אמרי בינה אורח חיים יג

לדעת ישראל כשיאמר לו עשה כך וכמו במיל' דנעש' בב"א א"כ טוי' דמי לגט דכל מעט ומעט טוי' צריך לשמ' כמו בגט כל אות ואות עיין נו"ב תנינא ודג"מ ובגליון רע"א ז"ל

ונראה דדעת רבינו ב"י דהא הרא"ש כ' שם הל' ס"ת הטעם דבעי עבוד לשמ' משום דקיי"ל כרבא דהזמנ' לאו מילתא והרא"ש סובר כפירוש ר"ת משום דלא סגי בהזמנ' לכך בעי עיבוד לשמ' דעדיף ממעש' וע"כ הא דסגי בהתחל' כשישים תוך הסיד לשם ס"ת הטעם ע"כ כיון דהתחיל לשם קדושת ס"ת שוב סתמא לשמ' כמו שכ' שם גבי מיל' דמהני סתמא לשמ' כן נמי לעיבוד כיון דסתמא לאו לשמ' צריך שהתחל' יהי' לשם קדוש' במעש' ואח"כ כל העוש' ע"ד ראשון עוש' ולכך בעכו"ם כיון דההתחל' עביד ע"ד ישראל אח"כ סתמא ג"כ הוי לשם ס"ת כיון דלא גלי לן קרא דבעי להדיא לשמ' רק להוציא מסתמא ומסברא בעינן עיבוד לשמ' סגי אם עושה התחל' ואח"כ ע"ד הראשון עוש' משא"כ בגט דגזר' התור' וכתב לה לשמ' ובעינן שיכתוב כל התורף להדיא לשמ' לכך ל"מ סתמא ע"ד הראשון משא"כ בעיבוד ועיין טו"ז יו"ד (סי' רע"א ס"ק ג') ולפי"ז בציצית ג"כ לענין טוי' הא מדמי הש"ס מנחות (דף מ"ב) לעיבוד לשמ' וממילא לא בעינן טפי מעיבוד וסגי בהתחל' ואח"כ סתמא לשמ' ואף לכמ' פוסקים דל"ב עיבוד לשמ' אעפ"כ בציצית בעי לשמ' מטעם דמדחינן סוגיא דמנחות מקמי סוגי' דסוכ' דיליף לשמואל טוי' לשמ' מדכתי' גדילים תעש' לך לשם חובך עיין רמב"ן מלחמות ור"ן שם מ"מ מסתברא לי' לב"י מדלא הביא הרא"ש בהלכות ציצית כן דקיי"ל כשמואל מגזה"כ רק בסתם הלכתא כשמואל ע"כ מדמ' לעיבוד ולא מגז"הכ דהא בכ"מ קי"ל כרב באיסורא ובש"ס לא קאמר בזה דהלכתא כשמואל ועי"ש במעי"ט כיון דאמרינן בש"ס כתנאי ושמואל כרשב"ג תו לא צריך למימר דהלכת' כשמואל דסמיך לי' אדקי"ל בעלמא דבעינן עיבוד לשמה ומה דכתיב גדילים תעש' לך לא דרשינן כשמואל לשם חובך רק על התלי' ולא על הטוי' ובתוספות מנחות שם הקשו למה הסוגיא דסוכה הקש' על ב"ה משמואל מטוי' הא לרב נמי קשה דעכ"פ מודה דהתלי' בעינן לשמה ולמ"ש באמת המקשה ידע דגזה"כ הוא גדילים תעש' לך לשם חובך וסובר דקאי על התלי' דבל"ש והקש' רק משמואל דסובר דבעינן טוי' ומתרץ דקאי גם על הטוי' וזה הכל לס"ד דל"ב עיבוד לשמה אבל למאי דפוסק הרא"ש דבעינן על"ש ולכך בעינן טווית הציצית ג"כ לשמה וגדילים תעשה לך קאי על התלי' וטוי' בעינן לשמה כמו עיבוד הואיל הזמנה לאו מלתא היא א"כ ממילא סגי רק בהתחל' כמו גבי עיבוד ואח"כ אמרינן דע"ד הראשון עביד