אמרי בינה אורח חיים קלו

לא ישנה את הדין כיון דגם בכל המקרים לא נאמר שהחזקה ישנה המקרה רק כ"ז שאנחנו בס' לא נוכל להוציא מאשר החזקנו מעיקרא כן נמי בספיקא דדינא. אולם זה הכל היכא דהי' מוחזק לנו זה הדבר שמסופקין אנחנו בו אם לאיסור או להיתר מחזקינן כאשר הוחזק לו עד עתה אבל היכא דלא נודע לנו החתיכה מאיזה מין נפרש ובא. שם י"ל דל"ש כ"כ לדון בו חזקה דמעקרא כיון שלא ידענו מה היה לה להחתיכה קודם לכן אולם בכ"ז דעת תוס' כיון דאין אנו דנין על דבר אחר רק על חתיכ' הזאת לדעת מאיזה מקום פירש מוקמינן על חזקה דמעיקרא חזקת איסור אשר היה לה מקדם ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו חיו"ד (סי' כ"ב) ליישב כל קושית הש"ש על דברי תוס' שם באורך. וא"כ ה"נ דכוותי' כיון דידענו שהיה כאן גוזלות המזומנים ומותרין וכ"כ רובא דעלמא האסורי' כשבא יו"ט חל עליהם האיסור מוקצה ועתה מצא שחורים במקום לבנים ואינו יודע מאיזה הם אם מן המוכנים אם מן שאינו מוכנים ויש עליהן חזקת היתר לאמור כי אלו הנמצאים נשארו בהיתרן שהיה להן קודם יו"ט וכשהגיע יו"ט לא נאסרו כי המה מן המוכנים כמו שם שאנחנו אומרים שזהו החתיכה מן החנות המוכרת בשר נבלה להחזיקה באיסור הקדום כן נמי כאן. וא"כ אם נאמר דקרוב עדיף מן רוב ל"ה נוכל לאסור מטעם דהוי דשיל"מ הואיל דמסייע לקרוב חזקת היתר והוי תרתי במקום חדא ומותר אף במקום דהוי דשילמ"ת אלא ודאי דרוב עדיף מקרוב ואז אף דמסייע חזקת היתר להקרוב ומהראוי לומר דהוי פלגי ופלגי מ"מ אסור מספק דהוי דשילמ"ת

ועיין פ"מ במ"ז ) סי' שכ"ה ס"ק ז') שכתב נסתפקתי רוב וקרוב וחזקה מסייע לקרוב אם אזלינן בתר קורבה וכעת הדבר צריך תלמוד עכ"ל ולכאורה הא מבואר מדברי תוס' נדה הנז' דאף נגד קרוב וחזקה אזלינן בתר רובא מהא ובנמצא הלך אחר הרוב. וצריך לומר דכוונתו על קורבה דמוכח דר"ח אשמעינן דרוב עדיף אף מקורבה דמוכח דמה דעדיף מקורבה דאינו מוכח זה ידענו מהך דתשעה חנויות כמבואר תוס' ב"ב (דף כ"ד) ור"ח אשמעינן דאף מקורבה דמוכח עדיף ובזה י"ל דאף דרוב עדיף היינו בליכא חזקה אבל בצירוף חזקה לקורבה דמוכח י"ל דשקולין ומ"מ בהך דמצא שחורים במקום לבנים דהוי נמי קורבה דמוכח כמ"ש תוס' ב"ב שם לר"ח אסור דאף דמסייע חזקה אסור מטעם ספק מוכן. ומיושב בזה מה שהקשו ע"ד רמב"ם הלכות יו"ט (פ"ב) שכ' בהא שמצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים דאסורי' מטעם דכל ס' מוכן אסור והקשו עליו הא למה דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב רוב עדיף אסור בודאי מטעם מוקצה. ולמ"ש א"ש כיון דמסייע חזקה לקורבה דמוכח אזי ל"ה רוב עדיף ונשאר בספק לכך כתב דאסור מטעם דס' מוכן אסור

