אמרי בינה אורח חיים קכד

מותר אף בקצב גוי כיון שעיקר השחיטה בשביל ישראל לצורך היום: ויש לומר דגם לדעת ריב"א דסובר דצורך גבוה עיקר ואף להדליק שמן שריפ' אף דראוי להנות מיד ומ"מ אסור דמבטל צורך ההדיו' לגבי גבוה מ"מ מודה היכא דעיקר תכלית הפעולה נעשה לצורך ישראל ואם לא לצורך יו"ט לא הי' עושה כלל המלאכה בזה גם ריב"א מודה ובזמן שריפה הן לצורך מצות שריפה הן לצורך הדלקת נר יו"ט צריך ההבערה לכן דעתו דנגרר ע"ש העיקר וצורך גבוה הוי העיקר וצורך הדיוט הטפל משא"כ לשחוט בהמה אצל קצב גוי שאם תהי' כשרה יקח הישראל עיקר מלאכת השחיט' נעשה לצורך ישראל דלצורך גוי אינו צריך כלל לשחוט ודי בנחירה ואין המלאכה נקרא לצורך הגוי רק לצורך ישראל ושרי וזה פשוט וברור ומה שהקשו התוס' על ריב"א מצליית פסח י"ל דדעת ריב"א דהא באמת כתיב חג לה' כל לה' מותר רק מדכתיב לכם ממעטינן צורך גבוה אבל חובת היום מותר א"כ ממעטינן רק הנעשה לגבוה מה שחייב מכבר כמו נו"נ ושריפת תרומה טמאה שגם בלעדי י"ט הי' חייב בדבר לעשות לא התירה התורה לעשות ביו"ט דלא קרינן בי' לכם אף דמותר להנות נתבטל צורך ההדיוט הטפל לגבי צורך גבוה אבל לצלות הפסח דיומו גרם ונתחייב לאכול רק צלי אש זה מותר מדכ' לה' כל לה' מותר וגם עיקר כונתו לצורך אכילה ואף דאכילתו הוא מצו' מ"מ הוי צורך או"נ משא"כ בהדלקת שמן שריפה עיקר הכונה לקיים המצוה דחל עליו לשרוף תרומה טמאה רק המקרה בא שהוא יו"ט והוי צורך הגוף ג"כ בזה סובר דצורך גבוה עיקר וצרכו הוי טפל ובטיל לגבי' משא"כ בצלי הכל הוא צרכו לבד ומותר

ועיין בפנ"י ביצה (דף כ"א) שהקשה על התוס' שכ' שם בהא דעיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי אסור לאפות ביו"ט אף דקי"ל כרבשב"א ממלאת אשה התנור פת מטעם דנאפה יפה וכ' דשאני התם דיכול לאכול או זה או זה וגם הואיל אי מקלעי אורחים חזי לי' אבל חצי' של נכרי אסור לאפות ופירש דבריהם דמטעם דפת נאפה יפה לא שייך להתיר איסור דאורייתא רק מטעם דיכול לאכול או זה או זה מותר מדאורייתא וכיון דליכא אלא איסור דרבנן מותר מטעם דנאפה יפה. והקשה לקושטא דמילתא לדקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה של"צ כשיש צורך קצת א"כ מטעם דפת נאפה יפה הוי עכ"פ צו"ק וכ' כיון דמיעט קרא לכם ולא לנכרי אתי למעט דבכה"ג לא אמרינן מתוך כמו נו"נ דאין קריבין דממעטינן מלכם אלמא דבכה"ג ל"א מתוך עי"ש והדבר קשה בשלמא בנו"נ הצורך קצת בא אח"כ או שיזכה בהבשר או שלא יהי' שולחן רבו ריקם אבל בשעת המלאכה לא יש הצורך קצת לכן ממעטינן מלכם הן לפי' הא"מ שם הטעם כיון דלא זכה בו עדיין וכאן הצו"ק הוא שפיתו דהיינו חלקו נאפה יפה וכן למ"ש הנו"ב עיקר סברת הר"י כיון דאינו יכול להנות בשעת המלאכה משא"כ בתרומה טמאה אף דהוי צורך גבוה לקיים מצות שריפה מ"מ כיון דיש גם צורך הדיוט לא בטיל לגבי גבוה א"כ למה לא יהי' רשאי לאפות הכל ולחלק אח"כ כיון דיש לו לישראל תועלת וצו"ק עכ"פ במה שאופה ביחד שנאפה יפה בשלמ' לשיטת ריב"א בצורך הדיוט בטיל לגבי גבוה י"ל נמי בזה אף דיש לו תועלת אזלינן בתר עיקר המלאכה וכיון דעיקר האפיה הוא לצורך הגוי רק שגורם לו הנאה בטל צורך זה לגבי עיקר הדבר. ואף דהוכחנו מהא דמסוכנת דלא אזלינן בתר עיקר התכלית רק כיון שיש לו צורך בו ג"כ מותר היינו היכא דהכל הוא שלו אבל בשל אחרים אזלינן בתר עיקר. משא"כ לשיטת ר"י דלא נתבטל הטפל לגבי עיקר יקשה