ונמשך ממילא עליו איכות הקדושה לצורך מצוה ושמואל דדריש גדילים תעש' לך על הטוי' י"ל דאזיל לשיטתו דסובר כלי קופס' חייבים בציצית דהוי חובת מנא א"כ קראי קאי על טוי' דבשעת תלי' ל"צ קרא דסובר דמצות צריכות כונה ועיקר המצו' לדידי' התלי' אף בלא הלבש' אבל לדידן דחובת גברא הוא אינו ראי' דקאי על הטוי' וי"ל דקאי על התלי' וא"כ הא דבעינן טוי' לשמ' הוא רק מסבר' כמו עיבו' אולם על המג"א (סימן ת"ס) שכתב לדמות מצה שנילושה ע"י עכו"מ וישראל עע"ג דכשר כמו לענין עיבוד וטוי' קש' באמת במצ' כיון דבעי לשמה בפי' דומ' לכתיבת גט דל"מ אולם כנראה דשם ל"ב לשמ' רק מדרבנן כמ"ש שם הח"י מדברי רמב"ם וי"ל דסגי בהתחל' ואח"כ סתמ' לשמ' ועי"ש בס' חמד משה]

ולפ"ז הי' נראה דמה שכתב הרא"ש דבעינן שזורין לשמה היינו בלא עבד תיכף אולם אם עבד בהמשך א' אדעת הראשון סגי כמו בעיבוד דל"ב רק בהתחלה ואולי י"ל כיון דשזירה הוא ענין אחר דומה יותר לתלי' וקאי ע"ז הגזי"הכ דגדילים תעש' לך לשם חובך והא דצריך לרא"ש הדרש דבני ישראל ולא עכו"מ כבר כתבו האחרונים דיש כמה נ"מ דנכרי פסול בבירור לא מטעם לשמ' דוק' כגון בנתגייר וכדו' ויודע דעש' לשמה מ"מ פסול גם נ"מ דלכאור' נרא' הא דאמרינן נכרי אדעת' דנפשי' עביד הוא דוקא גדול שיש לו דעת ואינו שומע למה שמצווהו משא"כ קטן אינו בן דעת אלא למה שזה מצווהו כמו שכת' רש"י עי"ש וא"כ בגוי קטן הי' מהני התלי' בישראל עע"ג דזה עוש' ע"ד מצוהו והוי הקשירה לשמ' ולהכי ממעטינן מבני ישראל ועשו דפסילי ועיין ספר ב"מ אה"ע (סי' קכ"ג) שכ' לדעת רמב"ם הל' גירושין לגבי כתיבת הגט דכלל גוי ועבד ומומר בחד סוג דכל שאינו בתורת גיטין הוי לענין זה כגוי שכותב שלל"ש מפני שאינו בתורה זו אינו חש לאזהרתינו ולכך חלק דין חש"ו מגוי ועבד לענין כתיבת הטופס בגעע"ג דל"ש לגבייהו אדעתא דנפשי' עביד ומומר שוה לכל פרטיו לעכו"מ דנמי אדעתי' עביד עי"ש באורך ולמ"ש הי' נרא' דנכרי קטן ועבד קטן דמהני בהו עע"ג דבהם ל"ש לומר אדעתי' עביד. וגם יש להעיר שם למה לא יהי' עבד נאמן אם הו' צועק שחש לאזהרתינו וכותב לשמה ואף דהוי דבר שבערו' מ"מ לכמה פוסקים בלא אתחזק נאמן גם הא אשה כותבת גט אף שאינה בתורת גיטין לגרש וע"כ לדבריו כיון דהיא בתורת גיטין לקבל גט סגי שתשמע לאזהרתינו אם כן עבד נמי איתי' בתורת גט שחרור לקבל ולהתירו בב"י ותורת כתיב' לשמ' שייך בו ומה לי תורת גט להתיר א"א לשוק ומה לי תורת שיחרור ואכ"מ בזה

