אמרי בינה אורח חיים יב

עבודה אם התרו בו שיפשוט הבגדים משא"כ מטעם מעילה דהקדש חייב מיד בשעת הלבישה בטרם שעבד עבודתו ויצא לחולין מ"מ יקשה לדעת תוס' קידושין (דף נ"ד) דבגדי כהונה יש להם דין קדושת הגוף וכמו כלי שרת ויש בהן מועל אחר מועל א"כ יתחייב מלקו' בשביל מעיל' אף על שעת עבודה אם התרו בו בשעת עבודה שיפשוט ושהה שיעור פשיטה כמו בכלאים ואף דבגדי כהונה ניתנו ליהנות היינו לכהנים בעלי עבודה ולא לזרים א"ו דהם לא איירו מלאוין אחרים שאינן בשביל מעשה עבודה

סי' ד. בש"ע (סי' יו"ד ס"ז) ואם חציה סתום וחציה פתוח מטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת לכאורה יש להבין אמאי כיון דמצד הספק אסור ללבשו בלא ציצית וחייב להטיל בו א"כ הוי נוי הבגד ועי' רמב"ם (פר' י"ט משבת) דבמצוייצת כהלכת' מותר לצאת בין ביום בין בלילה שאין ציצית גמורים משאוי אלא מנוי הבגד ותכסיסיו כמו האימרא ואילו היו חוטי הציצית משאוי הי' חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מ"ע שא"ב כרת דוח' שבת עכ"ל [ויש להבין מאי קאמר שאין בו כרת הא אף עשה שיש בו כרת אינו דוח' רק בקרבנות דכתיב במועדו ומילה מרבינן מקר' ובלאו רבוי דקרא אינו דוח' לשבת דהוי עשה ול"ת ויש ליישב] א"כ כמו דהוא מתכסיסיו של הבגד ונוי בבגד החייב בודאי כן נמי אף החייב מספק דספק דאוריית' לחומר' מה"ת ואף אם רק מדרבנן חייב מ"מ שרי לצא' בו בשבת דאף בציצית שבבגד של שאר מינים חוץ מצמר ופשתים דא"ח רק מדרבנן לדעת רמב"ם מ"מ מותר לצאת בשבת כיון דעכ"פ החיוב הוא מדרבנן הוי מנוי הבגד כן נמי החייב מספק ועיין בבעה"מ פרק ב"מ דסובר דהשתא דליכא תכלת אין חיוב ציצית רק מדרבנן וברמב"ן שם במלחמות כתב דאם תכלת מעכב ללבן אין אנו צריכים להטיל לבן ואם נאמר שחייב מדברי סופרים יראנו היכ' תקנו חכמים זו התקנה שלא אמרו אלא בטלית של דבריהם אבל בטלית שחייב מה"ת צריך תכלת ובמקומות הללו א"צ להטיל לבן לבדו וכ"ש שאסור בשבת וחייב חטאת כמו טלית שאינה מצוייצת כהלכתה ובטלית של דבריהם כיון דמצוייצת בחיובא בטלה לגבה אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן חשיבי ולא בטלי והיינו דסובר דאם תכלת מעכב אין כאן חיוב אף מדרבנן ולא בטלי אבל החיוב מדרבנן בטלי ועי' בפ"מ בפתי' דהק' על רמב"ן הואיל ומדרבנן חייב בלבן שלא תשתכ' תור' ציצי' הויין נוי בגד כשאר בגדים דמחוייבין מדרבנן ויוצאין בהן בשבת ולא אדע מאי ק"ל הא להדי' מבואר כן בדברי רמב"ן דהחייב מדרבנן יוצאין בהן רק דאם תכלת מעכב אינו מסכים לדברי בעה"מ דחייב מדרבנן דהיכ' תקנו חכמים זו התקנ' עכ"פ לדעת כולם החיוב מדרבנן הוי מנוי הבגד א"כ אמאי החייב מספק גרע ולא אמרינן דהוי מנוי הבגד ואולי י"ל כיון דודאי צריך שיתכוין שאינו עושה לשם חיוב רק אם הדין הוא דהבגד מחוייב בציצית ואם אינו חייב אינו עוש' לשם מצוה כדי שלא יעבור על ב"ת וא"כ אף דלנו הוא ספק וחייב להטיל בו ציצית מ"מ כיון די"ל דכלפי שמיא גלייא דאינו חייב והוי משאוי ואינן בטלין לגבי הבגד כיון דיש לו ספק דילמא חייב בציצית ודוחק הוא

