אמרי בינה אורח חיים טז

המתנה למפרע ולא עביד מצו' לא השואל ולא המשאיל מ"מ כיון דבעידן שאלה הי' עליו שם מצו' והי' פטור מלתת פת לעני הרי נהנה המשאיל בשאל' זו ויכול המשאיל לומר קים לי כר"י דשומר אבדה כש"ש ונהנה גם המשאיל והוי אין כל הנאה שלו ועיין קצוה"ח (סי' ע"ב) די"ל לכ"ע אף לרבה מ"מ הנאה קצת יש להמשאיל שנפטר השואל אולם קצו"הח שם פקפק לומר דבלא"ה פטור מאונסין דהוי כמו שאלה לראות בב"מ (דף צ"ו) די"ל ממונא דאית ליה הנאה מניה בעינן וליכא ולא אפשטא וא"כ ללמוד נמי לית לי' לשואל הנאת ממון דמצות לאו ליהנות ניתנו וכ"כ בס' מחנה אפרים דיני שאלה (סי' ג') וע"ש בנתיבות למ"ש הט"ז יו"ד (סי' רכ"א) דלימוד תורה הוי שמחה פקודי ה' ישרים משמחי לב ל"א לגבי' מצות ללה"נ שפיר חייב כשואל ספר ועוד מטעמים אחרים. ובמח"א הלכות נדרים ) סי' כ"ד) כתב דספרים עשויין להשכיר משום דמפסדי בלמודייהו וכי השאילו לו מטי לי' הנא' שמחל לו שכירתו ואם השאילו שופר שאינו עשוי להשאיל לא מטי לי' שום הנאת ממון אולם ממה דמבואר באתרוג אם השאילו דחייב באונסים נראה דזה עדיף משאלה לראות אף דכנראה מפסק הש"ע ח"מ (סי' שמ"ו) דלענין חיוב אונסין הוי בעיין ולא כמ"ש הרמב"ם דלענין שאול' בבעלי' הי' האיבעי' מ"מ י"ל דדוקא בשאלה לראות דלא נהנה מבהמ' עצמה אף דעי"ז נרא' עשיר חשוב ולא ימנע בעה"ב למוזפיה כמ"ש רש"י שם מ"מ לאו הנאה מבוררת היא ואף הגרם הנאה אינה מבוררת אבל בשואל חפץ למצוה כמו אתרוג ושופר הנאה מבוררת היא ע"י גרמת החפץ וכמו שכ' הר"ן וריטב"א סוכ' בטעמ' דמצות ללה"נ אע"ג דמתהני בעשיית מצו' שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ל"ח איסור באיסורי הנאה אלא אם נהנה בגופו ולא בגרם הנאה ממקום אחר עי"ש אבל עכ"פ הנאה הוי שמקבל שכר א"כ במשמש עם החפץ שהשאילו ותשמיש זה מביא לו הנא' וריוח ממ"א הו' ליה דין שואל וכמו כן בתקיעת שופר ונטילת אתרוג דעכ"פ ע"י שימושו גורם לו הנאה מבוררת הוי לי' דין שואל ורק בשאלה לראות דאינו עושה עם החפץ שום שימוש וגם אין הנאה מבוררת בזה הוא בש"ס אבעיא דלא אפשיטא וכ"כ בטלית נראה ג"כ דהוי שואל ממש להתחייב באונסים דיש לו הנאה במה דלובש בגד עם ציצית והשימוש מביא לו לידי שכר ואין לנו לפטרו רק מטעם שכ' הר"ן דל"ה כל הנא' שלו דהמשאיל נהנה. אך מ"מ אף לדברי הר"ן י"ל דהא ודאי אף אם משאיל חפץ לעשיר מצוה עבד לגמול חסד דהוא בין לעניים בין לעשירים ובפרט אם משאיל איז' דבר לעני ואעפ"כ כל שואל חיי' באונסין שחייבתו התורה בשביל שכל הנאה שלו והנאה שעצם השאל' גורם ג"כ להמשאיל דעוסק במצוה לא מגרע כח חיובו רק בשואל ספר דהוא מצוה אחרת שעוש' מצוה אחרת מלבד מצות גמ"ח שהוא בכלל עושי צדקה בכל עת שמשאיל לו ספר ללמוד בזה דעת ר"ן דהוי כנהנ' השואל ג"כ מתשמישו דבשלמא שואל דעלמא אף אם אינו משמש עם החפץ מ"מ מצוה שלו שמילא רצונו וגמל חסדו עמו כבר נגמר ואף אם אינו עושה תשמישו בהחפץ לא נגרע להמשאיל מהנאתו וכן במה שמשמש השואל עם החפץ לא נתוסף בזה מצות המשאיל משא"כ בהשאיל לו ספר המצוה מיוחדת בזה הוא ע"י תשמישו של השואל ובזה דן הר"ן לפטרו מטעם דהמשאיל נהנה ועי' קצוה"ח שם שהקש' מהא דמבואר (פ"ב דקידושין) דאף אם מלוה ברשות בעלים לחזר' מ"מ לענין אונסין כ"ע ל"פ דלא גרע משואל ואמאי הא מ"מ גם המלוה נהנה במה דהלוה לו ולא אדע למה לא הקש' מכל שואל דעלמא דג"כ מצוה קעביד ואעפ"כ חייב באונסין וע"כ דכך גזרה התורה דלא למחשב הנאה זו של עצם השאלה דיש להמשאיל במה דעושה מצוה ומרויח פרוטה דר"י רק היכא דיש הנאה פרטית מלבד זה כמו שמשאיל ספר דהו' מצוה פרטית בפ"ע מלבד הג"ח שעושה א"כ בהלואה ג"כ כן הוא עכ"פ דוקא אם השאל' גרמ' להמשאיל ההנא' מלבד עצם השאלה וכן במשאיל טליתו אם השואל הי' חייב בציצית י"ל דכוותיה הוא אבל באמת שואל פטור מציצית וזה הקנ' לו שיהי' שלו רק על תנאי שאם לא יקיים התנאי יתבטל המתנה ויהי' שואל א"כ אין השאלה גורם לו שום מצוה ושכר וגם אף עצם הקנייה לא אדע אם נכלל זה בכל מצוה להרויח פרוטה דר"י דמה מצוה עושה כיון דחבירו אינו חייב בציצי' רק אם הוא שלו ואף דנאמר גם בזה ניח' ליה לאינש למעבד מצוה בממוני' לגרום לחבירו שיברך על ציצית מ"מ זה אין שם שאלה גרים לו וא"כ למה יהי' פטור מאונסין כיון דמ"מ כל הנאה של השואל דלובשו

