אמרי בינה אורח חיים קלא

מוקצה מה מוקצה שייך בזה רק ארי' דרביע עלי' איסור שחיטה ועגל זה לא היה בעולם ולא הוקצה מדעתו רק משום דאסור לשחטו בשבת בשביל זה לא הוי כמכין לעצמו אבל אם באמת מקלע ששחטה לחולה בזה הי' מהראוי שיהי' באמת מותר לבריא לאכול באומצא כיון דהולד מעולם לא הוקצה כמו בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכיל' בשבת דאם לא מצד גזירת הכנ' דרבה היתה מותרת וצ"ל לומר דדוק' גבי ביצה לא מקצה מדעתיה מה שיכול להוליד היום ואז תהי' מותרת משא"כ לגבי עגל אף אם תלד מהיום מ"מ תהי' אסור' לשחוט לכן מקצה מדעתיה מחמת איסור ואסור אף אם שחטה בהיתר ועיין רשב"א שבת (דף קמ"ד) שכתב ג"כ כמ"ש הר"ן ריש ביצה כל מידי דאפשר ומצוי לבא היום בלא איסור לא מקצה לי' מדעתיה וזה נמי כונת הר"ן ובעגל כיון דלא אפשר לבא היום בלא איסור מקצה מדעתו ואסור לשיטת הר"ן אף אם שחטו בהיתר משא"כ גבי עצים אף דמקצה מדעתו מ"מ לחמם בהן אם לא באיסור מותר והוי לכ"ע שבת הכין לעצמו והנ"מ הוא אם שחט התרנגולת בשבת ומצא בה ביצה דלמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן אסורה כיון דבא לידו על ידי איסור ולמה דנראה מפשטות דברי הר"ן דאף דתרנגולת נאסר' ביצת' כיון דלא נאסרה מעולם שרי' א"כ אף בבא לידו הכנתו באיסור שריא כיון דמעולם לא נאסרה ומה דאקצה לתרנגולת מחמת איסור שחיטה בשבת לא הקצה את הביצה ולא נאסרה לעולם. אולם למ"ש מדברי הר"ן גבי עגל שנולד בשבת דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מבואר דהקצה להעגל הואיל דאין לו היתר היום לא ע"י שחיטת אמו ולא ע"י שחיטת עצמו א"כ ביצה ג"כ הא דלא אקצה היינו אם יולד אבל לא ממעי אמו דמזה אקצה הואיל דלא יש היתר ומודה דאם נשחטה התרנגולת דגם הביצה אסורה ועיין בזה

גם י"ל בעצים וכן בעגל לסלק ההכנה מדאורייתא שפיר שבת הכין לעצמו דמדאורייתא יש היתר להעגל שישחטו שנים ושנים שעשו מלאכה בזה יכול וזה יכול פטור ומותר מדאורייתא א"כ שפיר שבת הכין לעצמו וכן עצים שנשרו מן הדקל בשבת יש לומר מדאוריית' לעצמו הכין דשנים יכולים להבעיר בהן ולבשל כשזה יכול וזה יכול א"כ אף דמדרבנן אסור מ"מ לא הוי שבת מכין ליו"ט מדאוריית' ובלאו הכי לא הבנתי כיצד נוכל לומר דעצים שנשרו בשבת לא יהי' כשבת מכין לעצמו מה"ת הא אף דאסור לבשל וכי אין תשמישין אחרים להשתמש בהעצים לסמוך בהן כרעי המטה וכדומה לטלטלם לצורך גופן מה שלא הי' לו שימוש בהן כשהיו מחוברין על הדקל א"כ תלישתן הכין לעצמו ורק מדרבנן כיון דאסור אף לטלטלן הוי כשבת מכין ליו"ט אבל מדאורייתא מה לי שימוש בישול או שאר שימושין כיון שראוין לאיזה שימוש שיהי' הוי כמכין לעצמו גם לדעת הרשב"א והר"ן דמותר אף להאכיל בידים איסד"ר וכל שהוא צורך לקטן א"כ י"ל אם ב' קטנים מדליקין אש בשבת במקום דזה יכול וזה יכול דל"ה רק איסור דרבנן מותר לצות לקטנים לעשות או אם עושים על דעת אביהם כיון שהוא צרכיהם להנות בו א"כ לעולם שבת הכין לעצמו אף לגבי עצים דראוי לבו ביום לשני קטנים דרשאין ומותרין לעשות בהן צורך במקום דזה יכול וזה יכול

