אמרי בינה אורח חיים קלח

דמצוה ללה"נ הוא אף לכתחלה ודלא כלח"מ עי"ש וא"כ יהי' רשאי לתקוע אף לכתחלה בשופר של הקדש תקיעה דמצוה לדעת בעה"ת וצריך לדחוק בזה

ובקושיות השעה"מ על הש"ע נראה להמבואר חידושי רשב"א הנ"ל כשיש מצוה בדבר כגון לבקרו או ללמדו אעפ"י שמגיע הנאה בבקורו מותר ואף מחזיר לו אבידתו אעפ"י שהנאה בא מזה לזה ממש משום דחשבינן ליה כמתעסק בדנפשיה ונמצא זה נהנה ממילא ועוד דלא חשבינן ליה כמהנה כיון שיש מצוה בדבר הרבה אנשים יש שיחזירו ואם לא יחזור זה יחזור אחד ואם לא ילמדנו זה יבא אחר וילמוד ואפילו בשזה אומר להחזיר וללמדו לא אסרינן משום שליחותו קעביד משום דלא חשבינן ליה במקום מצוה עכ"ל הרי דעיקר הטעם משום דבמצוה דנפשי' עוסק שחייב להחזיר האבידה וללמדו ובזה אף דעושה בשליחותו מ"מ כיון דל"צ שליחות ובמצוה דנפשיה קא עסיק. וזה הוא במצוה דרמיא עליו משא"כ לתקוע לחבירו כנראה דאינו מצוה דרמיא עליו להוציא לחבירו דלא מצינו דאסור לקבל שכר ע"ז וכמבואר בטור (סי' תקפ"ה) דגימגם על המקבלים שכר מטעם שכר יו"ט אבל בשביל דמה אני בחנם לא מצינו בזה שיהיה חיוב להוציא לחבירו וא"כ אינו מתעסק במצוה דנפשיה ורק מטעם מצוה לאו ליהנות אתינן ליה דלא יהיה הנאה לגבי המודר כיון דאין כאן רק הנאות מצוה ולכך אסור לעשות בשליחותו דחשיב כמהנהו ועיין שעה"מ וט"א שהקשו לס"ד דר"י דמצוה לה"נ כיצד יפרנס המתניתן דנדרים דמלמדו ולדברי רשב"א א"ש דכיון דעוסק במצוה דנפשיה לא איכפת לן בהנאת חבירו ועימ"ש מכבר בהגהותי בד"ח דיני ר"ה (סי' ד) ודיני לולב (סי' ה)

