אמרי בינה אורח חיים קלז

נותן שמן ומוסיף בהנר שעי"ז דולק מכאן ואילך לכאורה אף אם גם בלא תוספת השמן היה דולק כל יום השבת וע"י מה שמוסיף דולק עוד זמן אחר השבת מ"מ ראוי שיהיה חייב משום מבעיר כיון דמ"מ מה שמוסיף דולק גם בשבת ממנו דהא בלח בלח יש בילה וכי נאמר דאינו דולק ומבעיר רק ששמן שהיה כבר בנר ומה שמוסיף מבעיר רק אח"כ זה לא ניתן להאמר בודאי מתערב ודולק ומבעיר הן משמן שהיה כבר בהנר הן מן השמן שמוסיף א"כ אין הברייתא בחד אנפי דבנותן שמן חייב אף אם הוי בהנר שיעור הדלקה על כל יום השבת ובמסתפק אינו חייב רק אם כדי שיעור הדלקה רק ביום השבת ועל ידי מה שמסתפק אין בו השמן יהיה כבה בשבת. אבל אם אף במה שמעט לא יהיה כבה רק אחר שבת פטור. ולכך כתב הרא"ש דגם בנותן שמן בנר דחייב משום מבעיר עיקר החיוב הוא בשבת שהולך ודולק אף אחר שיכלה השמן שהי' ולא בשביל שדולק עכשיו כיון דגם בלעדי תוספו' השמן היה דולק והולך ממילא אם מוסיף שמן שיהיה דולק אף אחר שבת ובמה שהיה קודם לכן הי' כדי להדליק כל יום השבת ג"כ אינו חייב ושוין שני הדינים בברייתא הן בנותן שמן והן במסתפק לחיוב דוקא אם עשה פעולת ההדלקה והכבוי בשבת אולם מ"מ צ"ע למה ל"ה מבעיר כיון דהחוש יעיד דמבעיר שמן הנוסף כמו שמן שהיה שניהם מבעירין בשבת ויתחייב אף אם היה דולק בלעדי תוספות משא"כ במסתפק ודאי דאינו חייב אם נשאר עכ"פ שמן שיהיה דולק כל יום השבת וצ"ע

וקצת יש להעיר ע"ד תוס' דמסתפק א"ח ממש רק דנראה כיבוי מש"ס פסחים (דף י"א) דפריך וכל היכא דלא בדיל מיני' מי גזר ר"י והתנן לא יקוב כו' ור"י מתיר ומאי פריך דלמא לכך מתיר ר"י דאף אם ישכח ויסתפק מהשמן שבשפופרת לא יתחייב ולא יעשה רק איסור דרבנן משא"כ בחמץ יעבור על דאורייתא לכך גזר ר' יהודא אולם למ"ש הצל"ח שם כיון דר"י אומר ובי"ד שחרית היינו רק עד ד' שעות וגזר אף על זמן איסור מדרבנן אתי שפיר פירכת הש"ס. ומיושב קצת קושית תוס' ישני' יומא (דף ל"ד) בהא דפריך ש"ס פסחים שם ע"ב ור"י מ"ש גבי חמץ דגזר ומ"ש גבי קרצוף דלא גזר הא בקרצוף אף אם יבא לידי קירוד לא יעבור רק על איסור דרבנן דאינו מתכוין. ולמ"ש אתי שפיר דע"כ סובר הש"ס דבחמץ גזר ר' יהודא אף על זמן דרבנן

סי' כ קי"ל מצות לאו להנות נתנו ולכך המודר הנא' מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכתב בש"ע (סי' תקפ"ט) דוקא שתקע מאליו להוציאו אבל אם אמר לו המודר תקע והוציאני אסור וזה מדברי הר"ן ר"ה משום דשליחותי' קעביד וכמו בקרבנות אי שלוחי דידן נינהו אסור לגבי מודר הנאה ובס' שעה"מ הקשה על הש"ע דהא בטויו"ד (סרכ"א) מבואר דמלמדו מקרא ומדרש לדעת הרא"ש אף אם אומר לו שילמדנו דעד כאן לא אסור למעבד שליחותו רק בצריך דעת ושליחות כמו קרבן והפרשת תרומה אבל להחזיר אבדה וללמדו מדרש דאין צריך דעת ושליחות אף אם מצוה לעשות מותר וכן הביא הרמ"א ביו"ד שם דעת המתירין ולמה סתם באו"ח המחבר דבשליחותו אסור. ובודאי לא נעלם מבעל השעה"מ דיש לחלק דלגבי תקיעת שופר בעינן כונת המשמיעו ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני ר"ה (סי' ה'). אולם דעת השעה"מ אף דבעינן כונת המשמיעו לכוין להוציאו מ"מ כיון דלא בעינן שליחות ממש רק ששניהם יכוונו לצאת לא הוי בזה כעושה שליחותו וכיון דלגבי מצוה כמו החזרת אבידה וללמדו מקרא ומדרש מותר אף אם אמר לו מהראוי לומר דגם בתק"ש יהי' רשאי