ונראה דשם מטעם אחר לא אמרינן מתוך דל"א מתוך רק היכא שמגוף המלאכה יש צו"ק לישראל אבל כאן מגוף האפי' ליכא שום צורך לו לישראל מחלקו של הנכרי רק גרם הנאה שלא יהי' מקום לחמימותו להתפשט ומתוך שהתנור מלא מתמעט חללו כמ"ש רש"י (דף י"ז) וכל היכא שאין המלאכה בגוף האו"נ לא אמרינן בכה"ג מתוך כיון שמעצם המלאכה אינו נהנה רק שגורם שלא יתפזר החום בכה"ג ל"א מתוך ודומה להא דאין מכבין את הבקעת שלא תתעשן הבית והקדירה והנר מפני דבר אחר כיון דאינו משתמש בגופה של המלאכה להנות ורק מסילוקו של הדבר נהנה ואסור וכמ"ש בחידושי הרא"ה (דף י"ב ודף כ"ג) והכי נמי דכוותה כיון דמלאכת האפי' בחלק הנכרי אינו לצורך הישראל רק גורם הדבר להתמעט חלל התנור ולא יתפשט החום בכה"ג לא אמרי' להתיר מצד מתוך ועיין בהרא"ה בהא דממלאת אשה תנור פת שכתב ומיהו מסתברא במתכונת לכך הממלאת עכ"ל ואמאי לא אמרינן אף באינו מתכוין רק לצורך חול יהי' מותר מטעם מתוך כיון שיש לו צו"ק עכ"פ שהפת נאפה יפה א"ו דל"א בכה"ג מתוך כלל רק כונתו ג"כ כמ"ש התוס' הואיל דחזי לי' דשל ישראל הוא לכך מותר באם מתכוין לצורך קצת עכ"פ אבל בשל נכרי אסור לאפות אף דמתכוין לצורך שתהי' נאפ' יפה ג"כ אסור כיון דהנאתו איננו רק בכלל גורם שאינו נהנה מן גוף מלאכת האפיה