ולמה דמבואר כמעט מכל הפוסקים דצורך עיבוד לשמה הוא רק משום חיבת מצוה ונוכל לומר שהוא רק מדרבנן כמו שיבואר לקמן (סי' י"א) י"ל באמת דקרא גדילים תעש' לך לשם חובך הוא רק על הקשיר' ותלי' אבל בטוי' ושזירה י"ל דהוא רק מדרבנן כמו עיבוד העור לסתו"מ כן נמי בציצית עיקר עשיי' לשמה קאי על התלי' וקשיר' אולם בלבוש כתב מובא בפ"מ דהוא דומיא דלא תלבש שעטנז משמע דהוא מדאורייתא וכן משמע מן תמיהת תוס' מנחות הנ"ל דגזיה"כ דעשי' לשמה קאי על הטוי' ג"כ אולם דעת הרא"ש י"ל כמו שכתבתי ולדעת רמב"ם כתב הפ"מ במ"ז (סי' י"ד) דבעש' ישראל בלא כונ' אפי' כל הקשירות והתליות כשר ואינו יודע למה דהא גדילים תעש' לך לשם חובך קאי אטוי' ושזיר' משעטנז וכ"ש קשיר' ותלי' מלשון גדילים כמ"ש הלבוש (סי' י"א) דמנה שמעינן תעש' ולא מן העשוי קאי אקשיר' א"כ כ"ש דקאי נמי לך לשם חובך אקשיר' ותחיב' שלא בכונה הוא להכשיר בלבד והניח בצ"ע וצ"ל שאף דכתיב לך לשם חובך היינו מה דלא שייך בי' סתמא לשמה בטוי' דיכול לעשות החוטין לצורך דבר אחר משא"כ התלי' בהבגד י"ל דמכשרינן מטעם דסתמא לשמה ולא ממעטינן מבני ישראל רק פרט לעכו"מ דזה ל"מ אבל ישראל אף דדרשינן גדילים תעש' לך לשם חובך קאי אטוי' והקשיר' כשר מטעם דסתמ' לשמה אולם אם נאמר כן א"כ חש"ו דאין להם מחשבה ובקדשים אף דסתמא לשמה מ"מ מעש' קטן הוי כמתעסק בעלמא ופסיל כמבואר רמב"ם (פ"א מפה"מ) כמו כן מהראוי שאם עשה וקש' הציצית שיהי' פסול מה"ט ולא משמ' כן מדברי הש"ע ומדברי המ"א מבואר להדיא להיפך ומשוי קטן לאש' וע"כ צ"ל שסובר בדעת רמב"ם דמדכתיב בני ישראל ע"כ גלי קר' למעט עכו"מ דלא בעינן כונה בעשייתן ממילא אף כונת מעשה ל"ב וכן משמ' מדברי ב"י וכ"מ דכ' מדאמר שעשא' גוי פסולה מאי איריא גוי אפילו עשא' ישראל שלא לשמ' נמי א"ו דלא ממע' אלא גוי אבל עשא' ישראל שלא בכונה כשר ואם נאמר דהטעם משום דסתמא לשמ' בישראל ולכך כשר בלא כונה א"כ אכתי יקש' מאי איריא גוי אף קטן שאינו ב"ח ומה שכתב הפ"מ דתחיבה שלא בכונת הי' להכשיר לכאורה הא כתיב בני ישראל ועשו ועשי' היא הקשיר' בהכרח וגלי קר' לדעת רמב"ם דקשיר' ל"ב לשמ' ותחיב' לבד לא מקרי עשיית ציצית אולם באמת מצינו דאף תחיב' לבד מקרי מעש' דהא אם הטיל לשם קרנות ואח"כ פסק דפסול מטעם תולמ"ה מבואר בסמ"ג דאף תחב לבד יש להחמיר ובספר רביד הזהב פר' שלח הביא לזה ראי' דהא ממה דגלי לן קרא דכלאים מותר בציצית קאמר בש"ס ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי בלא קשר ליכא