והנה המג"א כתב דאפי' לכרמלית אסור לצאת דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחל'. ובאמת כן מבואר במ"מ (פ"ו מעירובין) דהטעם דבספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין שאין לו לבא לבית הספק שיהי' התחלת העירוב בספק אולם יש לחלק משם דשם הי' לו לערב מקודם אבל בבגד שהוא רוצה ללבוש כמו שהוא נאות בעיניו ורוצה לצאת בו בכרמלית י"ל דמותר מטעם ספק דרבנן להקל וראיתי בס' חיי אדם שהשיג על המג"א שהרי ( סי' ש"ג ס' כ"ג) פסק הש"ע בצריכ' להוצי' אגוז לבנ' וכרכ' עליו כדי להוציאו לר"ה אסור ולכרמלית מותר הרי כיון דהיא בעיא דלא איפשטא מותר בכרמלית ואין זה השגה דאף דכתב באמת שם הרי"ף והרא"ש דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ע"כ הא דבר"הר אסור אף דלא הוי רק איסור דרבנן שלא להערים ומדאורייתא כיון דהוא דרך מלבוש מותר א"כ הוי הספק רק בדרבנן ואמאי אמרינן לחומרא וע"כ הטעם כיון דהאיבעיא הוא דדילמא אסור להערים מחשש שמא יבא לידי איסור דאורייתא בזה אזלינן לחומרא דומ' למ"ש הב"י (סי' רנ"ז) בהטמנ' באיבעי' דש"ס גפת של זיתים או דשומשמין דאמרינן לחומרא מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תור' החמירו בספקו וה"נ דכוות' ולכך בכרמלית דהוי גזיר' רחוק' מאיסור תורה מותר והעד לזה דהא סי' ש"נ) פסקינן דלא יעמוד אדם ברה"ר וישתין וירוק בכרמלית אפי' אם הוציא פיו ואמתו לחוץ אף דהוי בעיא דלא איפשטא וע"כ כיון דהספק נולד על איסור תורה ודרבנן ביחד מחמרינן או כדי שלא יעשה לכתחל' ספק דרבנן שוב ראיתי בס' ח"א שם שכת' כן ומהא דפסקינן (סימן של"ד ס"כ) בגליונם דאין מצילין אותם יש לומר אף דשם ג"כ לא איפשט' האיבעיא ועיקר הטעם דאין מצילין הוא משום שלא יבא לכבות ובכ"ז מחמרינן אף דל"ה רק איסור מדרבנן כבר מבואר בר"ן פרק כל כתבי די"ל דאפשט' האיבעיא לחומרא ועיין (סי' רמ"ו) בישראל ונכרי שיש להם שדה בשותפות אם לא התנו מתחלה אסור להישראל ליקח שכר שבת. והע"ת תמו' שם הא לא איפשט' האיבעיא ואמאי אסור בדרבנן ולכאור' משמע משם דבאיסור שבת אזלינן לחומרא אף בדרבנן אולם כנרא' מדברי הר"ן מסכת ע"ז איפשטא האיבעיא ותמהני על המרי"ט (ח"ב ס"ב) שהעיר על דברי רמב"ם דפסק לחומרא ואמאי הא סד"ר לקולא ואינו ראי' כלל למ"ש הר"ן שם ובמ"א הארכתי בענין זה היכא דספק נולד על דאורייתא ודרבנן ביחד עיין מה שכתבתי ע"ז בהגהותי בדברי חיים חיו"ד (סי' י"א) ועוד יבואר אי"ה במ"א ואכ"מ

