אמרי בינה אורח חיים כה

פטור הואיל דאסמכוה אקרא ודוחק לומר כיון דגוף הקבורה הוא מ"ע מה"ת דמ"מ אם אינו מתו ויש לו קוברין אינו מוטל עליו ואעפ"כ פטור

ויש להסתפק היכא דעוסק בספק מ"ע דחייב לעשות מן הספק אם פטור ג"כ מן המצו' או די"ל אין ספק מוציא מידי ודאי ולכאור' לא מבעי אם ספק' דאוריית' לקולא מה"ת ורק מדרבנן לחומר' י"ל דלא אלים לפטרו ממצוה דאורייתא אלא אף אם ספקא דאורייתא לחומרא מה"ת מ"מ י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי וכה"ג מצינו כמה פעמים אולם מהא דדעת הפוסקים לפסוק כרב יוסף דשומר אביד' כשומר שכר בההוא הנא' דפטור למיתיב רפתא לעני' וכמבואר ש"ע ח"מ (סי' רס"ז) ולא אישתמיט אחד מהפוסקים לומר דזה הוא דוקא ביודע בבירור שהוא אבידת ישראל ובעיר שמחצה עכו"מ ומחצה ישראל חייב להכריז אפי' אם אינו יודע שמישראל נפלה כמבואר ח"מ (סי' רנ"ט) דבכה"ג כיון דאינו יודע שהוא של ישראל לא יהי' כשומר שכר כיון דעוסק בספק מצוה ונימא אף דאיתברר אח"כ שהוא של ישראל מ"מ כיון דבשעת שטיח וניעור לא ידע אם הוא עוסק במצוה ודאי לא הו' פטור למיתיב ריפתא לעני' ממילא יהי' כש"ש אלא ודאי כיון דמ"מ מספק רמייא עליו המצוה דלמא של ישראל הוא ממילא פטור ממצוה וכן משמע קצת בש"ס ב"ק ) דף נ"ו) בפלוגתא דשומר אבידה דאיכא דמפרשי הכי ר"י אמר כש"ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בע"כ ומשמע דליכא נ"מ בין הנך טעמים לענין שומר אבידה ועי"ש ביש"ש ואם נאמר דהטעם דפטור מלמיתיב ריפתא לעניא הוי כש"ש הוא דוקא ביודע שהוא אביד' ישראל בודאי ולא כשהו' ס' הי' נ"מ בין הטעמי' דלא"ד אף בס' אביד' ישראל ג"כ רחמנא שעבדי' בע"כ והוי כש"ש אלא משמע דגם לטעמא דפטור מלמיתב ריפתא ג"כ הוי ש"ש אף בספק אבידת ישראל ועיין רשב"א בחידושיו ריש פ' מי שמתו דהביא דברי הירושלמי דמקשי על הא דקתני במתני' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין דמאי אריא מוטל לפניו הא אפי' כל יום הראשון וכ' דתפילין אגב ק"ש ותפלה נקט ואם נאמר דאם עוסק בספק מצוה ג"כ פטור מן המצוה א"כ אם מוטל לפניו לקברו מספק י"ל דאף דאבילות אינו חל מספק מ"מ אנינות חל והן מפני שאין לו מי שישא משא או מפני כבודו י"ל דפטור מן התפילין אף דלאחר קבורה חייב בתפילין דאינו מתאבל עליו ומשכחת לן בספק בן תשע' לראשון או בן ז' לאחרון דאף דמבואר ביו"ד דשניהם מתאבלים עליו משום גנאי כבר כ' בעל פרי מגדים בס' תיבת גמא דהוא דוקא בששניהם חיין אבל בשא' מהם כבר מת פטור זה להתאבל דהוי ספקא דרבנן ולקולא וגנאי ליכא דאמרינן שהוא בן המת וגם אם אינו לפנינו האחד י"ל ג"כ דהיש לפנינו פטור מלהתאבל ובקבורה חייב וא"כ נ"מ טובא במה דנקט במתניתין לפטרו מתפילין מטעם דמוטל לפניו לקברו ויש לדחות ראי' זו ולדינא צ"ע