וזה רבות בשנים בימי חורפי אמרתי דאפשר לבאר בזה כוונת בעל המאור מס' ר"ה שכ' הא דמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה דוק' בשופר של ר"ה שמצתו מן התור' אבל בחצוצרות בתענית לא וכ' עוד והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה לאפוקי גמיעת מים דלא שרי. ויש לדקדק בדבריו דמסים דגמיעת מים אסור הא אף תקיעה דתענית אסור לתקוע בו ובספר שעה"מ הקשה עליו חדא דהא מבואר בבעה"מ מס' סוכה דהא דאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטלו כשר כיון דאית לי' ביטול ומצוה לאו ליהנות ניתנו וכשר ביום שני דלא בעינן לכם והוא אינו מתכוין לזכות ומבואר מדבריו דאפי' ביו"ט ב' דדבריהם ס"ל דמצות ללה"נ ועוד הא מבואר בפ' בכל מערבין בעירוב דהוי מצוה ללה"נ אף דלא הוי רק מצוה דרבנן והעלה השעה"מ דע"כ לא כתב הבעה"מ דבתקיעה דרבנן מצוה ליהנות ניתנה אלא לגבי תק"ש דס"ל דאיכא הנאה בשמיעת הקול וכדמשמע מהרמב"ם ז"ל ובפ"ח (סי' תקפ"ו) משום הכי דוקא בתקיע' דר"ה שהוא מה"ת אמרינן מצוה ללה"נ אע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה אבל בתקיעות דרבנן כיון דאיכא הנאת הגוף לא שרי ליה מצוה דרבנן אבל בלולב וכדומה דליכא הנאת הגוף ודאי אף במצוה דרבנן אמרינן מצוה ללה"נ ודבריו לא נהירא דע"כ לא מצינו דהוי הנאה בשמיעת הקול רק התוקע בעצמו שמתגאה אבל השומע מחבירו לא מצינו שהשמיעה יהיה הנאת הגוף והבעה"מ כתב דבריו על המודר הנאה מחבירו דאסור לתקוע לו תקיעה דרבנן ובזה ליכא שום הנאה

ולמ"ש י"ל דכונת בעה"מ כיון דקתני וסתם מותר לתקוע לו היינו לצרכו בלבד ובשליחותו אף דמצוה עליו לתקוע לו מותר והיינו דסובר כדעת הרא"ש דבדבר דלא בעי שליחות מותר אף לעשות בשליחותו כמו בלימוד מדרש אולם זה דוקא במקום מצוה בטיל ההנאה דעושה שליחותו אבל ודאי בדבר דליכא מצוה כלל אסור לעשות לו שליחות אם מודר הנאה ממנו וכן מבואר להדי' ברשב"א נדרים (דף ל"ד) וכ' דבמלמדו מקרא לא אסרינן משום דשליחותי' קעביד משום דלא חשבינן לי' במקום מצוה בשליחותי' אלא במה שצריך דעת כתרומ' אבל במה שאין צריך דעת לאו בשליחותי' קעביד אלא מדעתא דנפשי' קעביד אבל היכ' דצריך דעת אע"פ שיש מצוה בדבר ובמצוה קא עסיק אפ"ה אסור משום דשליחותיה לאו מצוה הוא ונמצא מהנהו ושלא במקום מצוה כל שליחות אסור דהא מהנהו כשעושה או שהולך בשליחותו עכ"ד ועיין ש"ך יו"ד ( סי' רכ"א ס"ק י"ד) ולכך סובר הבעה"מ דוקא תקיעות דאוריית' כיון דמה"ת מצוה הוא אף דאית לי' הנאה שעוש' שליחותו אם מצוה עליו שיתקע להוציאו מ"מ הוי כעושה מדעתא דנפשיה כיון דמצוה קעביד משא"כ בתקיעות דרבנן כיון דמן התורה אין כאן מצוה ולגבי דבר הרשות אסור לעשות בשליחותו דמהנהו במה שעושה שליחותו וכיון דמה"ת אין כאן מצוה אסור לעשות בשליחותו ואף דגם במצוה דרבנן מצוה ללה"נ מ"מ כיון דכאן יש הנאת הגוף במה שעושה שליחותו בדבר הרשות מה"ת אסור לתקוע לו אבל ודאי שלא בשליחותו מותר אף במצוה דרבנן ולכך לגבי מודר הנאה משופר אין איסור בשום תקיעה דמצוה אף בתקיעו' דרבנן ולא כ' רק לאפוקי גמיעה

