אמרי בינה אורח חיים קלג

עי"ש. ולדבריו זה דוקא במקום שעיקר האיסור אינו רק דרבנן אבל היכא דאם הוא יו"ט הוי איסור דאורייתא חשיב כודאי איסור ול"מ ס"ס רק היכא דבלא ספק הראשון יש עוד שני ספיקות וא"כ לפי"ז לכך פוסק המחבר דאין למול מס' ביו"ט שני כיון דאסרו מס' לחוש על יו"ט ב' כמאז ואז הי' אסור מחמת ספק דאורייתא ונעשה כודאי איסור שלא לצרפו לס' ספקא אך נראה הא כל הטעם דס"ס מהני אף בדשיל"מ הוא כמ"ש הרשב"א בתו"ה (בית ד' שער ב') דהא דספק דרבנן אסור בדשיל"מ כיון דס' א' כנגדו בשל תורה אסור רק משום דהוא דבריהם הקל בו להתיר בס' א' כל שיש לו מתרין לא תקל בו אבל בס"ס היתר גמור משוינן לי' ואינו צריך להמתין עי"ש וכ"כ בחידושיו לביצה ולפי זה אם הינו מחמירין בס"ס בשל תורה בדשיל"מ הינו מחמירין בשל דבריה' ג"כ רק דלא מצינו שהחמירו רק בס' א' בדרבנן לשווי' כשל תור' במקו' שיש לו מתירין אבל בס"ס דאף בשל תורה מותר מותר אף בדבריהם אף היכא דהוי דשיל"מ וזהו כמ"ש הש"ך (סי' ק"י) דאין לחלק בס"ס בין של תורה לדבריהם ולדעת האו"ה הנז' כיון דהיכא דיש חשש איסור תורה נאמר דלא מצרפינן לס"ס א"כ אף באיסור דרבנן מהראוי לאסור במקו' דהוי דשיל"מ לשווי' כאיסור תורה ויש לומר דזה כונת המג"א שהקשה מסי' תקי"ג גבי ביצים מנכרי דאסורים ביו"ט שני וכתב הנו"ב ובדג"מ דשם יש חשש דאורייתא ומצד הכנה כיון דאיירי ביו"ט אחר שבת ולהנ"ל אתי שפיר קושיתו כיון דתאמר בחשש דאורייתא מחמרינן אף במקום ס"ס היכא דהוי דשיל"מ מנא לן להקל בדרבנן דעיקר הטעם דמקילינן בס"ס בדרבנן בדשיל"מ הוא כמ"ש הרשב"א הנ"ל אולם באמת קשה לדעת האו"ה במקום חשש איסור דאורייתא לא מצרפינן הס' הראשון למחשב כס' למה מחשבינן הס' דיו"ט שני לס' כיון דבא לנו להחמיר מצד חשש דאורייתא וכיון דהיכא דיש חשש דאורייתא לא מצרפינן לס"ס ממילא אף היכא דליכא רק חשש דרבנן מהראוי לאסור בדשיל"מ וכן למ"ש דהיכא דס' א' יתברר לנו ויהי' נשאר רק ס' דאורייתא לכך פסק הש"ע דלא מהלינן ס' ביו"ט שני א"כ לדברי הרשב"א דכל מה דמחמיר ר"א בדשיל"מ הוא דבזה הוי כמו בס' דאורייתא ממילא מהראוי לאסור ס' מוכן ביו"ט שני וצ"ע

וראיתי ברדב"ז ח"א (סי' ס"ב) שכתב על נידון המבואר ביו"ד (סי' שצ"ז) במסופק אם היא שמועה קרובה או רחוקה שכ' דחייב להתאבל דאף דספקא דרבנן לקולא זה דוקא היכא דלא יתברר ממילא אבל בדבר שיתברר ממילא בזה אזלינן לחומרא כי באם יתברר אח"כ שהי' קרובה עשה איסור עי"ש וי"ל אף דשאר הפוסקים כתבו דאינו חייב להתאבל היינו כיון דחיוב אבילותו לא חל בטרם שנודע כמ"ש בזה במקום אחר להוכיח כן וכיון דיש לו ס' בשמועה הוי כלא נודע לו ולא חל עליו החיוב להתאבל אבל מ"מ י"ל דמודים לסברא זו היכא דיוודע לו אח"כ ממילא לא אזלינן לקולא וא"כ יו"ט ב' דמנהג אבותינו בידינו ואז בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה הי' ספק העומד להתברר והיו חייבין להחמיר אף במידי של איסור דרבנן דשמא יתברר אח"כ שעשו איסור וא"כ גם היום חייבין להחמיר ואיך מצרפינן לספק ספק' ויש עוד להאריך בזה אי"ה

