אמרי בינה אורח חיים קכז

הוי טריפה ודאי מהלכה למשה מסיני מ"מ אם שהתה מעל"ע ואתברר דיצאה מכלל ריסוק אברים לדעת הר"ן ורש"י רק דצריך בדיקה מחשש שבירה או נקיבה לא הוי מוקצה וכן לדעת הרמב"ם דאף מחשש ריסוק אברים לא יצאה רק תוך מעל"ע לא הו' מהני בדיק' ואחר מעל"ע מהני כמבואר ביו"ד (סי' נ"ח) י"ל דל"ה מוקצה וגם לכ"ע מ"מ אף דאתקצאי בה"ש תנאי מהני כמו בסוכה רעועה דמהני תנאי ואף בבריאה דעת כמה פוסקים דמהני תנאי כמבואר (סי' תקי"ח) וכאן יושב ומצפה ג"כ שיעבור המעל"ע ומהני בדיקה שישחוט אות' ואינו נאסר מטעם מוקצ' ובזה י"ל דהי' בעית ר' ירמיה מי מחזקינן ריעותא ביו"ט היינו אם כלה המעל"ע ביו"ט אם מחזקינן הריעות' כמו שהי' אסור קודם כלות המעל"ע כמו כן יהי' אסור אף אחר שכלה המעל"ע כיון דעדיין צריך בדיק' ודלמ' תהיה טריפה ויעשה מלאכה שלא לצורך ופשיט ליה ר"ז מליבון רעפים מכח כ"ש דשם לא אתחזק איסורא ובכל זה אסרינן מפני שצריך לבדוק מכ"ש מה דאתחזק קצת לאיסור קודם כלות המעל"ע ואמר לי' אין מפני שצריך לחסמן תנן ואף דשם לא נאמר הטעם שצריך לבדוק יש לומר כיון דליכ' חזקת איסור משא"כ בעוף הנדרס יש חזקת איסור. וי"ל דהרמב"ם דפסק לקולא נקט בלשונו באופן שהמעל"ע כלה קודם יו"ט ולכך מותר דלא אתחזק האיסור וממילא נשמע מדבריו דאם כלה המעל"ע תוך י"ט דהוי כאתחזק בזה אסור כיון דלא אפשיטא האיבעיא דרב ירמיה: ומיושב גם כן קושית האחרונים מה דלא קפשיט ליה ממסוכנת דשרי לשחוט ביו"ט אף דצריכה בדיקת פרכוס דשם הוי חזקת היתר ולפ"ז בנידון אם כלה המעל"ע קודם יו"ט לכ"ע מותר וי"ל דבזה גם הר"ן מוד' ועיין תשובת שבות יעקב בדין אם נחסר המרה אם רשאין לצלות הכבד ביו"ט ולטעום אם ירגיש טעם מרירות ויש להתבונן בדבריו ע"פ דברי אלה ואינו תחת ידי

וראיתי בשא"ר שם שכ' דיש לפשוט האבעי' ממ"א מהא דהוכיח הש"ס חולין (נ"א) דבה"ר א"ב משום ריסוק איברים מדתנן ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ודחו הב"ע שהפריס עג"ק ומה מהני הא אם יש חשש לריסוק איברים אסור לשוחטו ביו"ט אם מחזקינן רעותא כיון דאפי' בעמדה בעי בדיקה עי"ש וכבר קדמוהו בזה בעל עבה"ג בתשובתו בספר חות יאיר (סי' קנ"ב) וכ"כ בספר הצל"ח אולם דבריהם יתכנו לשיטת רמב"ם דסובר בנפילה דבעי בדיקה לאחר ששהת' מע"ל אם נראה בה ריסוק איברים ותוך מע"ל אינו ניכר בהתיהו ולאחר מע"ל ניכר שינוי מריסוק איברים כמבואר בר"ן חולין פרק א"ט ובש"ע יו"ד (סי' נ"ח) א"כ אם בה"ר הי' בו חשש ריסוק איברים באמת היתה צריכה לאחר שהות מע"ל בדיקה. אבל לדעת רש"י ור"ן שם דלא יש שום בדיקה מריסוק איברים ונפילה צריכה שהות מע"ל כדי שתצא מחשש ריסוק איברים כי קודם לכן יש ספק ואין בדיקה לזה ולאחר ששהתה מע"ל הללמ"ס שיצאה מחשש ספק ריסוק איברים והבדיקה לגבי נפילה הוא שמא נשברו צלעותיה או נפסק חוט השדרה. י"ל דבדיקה הזאת צריכה רק בנפילה אבל בחשש מיציאתה במקום צר בה"ר ליכא חשש זה רק חשש ריסוק איברים ודי אם שהתה מע"ל שיצאה מחשש ס' זה וא"צ בדיקה אח"כ. אולם מדבריהם משמע דאף לשיטת רש"י ור"ן אם הי' חשש של בה"ר היתה צריכה בדיקה ג"כ אחר ששהתה מע"ל. וי"ל דמ"מ לא איפשטה האיבעי' למה דמסקינן בביצה (דף דף כ"ו) דאין מוקנה לחצי שבת רק באם נולד ביו"ט ואח"כ נפל המום אסור מטעם דאין רואין מומין ביו"ט ואף בדיעבד אסור או כמ"ש מהרש"א שם משם תוספות ישינים דדיחוי יתירא כולי האי לא מסיק אדעתו כלל ופשיטא דיש מוקצ' עי"ש [ומהתימא על הפ"מ בא"א (סי' תצ"ח ס"ק י"ט) דמסתפק בזה ולא הביא ודברי מהרש"א] א"כ י"ל דהתנא קמ"ל דאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן ואין בו מוקצה הואיל דבה"ש היה מוכן אגב אמו ומטעם איסור בכור לא אידחוי ואם נשחטה ביו"ט מותר ויכול להיות ששחטה חרש או קטן ואחרים ראו אותו. ואפשר גם אם שחטה בעצמו בעבר ושחטו ובדקה ויצאה בהכשר איגלי מילתא למפרע דלא עביד איסורא לא קנסינן ליה עכ"פ ליכא למיפשט משם. גם י"ל אם שנים אוחזין בסכין ושוחטין אותה דבזה אף אם נמצאת טריפה בבדיקתה מחשש ריסוק איברים לא עבדו איסורא דאורייתא דשנים שעשאו פטורין אם זה יכול וזה יכול פעיקר איבעי' של ר' ירמיה היה אם אחד יכול לשחוט אך י"ל לדעת הר"ן דסובר דאסור מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא היינו לענין שאחד טדו אסור לשחוט ממילא גם שנים אסורין לשחוט כיון דשנים שעשאו פטור אבל אסור והספק נולד על איסור דאורייתא נגרר אחריו אף איסור דרבנן לאסור מספק ועיין ש"ך יו"ד (סוף סי' נ"ז) ובמה שכתבתי בפרט הזה בהגהותי בדברי חיים חיו"ד (סי' י"א)