סי' כ"א בדבר שהעלה בס' דברי חיים אאמ"ו ז"ל דיני לולב (סי' א') דהמקבל אתרוג מחבירו במתנה ע"מ להחזיר צריך שיהיה לו זכות וקניה שיהיה בידו לתת גם לאחר במעמלה"ח דאל"כ לית ליה ביה זכיה והביא שמצא כן אח"כ בסדר דרך חיים מרבינו הגדול בעל חות דעת. התעורר כבוד ידידי הרב מוהר"ר שמואל העליר מעה"ק צפת ת"ו וכתב אלי בארוכה לצדד לזכות ההמון שאינם נזהרים בזה והיה לי בזה עמו מו"מ של הלכה ולמלאות רצונו אציגה נא בזה כל דבריו וז"ל באתי להגיד כי מר ותורתו חביב אלי ואני מחבב מאד ספרי מר אביו ז"ל דברי חיים ודברי משפט מזקינו הגאון ז"ל כי המה סברות ישרות לאמיתה של תורה וניכר כי למדו תורה לשמה ואשר למדתי בחוה"מ מתוך טרדתי במס' סוכה (דף ל"ה) בתוס' ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה שכתבו שם וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו כו' ומקשה המהרש"א דלפ"ז אכתי אפשר לומר דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכיל' ושאני תרומה דמיכתת שיעורי ותירוץ המהרש"א באמת דחוק מאוד דלדבריו כל השקלי וטריא של הש"ס הוא הכל בכדי כאשר כבר עמד עליו הרב הגאון מקוטנא ז"ל בספרו זית רענן ואני ביותר קשה לי על דבריו דכתב דלא משכחת חילוק כ"א בטבל דאין היתר אכילה ואית ביה דין ממון וכיון דטבל אסור משום שותפות תו ליכא נ"מ הא איכא נ"מ בטבל ביד כהן דליכא שותפות וזה קושיא גדולה וראיתי בס' זית רענן הנז' שמתרץ כיון דמתניתין נקט בכל גוני תרומה טמאה ואיכא לאשכוחי בתרומה טמאה דלית בה מיכתת שיעורא כגון שאמר חוץ מקליפתה החיצונה יע"ש הנה הגם שהוא דבר חכמה אבל במחילה מכת"ר כי שגיא' הוא דהא להאי דיעה דנימוח בפנים גבי אתרוג כשר ה"ה גם נתרוקן בפנים כשר דחסרון בפנים לא מקרי חסרון ותו ליכא נ"מ בין למ"ד היתר אכילה או דין ממון וק"ל ובספר דברי חיים מתרץ דזה גופ' קושית הש"ס דהא א"א לומר דאתרוג תרומה טמאה אסור אלא אם נאמר דטבל אסור דהא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל עלי' דהדר לטיבליה והוא נכון מאוד אלא דהוי קשיא לי דהא מבואר פסחים (דף ל"ה) דתרי הואיל לא אמרינן א"כ עדיין נשאר קושיית מהרש"א דלמא מאן דבעי דין ממון כשר בטבל ושאני תרומה טמאה דבעינן תרי הואיל דהא גם טבל הוי עכ"פ אסור מטעם שותפות אלא דאמרינן הואיל שיכול לחלקו למחר ממקו' אחר וכדכ' הרמב"ן. ומצאתי בס' שער המלך בפ"ז מה' חמץ דמדייק שם דבדבר שהוא בידו אמרינן תרי הואיל ותו לא קשה. והוי קשיא לי תו דהא מפורש בתוס' דהאי דמכתת שיעורא עדיף טפי למימר משום לאסור גם בשאר ימי החג ולפי סברת דברי חיים הנז' מאי מקשה התוס' להגמרא למימר טעם מיכתת שיעורא הא מיכתת שיעורא אינו אלא אי טבל אסור ובשאר ימי החג דלא בעינן לכם וטבל מותר תו ליכא מיכתת שיעורא ג"כ ורציתי לדחוק ולומר כי עיקר קושיית התו' הוא משום ערלה דעיקר פלוגתיהו דר"ח ור"א עלה קאי ותרומה טמאה אגב גררא נקטי' התוס' וזה דוחק. שוב אמרתי דזה לא קשה כלל דהא המשנה דנקיט תרומה טמאה בכל גווני נקט בין ביד ישראל בין ביד כהן כמפורש בשו"ת הרשב"א ח"ד (סר"ב) ותרומ' ביד כהן הוי שפיר מיכתת שיעור' דליכ' למימר הואיל אי בעי מיתשל ולזה שפיר מדויק לישנא דתוס' דמקשה על עיקר מחלוקת דר"ח ור"א שהוא לגבי ערלה לימא טעמא דמיכתת שיעור' וממילא יהיה נ"מ גם בתרומה טמאה כשהוא ביד כהן וכן דייק שם לשון התוס' ונכון וק"ל. ברם מה שראיתי שמה שנוטה להחמיר ביום א' במעמלה"ח דבעינן שיתן ע"מ שיכול המקבל ליתן לאחרים זה דבר שא"א לקיימו כלל ואני בעצמי שאני קונה אתרוג בסך רב וכשאני נותן לא' אני חרד עליו שיהיה נוגע ואינו נוגע וליפק בהגבהה לבד מכ"ש שלא ליתן לאחרים וכן כל העולם אין נוהגים זה וראיתי שמביא גם זה בשם הסידור מבעל חו"ד ומצאתי בספרו נחלת יעקב בח"ב (דף כ"א) בחי' סוכה שכ' כן באורך אבל לפע"ד לא נראה דבריו בראש מה שנראה מכל המשך דבריו דבאתרוג בעינן דין ממון שיכול למכרה ליהנות בו בפרוטה וע"ז בנה יסודו הוא יסוד נופל ואישתמיט מיני' דאין הלכה כמ"ד דבעינן דין ממון כמבואר ברמב"ם ה' בכורים מובא בגליון הש"ס לאמת דבעינן שיהיה שלו אבל דין ממון לא בעינן והם שני דברים וגם מה שכתב שדברי הרשב"א בתשו' סותר לדבריו בחי' סוכה וע"ז בנה יסודו תמהתי מאוד מי לא ידע אשר חידושי מס' סוכה אשר ברשב"א אינו מהרשב"א אלא מהריטב"א ובאמת מחולקים המה כמו שמחולק הר"ן נדרים עם הרשב"א בזה כמבואר במחנה אפרים הל' זכי' (סי' ח) וכן משמע להדיא מתוס' סוכה (דף מ"א ע"ב) ד"ה ואם לאו שכ' ומה שלא החזירו ר"י לר"ג אלא נתנו לראב"א כו' דעתו של ר"ג הי' שיצאו כולם ואח"כ יחזירהו וכן כתב הרא"ש שם והיינו דקשיא להו הא לא יצאו האחרים אם לא החזיר הא' להבעלי' ומ"ש הש"ע (סי' תרנ"ח) דיכול ליתנו לאחר כשיצא דהיינו דהבעלים רצונם כך ואם לאו לא יצאו האחרים והוא משו"ת הרשב"א (סי' אלף) וכן מבואר שם להדיא למדקדק בדבריו ול"ק מידי מה שמקשה היד אפרים למה הטור לא הביא דעת הרא"ש דמשמע דפליגי בזה על הרשב"א כי באמת לא פליגי דמאי דמותר היינו בגוונא דר"ג דהיו בספינה ואין להם אתרוג אחר דגם בסתמא ידעינן שכך דעתו של ר"ג או דפי' כך להדיא וכן בח"מ (סי' רמ"א) גבי מתנה עמלה"ח כ' שם שצריך להחזיר מיד והיינו שגם אצלו לא ישהה כלל מכ"ש שלא ליתנו לאחרים וכן ראיתי בפ"מ (סי' תרנ"ח) דייק הכי מתי' מיד וכן משמע להדיא משו"ת מהרשד"ם או"ח (סי' כ"א) דאם א' נתן לאחר בלא דעת בעלים לא יצא אלא הא' יוצא ומחזיר לבעליו מכל הנז' משמע להדיא שהא' יוצא גם שנתנו שלא לתנו לאחרים ואינו ענין כלל לאיסור הנאה למאן דס"ל דלאו דידיה דאיסור הנאה שאני מה שא"כ במתנה עמלה"ח הוא שלו ממש כ"ז שהוא בידו וקונה אותו לזכות בו ולברך גם שמצות לאו ליהנות ניתנו כיון דלא רביע עליו איסור אכילה והנאה הוי שלכם וכן נראה להדיא מגמרא ב"ב (דקל"ז) אלא הכא אי מפיק לא נפיק בה למאי יהבה ניהליה אלא מיפק דכ"ע לא פליגי דנפיק ביה ופירש"י שם שהרי אין בו פירות אחרות והגוף אינו יכול למכור ולאכול ולא ניתן לראשון אלא לקיים בו מצות נטילה ולכם קרינן בו עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי והרי היתר אכילה לכ"ע בעינן ובזה וכן כל מתנה עמל"ה הא א"א לו לאכלו והאיך יוצא בו אלא היתר אכילה דאמרי' לאפוקי איסור כגון ערלה אבל זה שמצד אחר בא לו שאינו יכול לאכלה או למכרה הוי שפיר לכם וכן פשטא דלישנא דרבא דקאמר נטלו ויצא בו והחזירו יצא משמע הכי וחלילה לי ואיני כדאי לחלוק אבל שגם הוא לא החליט אלא כתב לכאורה נ' וגם למצוא זכות במה שכל העולם לא נהגו כן כתבתי זה דברי אוה"נ הדוש"ת בלונ"ח הק' שמואל העליר