ועיין רמב"ם הלכות מעשר (פי"ב ה"ב) היתה שבת ויו"ט סמוך לה ושאלו באחת מהן אוכל אף בשני כו' וכן בשני ימים טובים של גליות והוא מירושלמי דדמאי (פ"ד) וראיתי בתוס' רעק"א ז"ל במס' דמאי (אות ל"ה) שהקשה דאמאי ביו"ט שני אוכלין על פיו ואמאי אינו יכול לעשר מס"ס ס' שמא מעושר כבר וס' שמא הוא חול לדעת הש"ע דס' מוכן ביו"ט ב' כשר עי"ש ולא אבין קושי' זו איך נוכל לדון להתיר לעשר מטעם ס"ס כיון דכבר גזרו וחששו חז"ל על ספק שחייב לעשר וכיון דמס' חייב לעשר אם מעשר מתקן הדבר דבלא זה אסור לאכול וא"כ הדרינן לכללא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אף ביו"ט ב' וביותר הא מבואר ברמב"ם (פכ"ג משבת) הטעם דאין מגביהין תו"מ ביו"ט משום דאין מקדישין וכבר כתב הרלב"ח בתשובה משום דביו"ט ליכ' איסור משום מתקן דכל מלאכ' לצורך אוכל נפש מותר וע"כ האיסור הוא משום דהוי כמקדיש ועיין צל"ח ביצה ) דף י') בזה א"כ ממילא כיון דאף ביו"ט שני כל השבותין אסורין כמו ביו"ט ראשון ואין מגביהין תו"מ ואין מקדישין איך נוכל להתיר בדמאי להפריש דהא מ"מ כיון דחייב להפריש הוי כמקדיש ואף די"ל כשמפריש דמאי הוי כמקדיש על הספק דאם עדיין לא הפריש הע"ה יהי' חל ע"ז שמפריש עתה ואם כבר הפריש לא יחול ע"ז שם תו"מ שמפריש עכשיו וא"כ שוב הוי ס"ס ספק דילמא כבר הפריש ואינו חל על מה שמפריש עכשיו ואף אם לא הפריש וחל השם על מה שמפריש עכשיו דילמא היום חול ורשאי להפריש מ"מ נראה כמו דגזרו חז"ל על שבות דאין מקדישין כן נמי גזרו שלא יקדיש בשבת ויו"ט על תנאי וספק וכיון דזה הוי שבות גזרו נמי על יו"ט שני וממילא אף ספק הקדש אסור להפריש ביו"ט ב' כיון דמ"מ עושה ודאי שבות במה שמפריש ומקדיש ועיין שם עוד (אות ל"ד) שהקשה למה האמינוהו להתיר אכילה דיש חשש טבל דבמיתה נתיר להפריש בשבת דהוי רק שבות ולסמוך על רוב ועל שאלתו דכבר הוא מתוקן ואין בקריא' שמו משום מתקן עי"ש ולמ"ש אתי שפיר דכיצד יכלו חכמים לסמוך על שאילתו ולתקן כיון דמ"מ בלעדי הפרשתו של עכשיו יהי' אסור א"כ הוי מתקן אף אם באמת כבר הפריש מ"מ כיון דיהי' אסור בלתי הפרש' הוי מתקן גמור וכיון דלא רצו להתיר ההפרשה והעמידו דבריהם ע"כ סמכו על רוב ע"ה מעשרין הן ואינם משקרין בשבת ומשום כבוד שבת אבל להתיר שבות לא רצו חז"ל וממילא אם לא יהי' מותר לאכול בלתי הפרשה הוי כמתקן וז"פ וברור

סי' י"ז ברמ"א (סי' תקי"ג) פסק בנכרי המביא ביצים ביו"ט א' ומסיח לפי תומו שנולדו מאתמול דמותר וביו"ט שאחר השבת דהוי חשש דאורייתא אינו נאמן ועי"ש במג"א בשם היש"ש דמתיר כיון שרוב המוכרים ביצים הם מאותם שנולדו כבר אף דאינן מותרין מטעם רוב משום דהוי דבר שיש לו מתירין מ"מ כיון דלא הוי רק דרבנן נכרי נאמן במסיח לפי תומו והאחרונים הקשו מהא דמבואר ביו"ד (סי' ט"ו) דאין סומכין על הנכרי שהם בני ח' ימים ועיין פ"מ שם ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים יו"ד (סי' ד')