ודע דהא דילפינן דעוסק במצו' פטור מן המצו' הוא לאו דוק' בעוסק במצוה המוטל עליו בחיוב ואסור לו לקבל עליו שכר אלא אף מצוה דאינה מוטלת עליו דוקא מ"מ העוסק בה פטור ממצוה אחרת. וכן מבואר מש"ס סוכה כותבי תפילין ומזוזות הן ותגריהן כו' פטורים מן התפילין ואף לדעת הב"י דפוסק כירושלמי דדוקא מכל היום פטורין כמבואר (סי' ל"ח) מ"מ לאינך פוסקים דפטורין ממש אם צריך לטרוח אחר אחרת וכמ"ש הרמ"א שם והא א"ז מצו' המוטל' עליו ובכ"ז העוס' בה פטור וכן המשמר המת או החוצב קבר למת אפי' אינו מת המוטל עליו ובכ"ז פטור ממצוה ובספר נתיבות המשפט (סי' ע"ב ס"ק י"ט) בגבאי צדקה שנטל משכון אף למאן דס"ל דהמלוה על משכון הוי ש"ש משו' פרוט' דר"י הכא אין חיוב ומ"ע על שום אדם להיות גבאי צדקה רק החיוב על בית דין לכוף את ישראל על הצדקה ולמצותן של מקום להעמיד ממונים ע"ז והממונים רשאים לקבל שכר ע"ז ול"ש בזה פרוט' דר"י והביא ראי' מב"מ (דף נ"ח) בשוכר את הפועל לשמור את הפרה דאם א"נ ש"ש לא הוי אלא ש"ח ול"ה ש"ש משום פדר"י וע"כ כיון דאין עליו מ"ע ויכול ליקח שכר ע"ז וכבר השגתי עליו בהגהותי בס' דברי חיים דיני שומרים (סי' י"ט) מדברי תו' שבועות ) (דף מ"ב) ד"ה שו"ח דהוכיחו דלאו דוקא ש"ח מהא דב"ק בארנקי של צדקה דאפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בי' אתי גובי' ובעי למפטרי' משום לשמור ולא לחלק לעניים והתם ש"ש הוי לר"י דאית ליה דשומר אבידה כש"ש משום דל"ב למיתיב ריפתא לענייא הרי מבואר דאף גבאי צדקה הוי ש"ש מטעם פדר"י ומהך דלשמור את הפרה אינו ראיה דהוי היזק שאינו ניכר ורק אם מחייב את עצמו ומתרצ' לשמור משום היזק שאינו ניכר אז חייב א"כ לא נעש' ש"ש בע"כ אף דמרויח פדר"י מ"מ לא מתחייב לשמור מהיזק שאינו ניכר עד דמחייב א"ע לשלם ולשמור עכ"פ הברור דבכל אנפי עוסק במצוה פטור מן המצוה וראיתי בספר נחלת יעקב מבעל הנתיבות פ' ראה דהקש' הא בצדקה יש תרי לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ והעוסק במצוה אינו דוחה לל"ת ועי"ש ולא קשה להמבואר ברמב"ן וריטב"א קידושין (דף ל"ג) בהא דאצטריך קרא לחייב נשים באבידה ומעקה ושלוח הקן הא אית בכולם ל"ת ונשים חייבות בל"ת וכתבו דהנך אין העיקר אלא העשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומה דעשה עי"ש. וה"נ בצדקה אע"ג דכתיב הל"ת קודם לעשה דפתוח תפתח את ידך לו מ"מ העיקר הוא תועלת העשה ואם עוסק במצוה דפטור ממצות פתוח תפתח ממילא ליכא לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובלאו הכי י"ל דהלאו לא קאי רק אם צריך לדי מחסורו אשר יחסר לו ואינו מתבזה לחזור על הפתחים ליקח מכל א' דבר מועט רק מעשיר הצריך למלאות מחסורו בזה יש לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ אבל עני המחזיר על הפתחים זה א"צ לתת מתנה מרובה כמבואר ש"ך יו"ד (סי' ר"נ סק"ד) אפשר בזה ליכא לאו דלא תקפוץ כיון דאם לא יקבל מזה יסבב אצל אחרים ומש"ה קאמר בש"ס פרוט' דר"י דמצדק' כזאת פטור דליכא גביה לאוין אבל באנפי דיש לאוין דאין לו לפנות אצל אחרים באמת חייב בו ולא מפטר מטעם עוסק במצוה וצ"ע

