אמרי בינה אורח חיים כו

ס"נ באבר א' ושיוצא רוב דם וספק דידיה ודאי עדיף מודאי דחבריה וכתב הפ"מ דאם אומר אתה תמית לחבירך או אקוץ לך אבר י"ל דחייב מיתה בכה"ג ורוצח הוא והדברים פשוטים דהא מחויב לסבול צער אף שלא לגלות ק"ו דאם להסר צערו וס' ס"נ שלו במיתת חבירו בודאי דהוי רוצח. אולם מה דפשיטא לי' לרדב"ז שיבא הוא אונס א"א לא שמענו תמהני הא בירושלמי הנ"ז בב"י ח"מ מבואר דחייב להכניס א"ע בספק ס"נ היכא דחבירו הוא ודאי דודאי דחבירו עדיף מספ' דידי' וצ"ע לדין

ו) כתב הפ"מ בא"א נסתפקתי עבד כנעני אם בכלל ואהבת לרעיך כמוך ובהרא"ם פ' שמות רעיהו ולא עכו"ם הא עבד דחייב במצות בכלל רעך הוה וברמב"ם (פ"ה) מרוצח ובמכות (דף ח' ע"ב) ישראל גולה ע"י עבד כנעני דהוי בכלל רעהו וצ"ע בש"מ ב"מ (דף צ"ו) בדברי הר"ש די וידש דכ' בהא דקאמר שם בש"ס האומר לעבדו צא והשאיל עם פרתי מהו תבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה לא ופירש דמעטי קרא משאלה בכי ישאל איש מעם רעהו דעבד לאו ריע הוא לגמרי וכמו שדרשו ז"ל ברעך רשע כמותך מכלל דדרשינן רעך להשוואה ע"כ וקשה הא אף דכתיב וכי יזיד איש על רעהו בכ"ז עבד בכלל וכמ"ש הרא"ם הנז' וברש"י בחומש ובמכילתא שם והא ראי' דישראל גולה על ידו אלמא דבכלל רעהו ולא דרשינן בכל מקום רעך כמותך להשווא' ומלבד זה שם לענין שאלה אם עבד שאל מן עבד ישנו בדין שאלה בלי ספק וא"כ מאי קאמר דמיעטי' קרא משאל', ועיין פ"מ בפתיח' כוללת (ח"ב אות ח"י) ויש להעיר בדברי רמב"ם (פ"ב הי"א) הלכות רו"נ שכת' ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג בב"ד שנאמר וכי יזיד איש על רעהו ובפ"ד הי"א כ' אבל עכו"ם שאין בינינו ובינם מלחמה כו' אין מסבבים להם המית' ואסור להצילן אם נטו למות כו' שנאמר לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך ואם בשביל דא"ז רעך א"כ הה"ד גר תושב ג"כ לאו בכלל רעך הוא ולמה כ' עכו"מ ובאמת בהכרח לומר דבדקדוק נקט עכו"מ ולא גר תושב דבהלכות מלכים (סוף פ"י) כתב דנוהגין עם גר תושב בדרך ארץ ובג"ח כישראל שהרי אנו מצווין להחיותו ומ"מ זה רק מפני דרכי שלום אבל מ"מ לאו רעך הוא ואין ישראל נהרג ולא גולה ע"י א"כ למה כ' רמב"ם הטעם דאין מעלין לעכו"מ משום דנאמר לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך הא מטעם זה אינו מחוייב לא לטרוחי ולא לאגורי אף לגר תושב גם מניין דאסור להצילן

סי' י"ד. יש לחקור בהא דקי"ל מצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה מאין הוציאו חז"ל דבר זה