ואני רמזתי שם בהגהותי ליישב קצת דעת היש"ש דהתוס' כתבו כמה פעמים הא דצריך להשהות שמנה ימים בבהמה אף דרובן ולד מעליא יולדין החמירו חכמים לחוש למיעוט כמו דהחמירו לחוש בנפל למים שאין להם סוף וא"כ י"ל כמו דשם החמירו לחוש אף במקום דיש תרי רובא כמו שהוכיחו המחברים מדברי התוס' יבמות (דף קכ"א) ד"ה ולא היא והטעם כיון דמן הדין הי' להיות מותר ולמיזל בתר רוב וחז"ל החמירו לכן אף כשיש עוד רוב החמירו ג"כ ודומה למ"ש הכ"מ (פי"א ממעשר) דבדמאי לא מהני ס"ס וי"ל דהא דסומכין על נכרי מסיח לפ"ת דלא משקר היינו ג"כ ע"פ הרוב דאינו משקר אבל מיעוט יש שמשקרין דאם נאמר דכולם אינם משקרין במסיח לפ"ת אמאי לא סמכינן עליהם בדאורייתא אלא ודאי דחששו באיסור דאוריית' למיעוט המשקרין ואינם נאמנים לגבי דאורייתא אף כשיש רגלים לדבר ואף שאינו נגד חזקה ולכך לגבי ספק נפל אף דהוי רוב דבן קיימא הוא מ"מ כיון דחששו חז"ל על ס' נפל דהוי חשש דאוריית' לכן אף כשנתוסף עוד רוב דמסיח לפ"ת דאינו משקר ג"כ לא סמכינן עליו דמה לי חד רובא או תרי רובי אולם לגבי ביצים הנולדים ביו"ט מבואר מדברי היש"ש ביצה ) פ"א סי' כ') דמהני תרי רובי והוכיח זאת מדברי ש"ס ביצ' דמתירין בלא בדק מערב יו"ט ונמצא קודם ע"ה ביצים משום דאפילו ספנא מארעא רובן יולדות ביום עי"ש הרי דאזלינן בתר תרי רובי ומשמע דאפי' לגבי חשש דאוריי' סמכינן ע"ז דלענין דבר שיש לו מתירין אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש הרשב"א בתו"ה (בית ד' ש"ב) ולכך גם אף בחשש דאורייתא כגון יו"ט אחר שבת סמכינן על נכרי מסלפ"ת ואין לומר אם נאמר דמסלפ"ת לא הוי רק רוב למה נאמן לגבי עדות אשה י"ל שם משום דהוי מילתא דעבידא לאגלויי וגם אשה דייקא ומנסבא משא"כ בנפל למים שאין להן סוף ואכ"מ בזה

והטעם י"ל דאמאי לגבי ספק מוכן מהני תרי רובי ולגבי ס' נפלים לא מהני תרי רובי דהא באמת מה שכתבו התוס' דנפלים שכיח הקשו האחרונים מש"ס יבמות (דף קי"ט) דפריך נימא רוב נשים מתעברות ויולדות לימא ר"מ היא ומאי קושיא הא בזה חיישינן למיעוט' ועיין שעה"מ הלכות יבום ובס' חמדת שלמה (סי') אולם ל"ק בשלמ' להתיר כל העגלים קודם ח' ימים וכן לענין יבום דהצריכו חז"ל לחוש על כל העולם ובכל העולם בכל עת שיזדמן אם נקל לגבייהו הוי מיעוט השכיח היינו דשכיח שיזדמן גם המיעוט ואם נניח למיזל בתר רובא בכל עת יהי' מכשול להמזדמן להמיעוט לכך חששו חכמים ותיקנו דלא למיזל בזה בתר רובא כדי לתקן ולהסיר המכשול מן המיעוט שיזדמן לאחד כיון דהוא דבר ההוה ורגיל אבל שם ביבמות דאין אנו דנין על עיקר הדין וזה מילתא דלא שכיח שיזדמן שילך א' למדינת הים ולא נדע אם נולד לו ולד או לא ואינו רק דבר מקרי המזדמן בזה אית לן למיזל בתר רובא כיון דמקרה הוא ולא דבר ההוה ורגיל ושכיח והארכתי בסברא זו ליישב כמה דברי' בכמה מקומות ועמ"ש לעיל דיני שבת (סי' ל"א) ולכן גבי עגלים אין נכרי מסלפ"ת נאמן כיון דכל מה דחששו חז"ל שלא למיזל בתר רובא הוא כדי להסיר המכשול שלא יכשלו המעוטים וזה ג"כ דבר ההוה ורגיל לקנות מנכרי וא"כ יוכל אחד להכשל לכך לא סמכינן משא"כ גבי ביצים שכ' היש"ש דסמכינן על תרי רובי כיון דהוי מילתא דלא שכיחא למצוא בבוקר קודם ע"ה וכן נמי שיביא הגוי ביצים ביו"ט אחר שבת זה ג"כ הוי מילתא דל"ש רק דבר מקרי ואינו דבר ההוה ורגיל לכך אף דלא סמכינן על רובא משום דהוי דשיל"מ ובזה גזרו חז"ל לחוש לספקא אף במקום רובא מ"מ במסלפ"ת נאמן כיון דע"פ הרוב אינו משקר

ובזה יש ליישב מה שחקר רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובתו (סוף סי' ל"ז) בהא דפסק הרמ"א יו"ד (סי' שט"ז) בעזים שדרכן לחלוב בלא ולד לא סמכינן על נכרי במסלפ"ת לענין לפטור מבכורה וע"כ אף דל"ה רק מדרבנן דרובן אינן חולבת אא"כ יולדת אפ"ה א"נ הואיל דיש כאן חשש איסור דאורייתא ולדעת הרש"ל והמג"א להקל במביא ביצים ביו"ט אחר שבת כיון דמן התורה מותר מטעם הרוב א"כ גם בעזים חולבות