סי' ה'. אם גזל צמר ועשאן חוטין אם כשרים לציצית

עיין מג"א (סי' י"א ס"ק י') ובט"ז שם כ' בדעת רמב"ם דמטעם מהב"ע פסול וכ' בא"ר אף דהיכ' דאיכא יאוש ושינוי ל"ה מה"ב בעביר' כיון דהשינוי הוא ע"י שנעש' חוטין וקי"ל דבעינן טווי' לשמ' א"כ הוי השינוי בסיוע המצוה והוי דומיא למקדיש בהמתו שכ' תוס' ב"ק (דף ס"ו) ודבריו תמוהין דשם ההקדש גורם הקנין או שינוי השם או שינוי רשות שפיר הוי מהב"ע דע"י חלות שם הקדש נגמר' העבירה היינו קנין הגזילה משא"כ כאן אף דאם ל"ה כוונתו בטווי' לשם מצות ציצי' הי' נגמר הקנין א"כ אין המצוה מסיעי לעביר' וראיתי במ"ז שהוסיף וז"ל דאימת קנה בטווי' וקודם טווי' לאו דידי' תו לאו טוויה לשמן מיקרי דלאו דידי' ולאו ברשותי' עכ"ד וזה ג"כ תימא דמבואר מש"ס ב"ק שם ורמב"ן מלחמות דהקדש מהני דבא בב"א כיון דע"י ההקדש יצא מרשות הבעלים יכול להקדיש והוי ש"ר ושניהם באות כאחד א"כ כמו כן הוי לשמה וכן מבואר באה"ע (סי' ק"ך) בגזל נייר וכ' עליו גט דקנ' בשינוי מעש' אף דבעינן כתיב' לשמ' מ"מ בא בבת אחת הקנין והכתיב' לשמ' וה"נ דכוותי' ובר מדין לא אדע מנ"ל דבעי שיהי' שלו בשעת טווי' ומי לא סגי לעשות הטווי' לשמ' אף אם אינו שלו. וראיתי במח"א דיני גזיל' (סי' כ"ט) שכ' בגזל צמר ועשהו חוטין ואח"כ נתיאשו הבעלים ומכר לאחר אף דקנאו ביאוש וש"ר מ"מ י"ל לענין ציצית פסול שבשעת הטווי' הי' גזול ובמס' סוכה ס"ל לשמואל דגדילים תעש' לך איירי גם על שעת הטוי' לך לשם חובך ופריך ודלמא למעוטי גזל אתא ומשני הא כתי' קרא אחרינא ועשו להם משלהם משמע לכאור' דבשעת הטוי' בעינן שלא יהי' גזול. ובודאי אין כוונתו דבעי' בשעת הטוי' שיהי' שלו דא"כ מנ"ל למדרש תעשה לך לשם חובך דלמא לך שיהי' בשעת טוי' שלו ומלהם בשעת עשי' א"ו דבשעת טוי' לא בעי' דוקא שיהי' שלו רק שיטוה לשם ציצית ובודאי אם הבעלים מתרצים שיטוו אחרים להם הציצית לעצמן אף דלא הקנו להם עדיין עד שעת עשי' ג"כ כשרין דל"ב שיהי' דוקא שלו בשעת טוי' רק שיהי' טוי' לשמן וכוונתו ע"כ דצמר גזול לא חשוב לשמה כיון דאינו שלו ומ"מ איני יודע מניין לזה דל"מ הטוי' לשמה באם אינו שלו ומ"מ אף לדע' המח"א זה דוקא אם הטוי' הוי השינוי החוזר ואינו קונה רק האחר יקנה ע"י ש"ר בזה יש לומר דל"ה לשמן אבל אם הטוי' והקנין בא כאחת ודאי כ"ע מודים דהוי לשמן כמו לגבי הקדש וגט הכתוב על נייר גזול כמו"ש

עיין כ"מ (פ"א מציצית ) דכ' הא דצמר עיר הנדחת פסול לאו מטעם איסור הנא' דמצו' לאו לה"נ אלא כתותי שיעורי'. ובס' קרית ספר מבעל מבי"ט כ' הטעם כיון דאסור ליהנות מהם לאו שלהם הוי וקצת י"ל דלכך כ' הכ"מ מטעם כתותי מיכתתי שיעורי' דנ"מ אם הטיל אותם בטלית דהדין דאסור לאחר להתירן רק אם רוצה להניחם בטלית אחר כמבואר (סי' ט"ו) וכאן לכתחיל' אסור להניחם בבגד אחר א"כ הי' מקום לומר דהוי לכם כיון דהבגד הוא שלו ושום אדם אינו רשאי להתירם לכך נקט מטעם כתותי מיכתת שיעורי' ועיין שא"ר (סי' צ"ז) דכ' דכלאי כרם אף דאסור בהנא' אם א"ל מצה אחרת דוח' העש' לל"ת והוי מצתכם ובהגהותי בד"ח דיני לולב פקפקתי ע"ז דמ"מ כיון דבלעדי המצוה לית לי' בגוי' שום זכי' ודין ממון וגם אם אחר חטף ממנו לא יצטרך לשלם לו מה שהפסידו דלא יכול לקיים המצו' א"כ ל"ה לכם עיי"ש. ומ"מ כאן י"ל עכ"פ כיון דאסור להתירן מן הבגד הוי שוב לכם לכך נקט הטעם דכתותי. וראיתי בק"ס שם שכת' במשתחוה לבהמ' דצמרה פסול לציצית הוא רק מדרבנן כיון דאינה נאסר' להדיוט ואפילו עשה בה מעש' דאסר' להדיוט לא הוי ציצית פסול מדאורייתא דמצו' לאו ליהנות ניתנו כדרבא בלולב של ע"ז דאמר דיצא בדיעבד ולא אבין הא כיון דאסר' להדיוט ובא ליד ישראל אינ' בטיל' עולמית פסול מטעם דלאו שלו הוא כמו בציצית של עיר הנדחת ודרבא ע"כ ביו"ט שני דל"ב לכם כמבואר בתוס' ופוסקים

סי' ו. בש"ע (סי' י"א) החוטין צריך שיהי' טווין לשמה טוואן נכרי וישראל עע"ג ואומר שיטוו' לשמ' להרא"ש כשר והקשו האחרונים הא לא נזכר ברא"ש רק הב"י למד זה מדין עבוד דסתו"ת ובאמת יש לדמות לגט דל"מ עע"ג כיון דבעי' שיכתב כל התורף לשמ' לא יעש' עכו"ם משא"כ עיבוד ל"ב רק תחילת העיבוד כשישים העור תוך הסיד וזה יאמר אז אני עוש' לשם ס"ת ואז יעש' העכו"ם