ראיתי בפ"מ שכתב דלא הוי מדאוריית' רק מדרבנן וכמה מחברים השיגו עליו מש"ס דר"ה דפריך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומבואר דאי מצות צריכות כונה אתי שפיר ואי אמרת דמדאורייתא יוצא אף בלא כונה יקשה לכ"ע הא עובר על בל תוסיף מדאורייתא וכן מש"ס עירובין פ' המוצא תפילין דרשב"ג סובר מכניס שנים הואיל דמצות צריכות כונה אינו עובר על ב"ת אם עושה בהעדר כונה מוכח ג"כ דמדאוריית' בעי כונה דאל"כ הא עובר מדאוריית' על ב"ת אולם י"ל דאין כאן הוכחה למ"ש תוס' סוכה (דף ג') בהא דלא קיימת מצות סוכה מימיך דהיכא דיתיב אפתחא דמטללת' דגזרינן שמ' ימשך אחר שולחנו וקאמ' לא קיימת מצות סוכ' מימיך דאפי' מדאוריית' לא קיים והמתבאר משם דכל מקום שלא עש' המצו' כתיקון חז"ל וחסרו תנאי שלהם בהמצוה כפי אשר גזרו לא קיים שום מצוה אף מדאוריית' א"כ אף אם נאמר דהכונה לצאת ידי חובת מצוה הוא רק מדרבנן מ"מ ממילא בהעדר הכונה לא קיים המצוה אף מדאורייתא וממילא אינו עובר אף מדאורייתא על ב"ת אם עושה בלא כונה לצאת ידי מצוה דב"ת לא נאמר רק היכא דאם הי' מצווה ועומד לעשות כן הי' מקיים המצו' אבל היכא דחיוב חז"ל רמייא לעשות המצוה בכונה לצאת ממיל' אם מוסיף ואינו מכוין לצאת אינו עובר ועיין ריטב"א סוכה (דף י"ד) ואף דעכ"פ היכא דאי אפשר לקיים המצוה כפי תנאיו וחיובו דרבנן יוצא עכ"פ המצוה מדאורייתא זה דוקא באם אז לא היה באפשרות לעשות כפי אשר תקנו חז"ל אבל היכא דאפשר לו לעשות כפי תקנות וחיוב חז"ל ולא עשה לא קיים אף מצוה דאורייתא ולא נפקע מחיובו ולית ליה שכר מצוה כלל ובזה מיושב הערות הט"א מס' חגיגה דאם מצות צריכות כונה למה תיקנו חכמים מצות חינוך לקטן הא בלא כונה אין כאן מצוה לצאת ידי חובתו והא ודאי קטן לאו בר כונה הוא ולהנ"ל אתי שפיר כיון דמדאורייתא יוצא אף בלא כונ' רמו חז"ל חיוב מצות חינוך דעכ"פ יהי' יוצא המצוה מדאורייתא כיון דאי אפשר לי' בכונה אינה מעכבת הואיל דמדאורייתא סגי בלא כונה ובפרט לדעת הלבוש (סי' קפ"ז) דקטן שהגיע לחינוך אם לא אכל רק כזית אין אביו מחוייב לחנכו הואיל דליכא חיוב דאורייתא ועי"ש בא"ר ובפ"מ ובתשובת מנחם עזריה שכתב דקי"ל כרבנן דר"י (פ"ב דמגילה) דסברי אין חינוך לקטן בדרבנן ודבריו תמוהים הא רבנן לא פליגי על ר"י רק דא"י להוציא גדול אבל בחינוך דידיה אף רבנן מודים דחייבים ועי"ש תוס' ובש"ע (סי' תר"צ) ובאמת מש"ס חגיגה שם דקאמר כל היכא דגדול מחוייב מדאורייתא קטן נמי מחנכין ליה מדרבנן משמע דרק במצוה דאורייתא מחנכין ליה ולא במצוה דרבנן א"כ אתי שפיר טפי כיון דהא דבעי כונ' מצוה הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא ל"ה בעי כונה לכך מחנכין ליה אולם במצות קריאת מגילה דמחנכין ג"כ לקטן לכ"ע הואיל דאף הם היו באותו נס כמבואר בלבוש ובמגילה לכ"ע בעי כונה כמו שכ' הפ"ח הלכות מגילה ובט"א ואמאי יתחייב הקטן כיון דעכ"פ מדרבנן בעינן כונה והם אמרו דבלא כונה אינו יוצא מה מועיל קריאת המגילה לקטן