אך י"ל דאינו דומה לדברי תוס' נדה הנז' דשם כיון שהוא בס' על החזקה דמעיקרא שהיה לזו החתיכה דאם לא יעשה מעשה שחיטה תשאר באיסור וכיון שהס' עליה אם נעשה מעשה ההיתר נשארה בחזקתה אבל כאן אף דהיו מותרים קודם יו"ט מ"מ ידענו אם לא יזמינם יבא זמן האיסור עליהן ביו"ט ואף שהזמין מ"מ כ"ז שלא ידענו אם הזמין אותם שבפנינו לא נוכל להחזיקן בחזקת ההיתר כיון שלהתירן הי' צריך הזמנה וניהו דל"ה חזקת איסור ג"כ אבל לאוקמי אותן על חזקת היתר יש לפקפק ולומר דל"ה בחזקת היתר כנ"ל ועיין תוס' יבמות (דף ל"א ע"א) ד"ה נפל דכ' דיותר עומדת בחזקת היתר לשוק משום דבמיתת הבעל מישתרי אבל במיתת ערוה צריך למיתת הבעל ג"כ וה"נ י"ל דיותר עומדת בחזקת איסור מחזקת היתר כיון דצריך הזמנה להתירא ולא ידענו אם הי' על אלו ההזמנה ועדיין צ"ע בזה. מיהו בעיקר דברי הפ"מ הנז' בקרוב עם חזקה אם רוב עדיף צ"ע הא מבואר מדברי תוס' נדה שם ד"ה ואין דכ' משום דדמי החדר מצוין ביותר כדאמרינן ב"ב רוב ומצוי קאמרת ול"ח חזקה וקורבה לגבי רובא אלא בפלגא ופלגא עי"ש וממילא מדמבוא' ב"ב שם דרבא הוכיח מדרבי חייא דרוב וקרוב אזלינן בתר רוב עי"ש בתוס' דהוי קרוב המוכח א"כ חזינן אף במקום צירוף חזקת טהרה של האשה כיון דלא ילפינן זה מסוטה וכמו שכתבו תוס' מס' נדה הנז' וממילא נשאר חזקת טהרה וגם קורבה דמוכח ובכל זאת רוב עדיף אף לשרוף התרומה ע"י ודברי הפ"מ צ"ע ואכ"מ

סי' ח"י ש"ע (סי' תק"ח ס"ב) פוצעים אגוזים במטלית ול"ח שמא תקרע ובטו"ז ומג"א שם העתיקו דברי רש"י ביצה (דף ל"ד ע"א) שכתב על ברייתא זאת ואפילו נקרעת לא איכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור ולכאורה יש להבין הא קתני וא"ח שמא תקרע מדקתני שמא משמע דהוי ספק וא"כ ל"ה פ"ר ממילא מותר מטעם דבר שאינו מתכוין. ועוד אם תאמר דהוי פס"ר מה מועיל דאין זה קורע ע"מ לתפור הא מ"מ הוי איסור דרבנן דכל המקלקלין פטור אבל אסור וכמה כירכרו הפוסקים דאף בדרבנן אסור פס"ר. וראיתי בתוספתא ביצה הגירסא הוא ואינו חושש משום קורע א"כ משמע דהוי בבירור קורע רק כיון דאינו מתכוין מותר ואמאי הא הוי פס"ר ואף אם אינו קורע ע"מ לתפור מ"מ איסורא דרבנן הוא. והנה ברמב"ם לא ראיתי שהביא דין זה (בפ"ד) הביא הרישא דברייתא דאין מפצעין את הקנה ודין זה דמפצעין האגוז לא הביא ומהתימא למה השמיטו. ונראה דהא יש להבין לפי פי' רש"י למה קתני דין זה דוקא ביו"ט ולפי מה שבש"ס דילן מתני שמא תקרע א"כ ל"ה רק חשש וממילא ל"ה פס"ר ומהראוי שגם בשבת יהיה מותר

לכן נראה דהיה להרמב"ם הגירסא כמו שקתני בתוספתא ואינו חושש משום קורע והתוספתא דוקא ביו"ט התירו משום שמחת יו"ט והטעם אף דהוי פס"ר לענין מלאכת קורע מ"מ כיון דל"ה רק מדרבנן וגם דהוי מלאכה שא"צ לגופה דא"צ לגוף הקריעה רק לפצוע האגוזים וכיון דהוי תרתי איסורא דרבנן במקום מצות שמחת יו"ט לא גזרו ודומה קצת לזה כתבו תוס' כתובות (דף ה' ע"ב) ד"ה א"ת דלר"י מקלקל ודבר שאינו מתכוין במקום מצוה שרי עי"ש וה"נ ביו"ט הואיל דמלאכת או"נ מותר ויש שמחת יו"ט מותר היכא דהוי מלשאצל"ג וגם מקלקל. אבל בשבת באמת אסור ולפי"ז הרמב"ם דפוסק משאצל"ג חייב לכן לא הביא הדין זה כיון דאיירי במקום דהוי פס"ר וליכא שני קולות רק אחת דהוי מקלקל דפטור אבל אסור לכך אסור לפצוע ובטוש"ע הביא הדין כמו שכתב לפניו בש"ס דלאו ודאי הוא שיקרע רק שמא תקרע ובזה לכ"ע מותר דהוי דבר שאינו מתכוין ומקלקל. והא דכתב רש"י לטעמא דמקלקל נראה ליישב עפ"י מ"ש תוס' סנהדרין (דף פ"ה) דהא דאסרינן שם לבריה למשקל ליה סילוא וקוץ משום דחיישינן שמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאינו מתכוין דלא פס"ר הוא שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע"ג דמחייב במלאכה שאצל"ג דקסבר מקלקל בחבורה פטור עי"ש וה"נ דכוותיה דאם היה נעשי' מלאכ' דאורייתא היה אסור לפצוע במטלית דשמא יהיה באופן שיהיה פס"ר ולא יניח בשביל כך ויהיה שגגת לאו ובמקום דאפשר בלא"ה חוששין אף לשגגת לאו לכך כתב רש"י דאפילו נקרעת לא איכפת לן כיון דליכא איסורא דאורייתא דהוי מקלקל. שוב ראיתי בדו"ח לרבינו הגדול רעק"א ז"ל שעמד על דברי רש"י הנז' והנראה לענ"ד כתבתי