סי' ט' בש"ע (סי' תצ"ח ס"י) אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון ע"מ לשחוט ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ובמג"א שם משם המ"מ דעכ"פ צריך לשחוט אחד מהם ומשום צער בע"ח התירו להערים וכתב המ"מ דמירושלמי נראה דאפילו אינו שוחט אחד מהם מותר ורבינו הביא הברייתא כפשטא בגמרא שלנו וכ"כ הרשב"א שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם. ויש להעיר הא בין השמשות ל"ה ראוי לשחוט את שניהם מטעם אותו ואת בנו א"כ ע"כ אתקצי אחד מהם על יו"ט דשניהם אי אפשר לשחוט בשום אופן והוי כנתערב חד בחד וראוי לאסור את שניהם בשחיטה מטעם מוקצה ואף כיון דלא הוברר אי זה הוא דאיתקצי והוי כנולד האיסור בתערובות דשוב שייך לומר יש ברירה ואמרינן דמה שמעלה עכשיו ע"מ לשחוט איתברר דזה לא איתקצי ובדרבנן יש ברירה ולכך בברייתא ביצה (דף ל"ז) סובר ר"א מעלה את הראשון ושוחטו דלשיטתו אמרינן יש ברירה כמבואר ביצה (דף ד') שחטה הוברר דלאכיל' עומדת. מ"מ יקשה לר' יהושע ולדידן דרשאי להערים ומעלה הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומעלה השני הא כיון דכבר בא לידי ברירה ע"י שמעלה הראשון ע"מ לשוחטו א"כ כבר בירור דזה עומד לשחוט כיצד יברר אח"כ להיפך וצ"ל כיון דס' הוא אם יש ברירה או א"ב אזלינן לקולא מטעם סד"ר לקו' ואף דהוי תרתי דסתרי אהדדי והוי כמו תערובות חד בחד דאסרינן לתרוויהו כמבואר יו"ד (סקי"א) היינו שם דאמרינן מה חזית להקל בזה יותר מזה ולהקל בתרוויהו בלתי באפשר דממ"נ יאכל איסור לכך החמירו בתרוויהו אבל בנד"ד באחד יש להקל מטעם ברירה ואמרינן שזה הוברר להיתר כיון דלא נכר האיסור מעולם ושוב לא יתיר את השני אולם כיון דל"ה רק איסור דרבנן ומספקא אזלינן להקל הקילו בזה מטעם צעב"ח אף לעשות תרתי דסתרי וכיון דהראשון שהעלה היה מטעם ספק מותר לומר דהוברר דזאת עומדת לשחיטה אבל יוכל להיות להיפך ג"כ דהשני הוברר על למפרע בה"ש להיתר אמרינן שוב לקולא להתיר גם את השני ולפי"ז י"ל הא דקתני בירושלמי אעפ"י שחישב שלא לשחוט אחד מהן מותר (כן הוא הגירסא בפרק אלו עוברין. ובמס' ביצה הגירס' אעפ"י שלא חישב לשחוט אחד מהן מותר] דלעולם אח"כ צריך שישחוט עכ"פ השני דאם לא ישחוט כלל אסור רק דמשמיענו רבותא דמותר להערים אף דממ"נ כשמערים אח"כ ואומר דהשני רוצה לשחוט עוקר מה דכבר הוברר מעיקרא אעפ"כ מותר ולזה קאמר אעפ"י שחישב שלא לשחוט אחד מהן דכבר חושב על האחד שלא לשחוט נימא דכבר איתברר דזה הוא האיסור אעפ"כ התירו משום צעב"ח או הפסיד ממון כמבואר ירושלמי שם אבל לעולם צריך עכ"פ שישחוט אחד מהן