וראיתי בס' אורחות חיים הלכות לולב (אות י"ט) שכתב והבעה"ת כתב אפי' למ"ד גזול פסול כל שבעה אם נטל אדם לולבו של חבירו בע"כ כדי לצאת בו ולא נתכוין לגוזלו אלא להחזירו לו מיד לאחר שיצא בו יוצא בו ביום ב' דשואל שלא מדעת כה"ג לא הוי גזלן ול"ה חייב באונסין דל"ד לשואל דעלמא דיש בו הנאת ממון עכ"ל הרי זה דבר חדש דאף בע"כ יכול ליקח חפץ חבירו לעשות בו מצוה במקום דליכא פסידא ואף באונסין פטור ועיין ספר פני יהושע ר"פ לולב הגזול בהא דקאמר בש"ס אר"י בר נחמני אמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצ' נמי בגזול ומפרש הפנ"י דודאי סובר מצוה הבאה בעבירה פוסל אף בדרבנן אלא היכא דא"א לעשות המצוה בלא בעבירה והיינו ביו"ט ראשון דצריך שיתכוין לקנות דשאול פסול משא"כ ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול וא"כ א"צ לכוין לשם קנייה דאפי' אם הי' נוטלה ע"מ להחזיר' לאלתר יוצא א"כ אין המצוה בא ע"י העבירה שמתכוין לקנותה משום הכי יוצא נמי בגזול עכ"ד ולכאורה הדברים מתמיהין הא אף אם אינו מתכוין לקנייה רק ליקח בע"כ שלא מדעת ורצון הבעלים הוי ג"כ גזלן ועובר עבירה אולם למ"ש הבעה"ת הנז' דשואל שלמ"ד כה"ג לאו גזלן דאין כאן הנאות ממון א"ש דברי הפנ"י אך מ"מ לא משמע כן מכל הפוסקים דאף דליכא הנאת ממון מ"מ אם חבירו מקפיד חשוב כגזלן וחייב באונסין ג"כ וכנראה מדברי תשובת הר"ן וברא"ש סוכה במתנה עמל"ה וברבינו ישעי' שם ועיין ש"ס סוכה פ' לולב הגזול מחלוקת כשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינ' נגזלת וסוכה שאול' היא ותמה שם בס' כפ"ת דמ"מ שואל שלא מדע' גזלן הוא והיכי מכשרינן מטעם סוכה שאולה הא בעל הסוכה אינו רוצ' להשאיל הסוכה והא כתיב תעש' לך וממעטינן גזול' ושאול' אלא משום דאשכחו רבנן רבוייא דכל האזרח בישראל הכשירו שאולה נימא תפסת מועט תפסת ע"כ לא הכשיר הכתוב אלא שאול' מדע' אבל שלמ"ד מנ"ל להכשיר ולדעת ס' התרומ' י"ל דכה"ג ל"ה גזלן ולא חייב באונסין דל"ד לשואל דעלמא שיש בו הנאת ממון וה"נ אף דישיבה הוי הנא' מ"מ כיון דאינו עושה רק למצוה לאו שם גזלן עליו ואף דעושה עבירה שהוציא חבירו מסוכתו כבר כתב שם הריטב"א דכיון דל"ק לה כלל וברשותיה דמריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות הבעלים לא חשיבא מצוה הבב"ע ה"ה כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שהעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עי"ש ולא ממעטינן מלך רק גזולה ממש ומכל האזרח מרבינן שאולה שוב ל"ב כלל שיהי' שלו רק גזולה ממש דמפקיע מרשות בעלים פסלה התורה וצ"ע