סי' י"ד עגל הנולד ביו"ט אם האם עומדת לאכילה וכלו לו חדשיו מותר לשחטו כמבואר (סי' תצ"ח) ובמג"א שם משם היש"ש למה דקי"ל כר"ש שרי בכל ענין אפי' בעומדת לגדל ולדות וכבר השיגו עליו האחרונים דכונת התוס' ביצה (ד"ו ע"ב) ד"ה עגל דלא שייך בבעלי חיים איסור נולד כמו בביצה היינו משום משקין שזבו או פירות הנושרין ובעומדת לאכיל' אבל בעומדת לגדל ולדות כמו דמוקצה דבע"ח חמור טפי כמ"כ נולד ועי"ש במהר"ם לובלין ובצל"ח ובדג"מ. אולם מצאתי חבר להיש"ש בחי' רשב"א ביצה שם שהקשה כמו שהקשו התו' שם דנימ' אף בעגל הנולד מן הטריפה דמוכן במעי אמו דאי בעי מושיט ידו למעי פרה ושחט בה בן תשעה חי דכשר וה"ה למעי טריפה דקי"ל ד' סימנים אכשיר בה רחמנא וסובר כמ"ש בפ' אלו טריפות ובר"ן שם דאיפשטא הבעיא דרב אושעיא] וכ' וי"ל דמילתא דלא שכיח הוא ולאו הכנה הוא ואי נמי לא ניחא ליה למנקט מילתא דלא שכיחא עכ"ל ואי נימא דבעומדת לגדל ולדות לאו מוכן הוא יקשה אמאי לא מתרץ ליה הכא דמוכן הוא דאי בעי מושיט ידו למעי אמו ושחט כיון דבזה נ"מ לדינא דכיון שאמר לו הואיל ומוכן אגב אמו אסור בעומדת לגדל ומטעם זה דיכול להושיט מותר אלא ודאי לתירוץ זה נמי סובר דגם בעומדת לגדל הוי מוכן וכשיטת היש"ש ובתוס' כ' שם דהואיל דלכתחלה אין לו לשחוט כה"ג שאינו יכול לראות מידי דהוה אשוחט בלילה לא מקרי מוכן ולכאורה קשה למה דמבואר בשבת (דף מ"ג) גבי טבל דאם עבר ותקנו מתוקן ומוכן הוא אצל שבת וכיון דלא אתקצאי בין השמשות רק מחמת איסור דרבנן מותר היכא דנסתלק המוקצה ועיין תוס' ביצה (דף ל"א) וה"נ דכותה וי"ל דע"כ לא אמרינן שם רק לגבי טבל דיושב ומצפה אם יסתלק ממנו האיסור יהי' ראוי לו וברצונו שיסתלק האיסור בזה אמרינן כיון דלא אתקצאי רק מאיסור דרבנן כשנסתלק האיסור מותר אבל כאן הא דאין שוחטין לכתחלה בכה"ג להושיט ידו דהוי כמו בלילה וחיישינן לשמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש וכמ"ש הש"ך יו"ד (סי' י"א) א"כ כנראה גם במעי פרה יש חשש קרוב לזה או שמא יעשה חלדה עי' יו"ד (סי' י"ד) בש"ך משם הלבוש א"כ באמו טריפה אז כשיולד יהיה לו תקנ' לשחוט אבל אם ישחוט במעי אמו ויקלקל שחיטתו שוב לא יהי' תקנה להולד בזה הוי כאדחי בידים ואינו יושב ומצפה לזה לכך אתקצאי בין השמשות ואף שנסתלק האיסור אמרינן מגו דאתקצאי בה"ש אתקצאי לכולא יומא

ועוד י"ל למ"ש תוס' ישנים במס' שבת שם דלכך חשיב לר"ש במתני' שם ביטול כלי מהכנו אף דאם עבר וכיבה מותר השמן הטעם דכיבוי איסורא דאורייתא ולא אמרינן בי' שאם עבר עי"ש ואף דלר"ש כבוי באינו צריך לפחמין לא הוי מלאכה דאורייתא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש צ"ל דמ"מ כיון דבמלאכה זו שייך מלאכה דאורייתא גרע ודוגמא לזה כ' הר"ן שבת (דף ק"כ) דלכך אסרו שבות דכבוי אף במקום הפסד הואיל דגוף המלאכה משכחת בדאורייתא הכי נמי דכוותה הואיל דאתקצאי בה"ש מטעם מלאכת כבוי אסור ה"נ יש לומר הואיל דלכתחלה אסור לשחוט בכה"ג דשמא יבא לידי איסור דאורייתא עדיף מאם אתקצאי בה"ש מאיסור דרבנן ולמ"ש הרמב"ן במלחמות ביצה (דף ל"א) דרק היכא דמצד עצמותו לא חסר שום דבר ואין צריך לעשות שום תיקון רק מצד דבר אחר המעכב כמו בבית שנפחת וכן פירות של טבל דיכול לתקן ממקום אחר בזה אמרינן כיון שנסתלק ההקצאה מותר ועי"ש במג"ש שכ' שכן דעת רש"י ג"כ א"כ אתי שפיר גם כאן כיון דאתקצאי הואיל דבעי שיעשה מעשה שחיטה בהעגל עצמו ומעכב בדבר במה שהוא במעי אמו דאינו יכול לשחטו לכתחלה בזה אמרינן אף דנסתלק האיסור מ"מ הואיל דאתקצאי בה"ש אתקצאי לכוליה יומא