כלאים א"כ מוכרח לפי ס"ד זה דתחיב' מקרי עשי' ע"ש ואינו ראי' דהא לעשות עכ"פ חוליא אחת לכ"ע מחוייב מדאורייתא ולעשות קיום שיתקיי' עכ"פ בלי קשר יום או יומים ועי' רש"י מנחות (ר"ד ל"ט) א"כ אם לא ידענו מסמוכין ול"ה צריך קש' עליון ג"כ שייך עשי' ולעול' תחיבה לחוד ל"ק ועשו וכן משמע מלשון הסמ"ק שהביא הרביד הזהב שם בהטיל ואח"כ פסק בתחב לבד דיש להחמיר משמ' דרק מצד חומר' הוא דקרי ע"י תחיב' לבד מן העשוי ולא מן הדין דמה"ד תחיבה לאו בכלל ועשו הוא וע"כ מדגלי קרא בני ישראל ועשו ולא נכרי ע"כ דל"ב כונה לעשי':

ולמ"ש דלרמב"ם הא דל"ב כונה בעשי' הוא משום דסתמא לשמה הוא נראה דאם כוון להיפך שלא לשמה ודאי פסול כמו בקדשים ונראה דאף בקטן אם אומר להיפך שאינו מטיל לצורך מצוה רק שכך רוצה אף דקטן מעשה יש לו ומחשבה אין לו כמבואר בחולין (דף י"ג) מ"מ אף דגם לקולא אין לו מחשבה היינו לבטל מעש' אבל להוציא מידי סתמא בדבר דצריך לשמ' ודאי מוציא מידי מחשב' דסתמ' והוי מעש' לענין חיוב ציצי' כמו מתעס' בעלמ' וראיתי בפ"מ בפתיח' כוללת (ח"ב אות י"ג) שכ' קטן ששחט חולין לשם נחיר' אף דבגדול ליכ' שחיט' לדעת רש"ל מ"מ בקטן כשר דהוי כמעש' שחיט' בלא כונ' לנחיר' וכן בציצית לדעת רמב"ם די"ל אם עש' שלא לשמן פסול ובקטן כה"ג י"ל דכשר עי"ש ולמ"ש כיון דבאמת קרא דתעש' לך היא עשיי' לשמן רק סתמא לשמן הוא נרא' עכ"פ דגם קטן יכול להוציא מידי סתמא שוב ראיתי בס' משכנות יעקב שכת' ג"כ בדעת רמב"ם דמטעם סתמא לשמן קאי כיון שכבר עשויין לשם ציצית ומ"מ בקטן פסול לדעתו דהא בקדשי' קי"ל דסתמן כלשמן ואפ"ה פסול קטן משום דלאו בר כונ' הוא הרי אף מה דבגדול סתמא כשר מ"מ גרע קטן והה"ד בציצית דמעשה קטן כמתעסק בעלמא הוא אלו דבריו ותמהני הא באמת זה קושית התוס' ריש זבחים וחולין שם וכתבו דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והו"ל מתעסק ופסול כדקאמר משום חולין פסול' וקטן אפי' אומר יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין י"ל דל"מ אם אין מעשיהן מוכחין עי"ש וא"כ זה דוקא בקדשים דמתעסק פסול מדכתיב ושחט את בן הבקר וכן לרצונכם תזבחהו ועי' תו' חולין שם ד"ה מנין וברשב"א שם דכתבו אם מתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביח' דכשר בחולין ובקדשים פסול וא"כ אף דסתמן לשמן מ"מ גלי קרא בקדשים דעכ"פ צריך שיכוין לשם שחיט' מעליא שיודע שנצטו ישראל על השחיט' ולפיכך הוא שוחט וקטן אין לו מחשבה וטעם זה נ'