סי' ח' בש"ע ק (סי' י"א) טלית של שותפין חייבת בציצית דכתיב על כנפי בגדיהם. ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סוף סי' ס"ו) חקר בשותפות נכרי אם חייבת ובפשטא דמלתא הי' נרא' דפטור כיון דממעטינן מקרא כסותך שאול' ה"נ שותפות גוי דלא מקרי כסותך מיוחד לך ככל הני דפרק ראשית הגז אולם צ"ע דבכל הני לענין בכור וראשית הגז שייך לחלק בין שותפות נכרי לשותפות ישראל דנכרי לאו בר חיוב וישראל ב"ח וכמ"ש רש"י דכל ישראל נקראו בלשון יחיד וכחד דמי והיינו בראשית הגז החיוב על הבעלים ושניהם כאחד חייבין בראשית הגז מאלו הצאן ולגבי שניהם יחד מיקרי צאנך וכן בבכור אבל לענין ציצית אף בשותף ישראל ל"ש הסברא דישרא' ב"ח והחיוב על שניהם כאחד דהא קיי"ל ציצית חובת גברא הוא ובשעה שאינו מתעטף א"ח להטיל וכשמתעט' בי' אחד מהשותפים לפטור דמשום שותפו אין כאן חיוב ומשום דידיה לחוד לא מיקרי כסות מיוחד לך וכיון דמ"מ חייב דכנפי בגדיהם כתיב וא"כ החיוב מכח חלק זה שמתעטף בו לבד ה"נ בשותפות עם נכרי דמ"ל שותף נכרי או ישראל ועוד יש לדון כיון דאין בהטלית דין חלוק' יש לחוש לדעת הר"ן דבכה"ג אמרינן יש בריר' ובשע' שהישראל מתעטף בו הוי ככולו שלו לגמרי ושוב הביא שבבאה"ט הביא משם הדמשק אליעזר דשותפות נכרי פטור מציצית ובנעימתו הבליע קושיא דמנ"ל למדרש מבגדיהם לחייב אף בשותף ישראל דלמא קרא דבגדיהם היינו כששניהם מתכסים יחד דבכה"ג דהחיוב על שניה' הם כחד ומקרי כסותך והניח בצ"ע

והנה לכאור' יש הוכח' לסברתו דצרי' לרבוי דבגדיה' לגבי ציצית מטע' דלאו חובת מנא הוא רק חובת גברא דאל"כ למ' להו לרמב"ם וש"ע להביא כלל הדרש דבגדיהם הא אף דכן הוא בש"ס ר"פ ראשית שם קאי לר' אלעאי דדרש מלשון יחיד דשותפות ישראל פטור ג"כ היכ' דכתוב בלשון יחיד כמו בראשית הגז דכתוב גז צאנך וסובר שותפו' ישר' לא מקרי מיוחד לך קאמר בש"ס דמוד' לגבי ציצית אף דכתיב כסותך טלית של שותפות חייב מדכתיב בגדיהם וכסותך אתי למעט טלית שאול' אבל לדידן דפסקינן כרבנן דשותפות ישראל חייב בראשית הגז וצאנך אתי למעוטי שו"נ א"כ אף מכסותך לא נמעט שו"י ואם נאמר דבגדיהם אתי לרבות לחייב אף שותפות גוי הי' לו להרמב"ם לבאר זאת. ולסברתו הנז' א"ש דא"ד לראשית הגז דשותפות ישראל חייב אף דכתיב צאנך דשניהם כאחד מחוייבים ומקרי צאנך משא"כ לגבי ציצית דלאו חובת מנא הוא רק חובת גברא שמתעטף וכיון דכתיב כסותך מיוחד לו בעינן צריך לרבות מבגדיהם לחייבו בשותפ' וכן ראיתי בס' קהלת יעקב מהג' מהרי"ט אלגאזי זי"ע (דמ"ד) דעמד על דעת רמב"ם בזה וכתב דסוגיא דחולין דקאמר מוד' ר"א בציצית הוא לומר אפי' למ"ד ציצית חובת מנ' ואז נכלל גם ציצית בפלוגתייהו דרבנן ור"א דשניהם יכולים לעשות המצו' אבל לדידן דחובת גברא ולא חל החיוב רק על מי שמתכסה צריך לרבוי' דבגדיהם

אולם מלבד דזה דוחק לומר דהש"ס חולין קאמר שלא אליבא דהל' הא קושיא הזאת יקש' על הרמב"ם בכמ' מקומות דנקט הדרש דש"ס לרבות שותפות אף דקי"ל כרבנן דל"צ לרבות שותף ישראל אף