ויש לומר אף אם נאמר מצות צריכות כונה מדאורייתא בכ"ז בקטן אתי שפיר דנתקיים המצוה בפועל אף בהעדר הכונה דהנה ראיתי בס' זכרון תורת משה מבעל חיי אדם זצ"ל שכ' שם בקיצור ס' חרדים לדון דאף מ"ד מצות א"צ כונה מודה דמ"ע הוא ולעבדו בכל לבבכם וזה נאמר על כל המצות רק דאינו מבטל המצוה בביטול מ"ע הזאת בכללות אבל מ"מ אם עשה בלא כונה אף דקיים המצוה הפרטית מ"מ ביטל העשה הכללית דלעבדו בכל לבבכם ויש להעיר ע"ז דאם נאמר כן א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה ונימא דלא יצא ידי חובת מצוה וממילא לא ביטל העש' דאף בביטל מ"ע בשב ואל תעש' אמרינן דמצו' הבאה בעבירה לא הוי מצוה כדמוכח מגזל דהוי מהב"ע אף דהעביר' כבר נעשית מ"מ במה דאינו מקיים והשיב את הגזילה הוי מהב"ע ואף להסוברים דמהב"ע אינו מפסיד המצוה מ"מ היכא דאם נאמר דלא נתקיים המצוה לא עבר עבירה כלל כ"ע מודים כמבואר מדברי רמב"ן ורשב"א יבמות ( דף ק"ג) וט"א מסכת ר"ה דמה"ט אם מצות ליהנות ניתנו לא יצא כדי שלא יעבור עבירה ועיין ברמב"ם ( פ"ה ה"ט) מאיסורי מזבח ובנו"ב מהד"ת או"ח (סי' קל"ד) ואכ"מ בזה והכי נמי דכוות' אם נאמר העוש' מצו' בלא כונ' ביטל העש' ולעבדו בכל לבבכם דעושה עבודה בלא כונת מצוה נאמר דלא יצא ידי המצוה כדי לתקן העבירה דאז לא יעבור על העשה גם מלשון הש"ס מצות צריכות כונ' וא"צ כונה משמע דחולקים על עצם כונת המצוה אם צריכה או לא לכך י"ל באמת דבזה פליגי אם הכתוב ולעבדו בכל לבבכם הוא עשה הכוללת על כל פרטי מצות א"ל מאן דסובר דבעי כונה סובר דקאי על כל פרטי מצות ה' דבעינן שיעשה בכונת חיוב מצות ה' והוא מתנאי שהטילה התור' ואם חיסר הכונ' ממיל' ביטל העשה הזאת לכך אמרינן דלא יצא כדי שלא יעבור על העשה הזאת ומאן דסובר א"צ כונה סובר דהכתוב ולעבדו בכל לבבכם איננו מצוה כללית על כל פרטי מצות ולכך אין הכונה מעכבת ולפ"ז בקטן אתי שפיר החיוב לחנכו אף למ"ד מצות צריכות כונה הא מ"מ עצם המצוה נצטוינו אף בהעדר הכונ' דבכל זאת פעולת המצו' בעצמ' הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ויעקב חבל נחלתו בפעולת המצוה אוחז בהחבל לעורר למעלה רק נוסיף ע"כ מצו' ומצו' בפרט' ציוה לנו השי"ת שיהי' בכונ' הראוי לצא' י"ח המצו' מן המצוה וא"כ אף קטן שאין לו מחשבה מחוייב אביו שפיר לחנכו דגוף המצו' נתקיים אף בהעדר הכונה רק בגדול שיכול לכוין כשחיסר הכונ' לא יצא כדי שלא נאמר דביטל העשה דולעבדו בכל לבבכם

ודע דבחידושי הר"ן חולין (דף ל) בהא דפליגי שם רב ור"י בטבילת נדה אם בעי כונה או לא כתב והא פלוגתא לא שייכא במצות צריכות כונה או א"צ דאפליגו בה תנאי ואמוראי דהכא טבילה ושחיטה לאו מצות נינהו אלא מכשירין ובהכי איפלגו רב ור"י דלמר מכשירין קילי ממצות ולמר חמירי אבל במצות גופייהו אי בעי כונה או לא לא מעיילו נפשייהו בהכי רב ור"י כלל עכ"ד רמב"ן. וראיתי בתשובת ח"צ (סי' א') דחקר שם בכונה דצריך בחליצה אם הוא מטעם כונת מצוה או כעין כונת הקנאות דבעינן דעת קונ' ומקנ' ואף אם לא כיון בשעת מעשה ממש להתירה לשוק רק שהי' יודע שבחליצת מנעלו הותר' לשוק אין אנו חוששים לדברים שבלבו ואם הוא ע"ד כונת מצו' צריכה שתהי' בשעת מעשה ממש להתיר' כעין כל המצות והעלה דהכונ' הוא מטעם הקנא' ומה"ט בקטנה דאמר בש"ס יבמות דחולצת בפעוטות וקשיא להו לתוס' הא לאו בת דיעה היא ואם הוא כונת הקנאה היא זוכה לעצמה מה"ת היכא דדעת אחרת מקנה ובקצות החושן (סי' ער"ה) השיג עליו דא"כ למה אמרו עד שיתכונו שניהם הא דעת האשה א"צ להקנא' כיון דיש דעת אחרת מקנה אולם אין זה הוכחה למ"ש הרשב"א חולין (דף י"ג) משם ר"י לתרץ הא דבכתיבת הגט סגי בגדול עע"ג דחש"ו ובחליצ' לא סגי דדבר שאפשר לעשות ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות אבל דבר שאי אפשר לעשות ע"י שליח אף עמיד' בן דעת לא מעלה ולא מוריד במקום דצריך כונה לכך חליצה דא"א לעשות ע"י שליח לא מהני עמידת ב"ד ובגט דאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה אף זה דעומד ע"ג כשליח הממונה ובשחיט' דאם שחט בהמת חבירו שלמ"ד כשרה א"כ תלוי בדעת השוחט עי"ש. ולפ"ז אף דאם נאמר דבעי כונת קנין בחליצה מ"מ כיון דמעשה אינו נעשה ע"י שליח לא נוכל לצרף כונת המקנה למעשה דידה ואינו דומה לשאר קנינים דאחרים יכולים לעשות מעש' קנין וכונת זכיה לכך בד"א מקנה לא בעינן כונת הקונה דכונתו של המקנה מהני משא"כ בחליצה דלא מהני שליחות לכך צריך שיכונו שניהם ובס' בית מאיר (סי' קס"ט)