סי' י"ט מבואר בש"ס ביצה (דף כ"ב) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משו' מכבה ופירש רש"י הנותן שמן בנר בשבת והמסתפק הנוטל ממנו ואוכל חייב משום מכבה וכבוי ביו"ט לא אשתרי משמע קצת אף אם נוטל לאכילה וכל מלאכה לצורך או"נ מותר ביו"ט מ"מ מלאכת כבוי לא אשתרי. אולם באגודה שם כתב להדיא דהמסתפק קאי על שבת דביו"ט כל מלאכה לצורך או"נ מותר. וכן משמע מלשון רמב"ם דבהלכת שבת (פי"ב) כתב כלשון הש"ס הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה ובהלכות יו"ט (פ"ד) כ' ואין מסירין את השמן ממנו ולא כ' לאסור להסתפק מבואר דמותר אף דעי"ז נעשה כבוי ודעת הרמב"ם מבואר דחייב במסתפק בשבת כמו במבעיר וסובר דהוי מלאכה דאורייתא ודלא כמו שנראה מדברי תוס' שם מדכתבו דנראה ככבוי משמ' דלא חייב מיתה רק איסור דרבנן וחייב מכות מרדות רק כדעת הרא"ש שם דבזה שמסלק השמן כשכלה השמן ומכבה הפתילה הוי ככבוי ממש ולא כגרם כבוי כיון דעושה מעשה בגוף דבר הדולק. וע"כ ביו"ט מדלא כ' לאסור במסתפק משמע דמותר כיון דצריך לאכילת השמן ומותר כל מלאכה לצורך או"נ. וע"כ הא דכתב הרמב"ם שם מקודם ואם כבה לוקה כמו שארג או בנה ולהסוברים בדעת רמב"ם דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלל"צ מד"ת בכל מלאכת ובכבוי ל"א מתוך וכמ"ש הב"ח דל"ש כבוי בא"נ ממש רק במכשירין כמו גריפת התנור ומה דמצינו במכשי' ל"א מתוך וכתב השעה"מ אף דמצינו במיתוק החרדל דיש כבוי באו"נ ממש היינו משום דהוי מלאכה שאצל"ג ואף דלדעת הרמב"ם חייב במלאכ' שא"צ לגופיה מ"מ לא נוכל לדון בזה מתוך שהותרה לצורך כיון דבלצורך הוי מלאכה שאצל"ג. וראיתי מי שהשיג ע"ז דמה בכך שאצל"ג של כבוי כיון דלדעת רמב"ם הוי מלאכה גמורה לחייב עליו בשבת ובמיתוק החרדל הטעם כיון דאינו מתכוין לכבוי וכ"ז שהגחלין בוערות טפי ניחא לי' ודמי להא דפוצע חלזון דקאמר בשבת דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ולהרמב"ם דחייב במלאכה שאצל"ג ע"כ הטעם דמקלקל הוא אצל נטילת נשמה כן נמי בזה הכבוי גופא אינו לצורך תיקון רק החימום של הגחלים וטפי נ"ל כ"ז שבוערות אלו דבריו. ולדעתי הדין עם השעה"מ מהא דמסתפ' משמן שבנר דמותר ביו"ט ושם ל"ש טפי נ"ל ומקלקל והוי מלאכת כבוי ממש ומותר לצורך או"נ וא"כ יקשה דנימא מתוך א"ו כיון דעכ"פ לא מצינו שיהיה צריך מלאכת כבוי לגופה דאוכל נפש לא אמרינן בזה מתוך

והנה הרא"ש כתב שם וז"ל והיינו טעמא דנותן שמן בנר משו' דמאריך בהבערתו דאלו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוה כאלו הוא הדליקו וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכבוי ע"י שנסתפק מן הנר הוה כאלו כבה הוא עי"ש. וכוונתו דהיה ק"ל למה שכ' דהמסתפק חייב מדאורייתא דל"ה גרם כיבוי כיון דעושה מעשה בגוף דבר הדולק להמעיטו. ולפ"ז אם יש שמן הרבה בנר שידלוק כל השבת ואף במוצאי שבת אז אם מסתפק ממנו ונוטל מעט בזה אינו עושה שום דבר שיכלה שמן בשבת כיון דבין כך ובין כך לא יכבה בשבת רק אחר השבת ואף אם נאמר דבמה שמסתפק הוי כאלו כבה היו' מ"מ כיון שבמה שנטל עדיין לא כבה רק אחר השבת וכבה מהר והוה כאלו כבה אחר השבת. ובמסתפק מן השמן בכה"ג ודאי פטור ואם