הא דאין רואין מומי בכור ביו"ט כמבואר רמב"ם וש"ע שם (ס"ט) כ' המ"מ הטעם דיש מי שכתב דמיחזי כמתקן ועיין רש"י ביצה (דף כ"ו) דכ' לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקנו דהו"ל כדן דין דגזר בי' משום שבות. וראיתי בס' מחנה ראובן שהקשה מש"ס נדרים (דף ע"ז) לענין התרת נדרים בשבת דסבר רב יוסף למימר דבג' לא משום דמתחזי כדינ' אמר אביי כיון דנשאלין מעומד ובקרובים ובלילה לא מתחזי כדינא א"כ לענין ראית בכור דקתני ירד מומחה ויראה וביחיד מומחה לא מתחזי כדינא ולאביי אף בשלשה לא מחזי כדינא הה"ד בכור נמי במומין מובהקין דאף ג' הדיוטות רואין לא מחזי כדינא. ועל מתניתין דנשאלין לנדרים אין חולק והניח בצ"ע. ולא קשה כלל הא מבואר רש"י שם (דף כ"ז) דא"ד לראית טריפה כיון דאחשבוה רבנן דכל עצמה של התרת בכור תלוי בהחכ' ואף שחיטתו אסורה קודם שיראנו ומשום זה הו"ל כמתקן וכדן דין עי"ש והיינו דראית טריפה אם אכל ונתברר אח"כ שכשירה היא לא עשה שום איסור אבל בבכור דקנסינן ליה ואסרוהו לשחוט טרם שהותר אף אם נתברר אח"כ שמום קיום הוא לכן הוי שפיר כמתקן וכדן דין מה שא"כ התרת נדרים דאף אם יאכל קודם שיתירו לו אם נשאל אח"כ נעקר הנדר מעיקרא לכך ל"ה כמתקן וכדן דין נמי ל"ה דבבכור הוי כדין ממון דמקודם שנפל בו מומין היה ממון הקדש וע"י מום יוציאנו מכלל קדשי מזבח דומ' יותר לדן את הדין משא"כ התרת נדרים דאינו מוציא שום דבר ממון מרשות אחר ועיין רמב"ן מלחמות ביצה פ' אין צדין דכ' ע"ד בעה"מ דרוצ' לומר טעם איסור ראית סכין של שחיטה ביו"ט משום דהוי כראית בכור וכ' דראית סכין הוי כראית טריפה וכשאר הוראות המותרת ביו"ט וא"ד לראית בכור שהוא יוצא מכלל קדושת מזבח לפסולי המוקדשין בהתירה זו נמצא שמתיר את האיסור ע"ש וה"נ י"ל בין הת' נדרי' לראית מומין וז"פ

והנה טעמא דמתקן לאסור גם ביו"ט מבואר ג"כ בירושלמי ביצה שם ויקשה מזה על הרלב"ח המובא בתוס' יוהכ"פ ובצל"ח ביצה (דף י"ז) בהא דהרמב"ם כ' בהלכות שבת הטעם דאין מגביהין תו"מ משום מתקן ובהל' יו"ט כ' הטעם דהוי כמקדש ואין מקדישין ומזה הוליד דטעם מתקן ל"ש ביו"ט שהרי כל מלאכות מותרין ביו"ט באוכל נפש ולפנינו מבוא' דגם ביו"ט שייך טעם דמתקן והיינו דהוי כגמר מלאכה ומכה בפטיש דאסרוהו ועיין מג"א (סי' שכ"ג) משם תה"ד מדאסור לבטל איסו' בשבת או ביו"ט דהוי תיקון רק היכא דמקלי קלי איסורא שרי הרי מבוא' דאף ביו"ט אסור תיקון גמור ובדג"מ שם כ' דלדעת רמ"א יו"ד (סי' צ"ט) דאסו' לבטל אף איסור דרבנן א"כ ליכא נ"מ דאף בחול אסור לבטל ולהסוברים דאיסור דרבנן מותר לבטל ולהוסיף סברי דאין לחלק בין מיקלי קלי לשאר איסורין דילפי מעצים שנשרו מן הדקל. ונראה דמ"מ שפיר כ' המג"א לנ"מ לדעת הרא"ש שהוא דעת רמ"א יו"ד דאסור לבטל בחול איסו' דרבנן רק היכא דמקלי קלי ומ"מ חלות חו"ל לכ"ע רשאי להוסיף כמבואר ש"ך יו"ד (סי' שכ"ג ס"ק י') ועי"ש בדגול מרבבה א"כ אף דבחול מותר להוסיף מ"מ ביו"ט אסור להוסיף. אולם מדברי רמב"ן מלחמות פסחים (דף מ"ו)