וזאת תשובתי האירו נגד עיני אמרותיו היקרים בדברי תורה הערוכים למולי מיום כ"ה תשרי. האומנם קשה לגבר כמוני היום חלוש ומעונה ביסורים שיש בהם ביטול תורה בעוה"ר ומוטרד מכל צד לבא בארוכה בכתובים בכ"ז אהבה דוחקת בפרט יען שהוא בדבר הנוגע להלכה במה שיש לגמגם בהחומר שהחמיר רבינו הגדול בעל חו"ד באתרוג כשזוכה בו במתנה עמלה"ח שצריך שיהיה להזוכה זכות שיכול להקנות ג"כ לאחר במתנה עמלה"ח ודכירנא כד הוינא טליא עת של"ה עדיין בעולם הסדור דרך חיים ואאמ"ו ז"ל חידש מדעתו דין זה ודבר אז עם מופלגי תורה בזה וכאשר העלה בספרו דברי חיים לכן אני לעצמי מאוד אני זהיר בדבר שלא לחלוק ח"ו על רבותי: הפעם כאשר התעורר מעכ"ת על זה אשיחה ואדברה

מ"ש מעכ"ת דע"ז בנה בעל חו"ד יסודו דבאתרוג בעינן דין ממון שיכול למכרו ולהנות בו פרוטה והוא יסוד נופל ואישתמיט מניה דאין הלכה כמ"ד דבעינן דין ממון כמבואר רמב"ם הלכ' בכורים ואמת דבעינן שיהיה שלו אבל דין ממון ל"ב והם ב' דברים. ימחול לא ע"כ דדבר גדולות על מאור עינינו הגאון מליסא דאשתמט מיניה חדא אף אם יהבינ' לי' למכ"ת דלדעת רמב"ם ל"ב שיהיה לו איזה זכות באתרוג ודין ממון ממה דס"ל דיוצא באתרוג של מע"ש הא יש חולקין ע"ז וגם בדעת רמב"ם סובר כן הר"י קורקוס והכ"מ ודעת הלח"מ (פ"ו) מחמץ בדעת רמב"ם דפוסק דמע"ש ממון בעלים הוא בירושלם. והר"ן כ"כ פ' לולב הגזול כ' במתניתין דאתיא כרבנן דמע"ש ממון בעלים. וכ"כ בס' מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם דבירושלם ממון הדיוט הוא ועיין שעה"מ הל' חמץ וצל"ח פסחים דדעתם דלרמב"ם לכך יוצא במע"ש מטעם הואיל. אלא אף לדעת הרי"ק דסגי בהיתר אכילה הא ודאי לכ"ע צריך שיהיה לו עכ"פ איזה זכות יותר מלאחרים דשלו בעינן ואם הגביה אתרוג של הפקר ולא נתכוין לזכות בו אף דיש היתר אכילה מ"מ לאו שלו הוא לכ"ע כמבוא' מתוס' סוכה (דף ל"א) ועי"ש בכפ"ת ודוקא במע"ש בירושלם אף דהוי ממון גבוה מ"מ יש לבעלים זכות בו יותר מלאחרים דאין אחרים יכולין