ד) ראיתי לרבני קשישאי דהחמירו ע"ע אף בימי זקנה וחולשה לעמוד כל עת קריאת התורה הלום ראיתי בספר קול אליהו שכתב לדינא דאינו רשאי להחמיר הואיל דכל הצבור יושבים יראו ח"ו כמזלזלין בכבוד התורה והביא ראיה מדברי הר"ן סוף פ"א דקדושין מכאן אמרו אין בעלי אומנות רשאין לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתם דכ' דאפשר עוד לומר דאף בשל עצמו אינו רשאי ממש קאמר כיון דמדינ' פטור דמקשינן קימ' להדור ורוב בעלי אומנות אינן עומדין אם זה עומד יראו הללו כמזלזלין בכבוד ת"ח וה"נ דכוותיה כיון דרוב הצבור יושבין אם זה עומד יראה הללו כמזלזלין בכבוד התורה. ולא נהירא דכבר כ' הטו"ז (סי' קמ"ו) דלדעת מהר"ם מה"ד חייב לעמוד מדכתיב ובפתחו עמדו כל העם ועמידה הוא כפשוטו ראוי לנהוג כן וכן מבואר ברמ"א שם ויש מחמירין ועומדין ואינו דומה להא דאומנין דכאן כיון דלדעת מהר"ם וכפי פסק ר' עובדיה ספורנו מן הדין צריך לעמוד רשאי כל אחד להחמיר ולחוש לעצמו. ומלבד זה הא הר"ן לא ברירא לי' סברא זו ובשו"ע יו"ד (סי' רמ"ד ס"ה) פסק להדיא דלא כוותי' מדכ' ואם עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר ע"ע ולעמוד מפניו אינו רשאי מבואר דבמלאכת עצמו רשאי ולכך כ' ברישא אין בעלי אומנות חייבים וכמו כן בשעת קריאת התור' המכבדה לעמוד ממש כבוד יחשב ואינו זילזול ח"ו

ה) כתב המג"א (סי' קנ"ו) בשבת (דף ל"ג) אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אעפ"י שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם. ולכאורה מדבא להוכיח משם דרשאי לברוח משמע מדבריו דרק אם גורם צער לחבירו אבל אם יגרום בזה סכנות נפשות לחבירו הי' אסור לברוח. ולא משמע כן כיון דהוא מציל את עצמו מה לו בזה שיגרום לחבירו איהו נפשיה מציל ומה איכפת לו בזה אם יתגלגל עי"ז סכנות נפשות לחבירו. ואף בהיזק ממון מבואר ברמ"א ח"מ (סי' שפ"ח ס"ב) הי' רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אעפ"י שעי"ז בא הנזק לאחר והוא מנ"י פ"א דב"ב משם הירושלמי ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדיהו עד שלא נכנסו רשאי לפנותן למ"א לסתום גדר שדיהו שלא יכנסו שם אעפ"י שנכנסין לשדה חבירו אבל אם נכנסו המים לתוך שדיהו אינו רשאי לפנותן למ"א דכיון דמוטל הנזק ע"ז לאו כל כמיניה לסלקו מעליו ולהטילו על חבירו והיינו אם עושה מעשה בגוף המזיק לסלקו אסור כשגורם בזה היזק לחבירו אבל אם אינו עושה מעשה בדבר המזיק רק להציל את שלו ודאי דרשאי ומכ"ש להציל נפשו ולברוח מנין לנו לאסור אף אם עי"ז גורם סכנת נפשות לאחרים. ובפרט כמו בעובדא דרשב"י שמבי' המג"א דלא הוי ברור שיגרום לאחרים מדקאמר דלמא מצערי להו ומגלי לן ובכה"ג אף אם יש ס' שיגרום סכנות נפשות לאחרים ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ורשאי לברוח ומ"ש המג"א דמשמע דמחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו וכוונתו מדקאמר נשים דעתן קלות משמע מצד קלות יעשו שלא כדין לגלות. יותר מזה מובא ב"י סוף ח"מ משם ירושלמי דלהציל חבירו מסכנת נפשות אפי' להכניס א"ע בספק סכנה חייב וכ' הטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק ק"ו דחייב לסבול ושלא לגלות. ובאמת יש להבין אמאי יתחייב להכניס עצמו בספק סכנ' כיון דאסור לאדם להכניס א"ע בספק סכנה ואיך יתחייב בשביל להציל חבירו ואף למיטרח ומיגר אגורי ברואה חבירו טובע בנהר דחייב ילפינן בש"ס סנהדרין (דף ע"ג) מקרא דלא תעמוד על דם רעיך וברש"י שם לא תעמיד ע"ע משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעיך ועיין במהר"ם לובלין מ"מ זה דוקא במקום דליכא ספק ס"נ אבל באיכ' מנ"ל דחייב להכניס א"ע בס' ס"נ להציל חבירו בפועל כיון דאם יניח מלהציל אינו עוש' שום דבר. אבל ודאי שלא יעשה מעשה בקו"ע לגלות אף אם יסבב עי"ז שלא יגל' ס' ס"נ חייב בדבר מן הדין וראיתי בפ"מ במשבצות (סי' שכ"ח) שהבי' דברי רדב"ז דנשאל באם שולטן אמר לאח' הנך לקצוץ לך אבר שאינך מת בו או אמית ישראל חבירך ש"ל ק"ו אם סכנת אבר א' אין דוחה שבת ושבת נדחה מפני פ"נ א"ד דסכנת אבר א' נדחה מפני פק"נ והשיב דאין עונשין מה"ד ועוד בשבת משמיא הוא אבל שיבא הוא אונס א"א מפני פק"נ לא שמענו וגם לפעמים יש