ובספר קה"י כתב דדוקא בטריפה הולד בטיל לגבי בהמה ועומדת לכלבים בזה אסור אף כשנסתלק המוקצה וכתב לדון מטעם זה להתיר בכשרה אף דעומדת לגדל ולדות דדעתיה עלי' כשיולד וכיון דיכול לשחוט להולד במעי אמו רק לכתחלה אסור הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא אמרינן אתקצאי ועי"ש ולענ"ד הברור כמ"ש והחוש מעיד דיותר עומד לאכיל' ולד טריפ' כשיולד ואינו מבטלו להאם להשליך לכלבים ועיקר הטעם דבזה כיון דאיסור דרבנן הוא שלא יבא לידי איסו' דאורייתא אמרינן הואיל דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכוליה יומא אף כשנסתלק האיסור ומלבד זה דבריו תמוהין הא אנן פסקינן דלא אפשיטא הבעי' דר"א ואין שחיטה במעי אמו מטהרת כמבואר ברמ"א יו"ד (ס"ס י"ד) א"כ אף בכלו חדשיו מקודם מ"מ כל זמן שלא הי' לידה אתקצאי בה"ש כיון דאין היתר להעגל בשחיטה בתוך מעי אמו אולם לדעת הרשב"א דמשמע דאפשטא הבעיא ואף לכתחלה מותר הי' נראה דמותר ולא הוי אתקצאי ואף בעגל הנולד מן הטריפה מהני השחיטה במעי הפרה אולם בחידושי הרא"ה ביצה שם כתב דלא שרינן השוחט במעי אמו בטריפה אלא בכשרה עי"ש וגם לדבריו דסובר דזה הוי מוכן הי' נראה דבכשרה אף בעומדת לגדל ולדות מותר דמוכן לשחוט במעי אמו אולם מי יקיל נגד דעת הרמ"א דסובר דל"מ השחיטה

וראיתי בגליון רבינו עקיבא אייגר ז"ל שם ביו"ד שעמד ע"ד רמ"א דלענין מה כ' דל"ה שחיטה במעי אמו הא כבר כ' הרמ"א לעיל מניה ) סי' י"ג) דאין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טריפה ול"מ לי' שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט' א"כ כיון דאין אנו בקיאין אם כלו לו חדשיו ל"מ שחיטת עצמו עי"ש שרצה להוליד מזה דהרמ"א בא להקל לשחוט את אמו אח"כ מטעם ספק ספיק' ספק שמא לא כלו לו חדשיו ואף אם כלו דילמא לא הוי שחיטה כשירה במעי אמו ומדברי הש"ך שם מבואר להיפך וכן בש"ח שם וביותר כתב שם באם שחט חיה במעי אמו דחייב בכסוי דם וע"כ דזה ל"ה ס"ס כיון דבאמת הוא אמר שלא זז תמיד מראות שלא בא עלי' זכר אח"כ רק אנו מחמרינן דשמא טעה בדמיונו א"כ לא נוכל לצרפו לס"ס ועיין בתבואות שור (סי' ט"ו ס"ק ט"ז) שכתב מה"ט לא הזכיר הרמ"א דבר זה דאין אנו בקיאין בסי' ט"ו רק בסי' י"ג דהוי חשש דאורייתא כיון שנמצא במעי טריפה ולא הולידה בזה אין אנו סומכין על בקיאתינו לומר דכלו חדשיו להתיר בשחיטת עצמו אבל היכא דילדה הולד ורוב הנולדין כלו חדשיהן בזה ל"ה רק חשש דרבנן וסמכינן על בקיאתינו עי"ש דמשיג מטעם זה על המג"א שכתב כאן דהאידנא אין אנו בקיאין בזה אם כלו חדשיו דאינו ראי' מסי' י"ג דשם הוי חשש דאורייתא אבל כשהי' לידה י"ל דסמכינן עי"ש שכ' דמ"מ הדין עם המג"א כיון דלא ידענו זמן קליטת הזרע בבהמ' לא נוכל לידע כלוי חדשים דבהמה ואין לומר דעל הרוב נקלט ביום א' סמכינן דאין לסברא זו שום הוכחה עי"ש. והנה מ"ש דאין לסברא זו הוכחה כבר הבי' אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני יבום (סי' א) להוכיח מדברי חידושי הר"ן נדה (דף ל"ח) דהוי רוב מעליא אך י"ל כמו דלא סמכינן על רוב ולדות בני קיימא עד שמנה ימים בבהמה כן לא סמכינן גם כן על רוב זה וע"כ צ"ל כן בדעת הת"ש דאל"כ יסתור את עצמו למה כתב (סי' י"ד) וחייב בכיסוי ולאסור לשחוט האם אחריו הא שפיר הוי ס"ס מעליא חדא דילמא קלטה הזרע אח"כ ועדיין לא כלו חדשיו ואף אם כלו חדשיו מ"מ דילמא השחיטה במעי אמו לא הועיל אלא ודאי דלא