכות כונ' או לא בכפאו ישראל ואינו אומר רוצה אני

אולם י"ל כמו שכתב הרמב"ם בטעם דמהני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמהני הרצון ע"י כפיה משום דאין זה אנוס אלא הוא אנוס עצמו בדעתו הרעה וכיון שרוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ויצרו שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עיין (פ"ב) מגרושין. א"כ אף אם נאמר דשם בעי שיאמר רוצה אני מ"מ בקיום מצוה דבגופו סגי אף אם אינו אומר רוצה אני כיון דכפאו שיקיים המצוה סגי בכונה הזאת כיון שתש יצרו ורוצ' להיות מישראל עוש' ע"ד המצוה והש"ס נקט רבותא יותר אף בכפאו פרסיי' דהא ד' הרא"ה דדוק' אם ידע שזה מצה והיום פסח דאל"כ ודאי לא יצא וראי' ממה דלא נקט הש"ס חד מהנך גווני ודעת ר"י דדוקא בלא ידע שזה מצה דאל"כ הוי כמו מכוין שלא לצאת. ובי"ת כתב ממה דלא קאמר רבא ש"מ כפאו לתקוע יצא ודאי הא דכפאו פרס' לאכול מצה איירי דהיו סבורים שזה חמץ וכפאוהו לאכול ואח"כ נתודע לו שזה מצה והפרסיים סברו להעבירו על הדת ואין דרך לכופו לקיים המצוה לכך לא נקט רק התוקע לשיר ולדעת הרא"ה י"ל דאיירי בידע שהוא מצה והם חשבו שזה חמץ וכפאוהו לאכול חמץ והטעם אותם ואכל מצה ואשמועינן רבותא דאף בכה"ג דהתכוין לעשות מצוה אחרת להציל א"ע ע"י אכילה זאת מאכילת איסור מ"מ יוצא והרי דעת הר"ן בהא דתנן אבל מתעסקין עם התינוקת והמתעסק לא יצא וכתב הר"ן אף למ"ד דסובר מצות אין צריכות כונה מ"מ כאן גרע כיון שהתכוין למצוה אחרת דומיא דהשוחט לשם קרבן אחר כדאמרינן בת מינו מחריב וה"נ הי' ס"ד כיון דכפאוהו לאכול חמץ ומתכוין להציל א"ע מן האיסור שלא יאכל חמץ ובשביל זה אוכל מצה דלא יצא ידי חובת מצוה דהוי כמתכוין למצו' אחרת קמ"ל דמ"מ יצא כיון דעכ"פ אכל מצה ובט"א כתב דמהא דפריך הש"ס מן היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא ושם הי' כונתו למצוה אחרת ואעפ"כ אם מצות א"צ כונה הי' יוצא וע"כ דא"ד לשוחט לשם קרבן אחר דשם א"י לעלות רק לקרבן אחד אבל כאן באותו תקיעה יכול לעשות שני המצות. ובודאי י"ל דנקט לרבותא כפאו ואכל מצה בכה"ג שיודע שלא כיון לשם קיום מצות אכילת מצה רק להציל א"ע ע"י אכילה זאת מן אכילת חמץ ואעפ"כ יצא ואם כן לאו אורחא למינקט כפאו לתקוע.