ואם יצא בדיעבד כשאמר לו המודר תקע והוציאני כ' הפ"ח דמסתבר' דיצא בו אע"פ שעובר על לא יחל דברו שנהנה מחבירו. ולכאורה יש לדון כמו לס"ד דמצוה לה"נ ואמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא וכ' הרמב"ן והרשב"א יבמות (דף ק"ג) והריטב"א והט"א ר"ה או מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה או מטעם כיון דע"י שנאמר דיצא יתעבד העבירה אמרינן דלא יצא כדי שלא יעבור וא"כ היכא דהוי הנאת הגוף בהדי המצו' נאמר דלא יצא דהוי מצוה הבאה בעביר' ואף אם נאמר כיון דאין המצוה העבירה רק הנאה שיש לו בכה"ג כיון דהי' יכול לעשות המצוה בלא העבירה לא פסלינן משום מהב"ע וכמ"ש בזה לעיל או"ח (סי' ט') דבכה"ג אף שהעבירה נעשה בשעת עשיית המצוה מ"מ כיון דאין גוף המצוה העבירה רק מצד אחר לא פסלינן משום העבירה המצוה ומה"ט אם עבר והניח תפלה של ראש קודם של יד יצא וכמו כן אם היזה על המודר הנאה ממנו בימות החמה לא אמרינן דלא יצא וכמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני ר"ה (סי' ג') לדעת הכלבו דמודר הנאה משופר דאסור הוא בעצמו לתקוע מטעם דנהנה מן התקיעה ובכ"ז בדיעבד יצא וה"נ אין איסור דעושה שליחותו גורע המצוה כיון דהי' יכול לתקוע לו בלי עשיית שליחותו אולם מ"מ יש להבין הא אם נאמר דלא יצא מתקן האיסור דהוי כלא עשה שליחותו כיון דהוא לא ציוה לו שיתקע לשורר ולזמר בדבר הרשות רק שעי"ז יהי' יוצא ידי חובתו ואם נאמר דלא יצא הוי כלא עשה שליחותו ולא נהנה כלל במה דעשה רצונו ואולי כיון דמ"מ הוא עשה שליחותו ואף אם נאמר דלא יצא הא מ"מ הוא מילא רצונו ותקע לו בכונ' להוציאו הוי עבירה דלא יחל בין כך ובין כך ומשום מהב"ע לא מפסל כמ"ש כיון דאפשר לצאת בלא עבירה

ועיין מ"מ (פ"א משופר) שכתב דטעם שנתן הרמב"ם דתקע בשופר הגזול דיצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל דהיינו לחלק בין לולב ומצה דאי אפשר לצאת בהן אלא בנגיעת גופן אבל בשופר כיון שהשומע אף אם אינו נוגע בו כלל יצא לכך אף התוקע יצא ובאמת אינו מובן דהא סוף סוף הוי מהב"ע דמשמש בדבר שאינו שלו והוי התקיעה בעבירה ולכן באמת דעת האו"ז והרא"ש והריטב"א דאינו יוצא מטעם מהב"ע: ואם נאמר דהרמב"ם סובר כדעת בעה"ת המובא באורחות חיים דיני לולב הבאתי לעיל בדינים שקודם דיני שבת ( סי' ז') דאם נוטל של חבירו בע"כ כדי לצאת בו ולא נתכוין לגוזלו אלא להחזירו לו מיד לאחר שיצא בו יוצא בו דשואל שלא מדעת לא הוי כגזלן עי"ש שביארתי בזה סברת הפנ"י ריש פ' לולב הגזול דביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול כיון דיכול ליקח לשם שאלה ולא בעינן לכם ויוצא בו כן יוצא אף בגזול כיון דאינו צריך לגזול ממש וא"כ ה"נ כיון דאין גזל בקול והי' יכול לצאת אף אם לא יגזול רק שיקח ע"מ להחזיר לכך אף אם עבר וגזל ג"כ יצא אולם מדכתב הרמב"ם אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו משמע דלא אתי עלה מטעם דיהי' רשאי ליטול של חבירו בע"כ ובאמת יש להבין לדעת בעה"ת לדידן דמצוה ללה"נ אמאי בשופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא יהי' רשאי אף לכתחלה לתקוע בו ואף דאסור לכתחלה לשמש בהקדש אף דקול אין בו משום מעילה מ"מ לכתחלה אסור לתקוע בו היינו תקיעה של רשות אבל תקיעה דמצוה כמו דרשאי ליטול לולב של חבירו ביו"ט ב' אף בע"כ של חבירו כיון דאינו נוטל לגזול רק להחזיר מיד אחר שיצא בו כמו כן יהי' רשאי ליקח משל הקדש דלא מצינו יפוי כח לשל הקדש יותר מחולין אדרבא מזיק הקדש פטור רק הזיד במעיל' דבמיתה ובשוגג חייב קרבן מעילה על שנהנה מן ההקדש בזה חמור הקדש מהדיוט אבל כל שלגבי הקדש א"ב תורת גזל ושואל שלמ"ד אמאי יהי' אסור בשל הקדש ועי' כנה"ג יו"ד (סכ"ט) ובהגהות מל"מ (פ"ה מאישות) דלענין