ויש להביא ראיה דכוונת הר"י הוא בשביל שאינו יכול להנות בשעת מלאכה לכך בטל צורך ההדיוט דהא מבואר מס' חגיגה (דף ח') דיוצא בשלמי שמחה בנו"נ כיון דמ"מ יש לו בשר מקיים מצות שמחה וכ' תוס' שם הא דלא מייתי נונ"ד משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה דאיירי שכבר קרב שמחה כדינו וכ' משם ר' אלחנן והר"י דרק היכא שהקריבום משום שמחה נפק בהו אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם עיי"ש א"כ חזינן אף דמשולחן גבוה זכו הבעלים בבשר מ"מ אם הביאום לשם שלמי שמחה לכ"ע יכול להקריב נו"נ ביו"ט הרי דיכול לעשות מלאכה אף בדבר שאינו לבעלים עדיין זכות רק שיזכו בו אח"כ וא"ל דהא להדיא התירה התורה שלמי שמחה אף שיזכו בהבשר הבעלי' אח"כ משלחן גבוה ולכך אף נו"נ יכול להקריבן לשם ש"ש זה אינו דהא מזה גופא נוכל למילף מדהתירה התורה לשחוט שלמי שמחה אף דאינן של הבעלי' ורק משלחן גבוה יזכו אח"כ הרי דלא הקפידה התורה רק על צורך ישראל היינו ההדיוט ובשלמי שמחה התירה התורה אף במה שאין לו לבעלים הנאה וחלק רק אח"כ עכ"פ התירה התורה לעשות צורך הדיוט אף במה שאינו שלו עכשיו ודלא כמ"ש הא"מ. ואף מוכח מזה דלא אתי עלה הר"י מטעם שכתבתי לעיל דלכך בטל צורך הדיוט לגבי גבוה כיון דשחיטה לגבי קדשים הוא ענין אחר משחיטה להדיוט דמתעסק פסול דהא לגבי שלמי שמחה הוי ג"כ שחיטת קדשים ושווין המלאכות כמו בנו"נ ואף עפ"כ אסור לשיטת הר"י לשחוט אם הביאום לשם נו"נ וחזינן דעיקר הטעם דאזלינן בתר הכוונה אם כוונתו על מלאכת הדיוט המותר ביו"ט או על גבוה האסור. ולכאורה לשיטת הריב"א דסובר דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט מה"ת דצורך הדיוט בטל לגבי צורך גבוה וע"כ אף דהדלקה ביו"ט הוא ג"כ צורך מצוה חשבינן זאת לגבי מצות שריפה החל עליו קודם יו"ט צורך הדיוט ובטל לגבי צורך גבוה החל עליו בטרם בא יו"ט א"כ בנו"נ נמי כיון דחל עליו קודם יו"ט הצורך גבוה להקריבן ועתה בא יו"ט וצריך לו ג"כ לשלמי שמחה מהראוי היה לאסור לשחוט ביו"ט אף אם שחטו לשם שלמי שמחה ג"כ וראיתי בט"א שם שחולק באמת על תוס' וסובר דאסור לשחוט נו"נ ביו"ט אף לשם שלמי שמחה כיון דעיקר השחיטה לשם נו"נ המחויב מכבר הוי צורך שלמי שמח' לגבי צורך גבוה רק במיוחדי' לשם שלמי שמחה דעיקר הקרבן לצורך הדיוט שיהיה לו בשר לשמוח רק התורה הקפידה על בשר שמחה זה שיהיה של קרבן דוקא עיקר השחיטה נעשה לצורך הדיוט וצורך גבוה טפל לשל הדיוט ומותר להקרי' דהוי כאלו חלק גבוה זוכה משלחן הדיוט ממצות המקום עכ"ד ולענ"ד זה אתי שפיר לשיטת הריב"א דאזלינן בתר עיקר הדבר שחל עליו מקודם ולדידיה אסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט מדאורייתא וחשבינן ההבערה רק לצורך מצות ביעור ולא לשם מצות יו"ט כן נמי בזה בטל צורך המצוה של שלמי שמחה לגבי צורך גבוה להקריב הנו"נ שחל עליו מקודם וי"ל דל"ק קושית תוס' ביצה הנז' מצלית ק"פ כיון דשם לא חל עליו המצוה רק בערב לאכול הפסח והקפידה התורה שיהיה דוקא צלי אש ולא באופן אחר לכך מותר כמו דמותר לשחוט שלמי שמחה דהוי חלק גבוה טפל לגבי הדיוט משא"כ בשמן שריפה דחל עליו המצוה של ביעור מקודם בטל צורך ההדיוט לגבי גבוה. ובכה"ג נונ"ד אסור להקריב לשם שלמי שמח' כיון דעיקר הוא הצורך גבוה ואף אם נטמא' השמן ביו"ט דלא חל עליו מקודם מצות ביעור ואדרבא חל עליו מקודם צורך הדלקה מ"מ י"ל לריב"א כיון דסתם התנא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דגזרינן הא אטו הא. וזה אתי שפיר לשיטת הריב"א אבל לדעת הר"י כמו דמותר בשמן שריפ' להדליק מד"ת כיון דיכול להנות בשעת ביעורין וא"ד לנו"נ דשם אינו יכול להנות בשעת שחיטה עד שיזרקו הכהנים הדם ה"נ אף דאינו יכול להנות בשעת המלאכה וצריך זריקת דם לא איכפת לן בזה כיון דאף שלמי שמחה עצמו המיוחד רק לשלמי שמחה אינו יכול לאכול ממנו עד שיזרוק הדם והתירה התורה ממילא אף נו"נ מותר ולא בטל צורך זה של שלמי שמחה לגבייהו רק הר"י סובר דאזלינן בתר עיקר מחשבתו ואם עיקר מחשבתו לשם ש"ש מותר אבל אם הביאם לשם נו"נ אסור להקריבן ומ"ש תוס' לא נפיק רק משום הקדישים ע"כ הכוונה דאסור להקריבן ועיין צל"ח ביצה (דף י"ט ע"ב)

והנה מבואר מס' ביצה (דף ך' ע"ב) באם עבר ושחט נו"נ ביו"ט דרבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר הבשר באכילה ועי"ש בתוס' דרבה בר ר"ה דאמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב מודה להא דרבא דזורק את הדם ע"מ להתיר באכילה דהוי צורך אוכל נפש ושמחת יו"ט אבל רבא סובר דרק בשביל אכילה זורק את הדם ואף דזריק' הדם לאו מלאכה הוא רק שבות וכמ"ש רש"י שם מ"מ אסור ולכאורה אמאי מותר לצורך אכילה בין לדעת ריב"א דהיכא דיש צורך גבוה בטל לגבי צורך הדיוט וא"כ אף בעבר ושחט נמי לימא דבטל אצל צורך גבוה הצורך הדיוט וכן לשיטת הר"י אם הטעם דאינו יכול להנות בשעת מלאכ' אסור והוי צורך גבוה א"כ בעבר ושחט נמי הא אינו יכול לאכול מיד עד שיזרוק ועיין תוס' פסחים (דף מ"ז) ד"ה ואי בסוף דבריהם דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו וה"נ דכוותו כיון דאין להבשר שום חסרון בגופו דכבר נשחט רק דקודם זריקה אסור לאכול ואמאי מותר הזריקה להאכיל. וצריך לומר היא הנותנת כיון דלכתחלה אסור לשחוט ולזרוק רק אם עבר ושחט אמרינן דיזרוק כדי להתיר הבשר לאכול לדעת ריב"א מותר בזה דלא נוכל לומר דצורך גבוה הוא העיקר ושיתבטל הטפל הצורך הדיוט כיון דאסרה התורה לעשות לצורך גבוה רק בעבר ושחט לא אסרו חכמים היכא דיש צורך הדיוט לאכול הבשר כיון דממילא עושה