אמרי בינה אורח חיים קכג

ומפרכין בקטניות הואיל דהוי כלאחר יד וביותר קשה לשיטת הרי"ף והרא"ש והטור דאף שינוי לא בעינן במוללין מלילות ביו"ט והא דקאמר בש"ס כיצד מולל קאי על שבת אבל ביו"ט מותר ובהא דגונח יונק מבואר ברי"ף פ' חבית דלא התירו לינק מן הבהמה ביו"ט אלא במקום צער וכן מבואר להדיא בטור (סי' תק"ה) דרק במקום צער מותר ושלא במקו' צער משמע דאסור ואמאי הא כיון דהוי כלאחר יד אמאי גרע מהא מוללין מלילות דמותר ביו"ט ואף בלא שינוי כמבואר בטור (סי' ק"י) שוב ראיתי בחידושי המאירי שכתב בהא דמפרכין אע"ג דאפי' בדבר האסור מדברי סופרים אם אפשר לעשותן מעיו"ט אסור נרא' לי דמלילו' ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי עי"ש א"כ י"ל דלכך אסור לינק בי"ט רק משום צער מותר אף דהוי רק כלאחר יד אך החוש מכחיש דבאמת חלב הנחלב מן הבהמ' של עכשיו עדיף מדאתמול וצ"ע

סי' ה היכא שישראל שוחט לנכרי בהמות ואם היא כשרה לוקחי' ישראלים ואם נעשה טריפה נשאר לנכרי אם מותר לישראל לשחוט ביו"ט כיון דהוי צורך ישראל ג"כ או לא כיון דהשת' אינו של ישראל. על דבר זה נשאל בס' שב יעקב והעלה לאיסור מטעם דלא עדיף מנדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט מטעם דכהנים משולחן גבוה קא זכו והה"ד בעלים בשאר בשר כעבד הנוטל פרס מרבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה כ"כ רש"י כן נמי בזה אף שהבטיח למכור מ"מ כיון דבשעת שחיטה לא זכו אסור מטעם לכם ולא לנכרי ובנו"ב מהד"ק כ' לחלוק ע"ז ואטו הדרש לכם ולא לנכרי אתי למעוטי אם האוכל נפש הוא של נכרי דא"כ הוה להו לחז"ל למימר לכם משלכם אבל אז הי' מותר אם של ישראל הוא אף שעושה לצורך נכרי אבל באמת במקר' כתוב יעש' לכם שהעשיה תהי' לכם דהיינו בשבילכם תהי' העשי' ולא תהי' בשביל נכרים ואין חילוק בין אם הוא של ישראל או לא רק בשביל מי העשיה נעשה ובנדרים ונדבות עיקר העשיה לשם גבוה אבל בשחיטה עיקר השחיטה בשביל ישראל ובס' אבני מלואים ח"ב כתב דתליא במחלוקת הריב"א והר"י שבתוס' שבת (דף כ"ד) שדעת הריב"א הא דאסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט אף דיכול להנות בשעת שריפה מ"מ כיון דאסרה התורה כל הנאות רק בשעת ביעורו הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה והוי כמו נדרים ונדבות והר"י סובר דרק מדרבנן אין מדליקין ומה"ת מותר דאינו דומה לנו"נ דעושין מהם אחר השחיט' לגבוה ושייך לומר משולחן גבוה קא זכו אבל תרומה טמאה אין עושין מהן לגבוה כלום וליכא למימר בי' משולחן גבוה קא זכו הרי דר"י סובר דאין הטעם בנו"נ משום דעיקרו לגבוה רק משום דמשולחן גבוה קא זכו אח"כ ואין הטעם משום דעיקר השחיטה בשביל גבוה דא"כ בהבערה דתרומה נימא ג"כ דצורך הדיוט בטל לגבי גבוה ועוד הביא מדברי ר"י שבתוס' פסחים (דף ה') דהיכא דאינו יכול להנות מתחלת הבערה אע"ג שיהי' לו הנאה אח"כ אסור כמו נו"נ והקשה מדברי התוס' בשם ר"י (בדף מ"ז) וכי בשביל שלא יהי' עכשיו ראוי אע"פ שיהי' ראוי לבו ביום יהי' אסור הא כשיאפה אינו ראוי עד שתאפה אלא כיון שמותר לאחר זמן לבו ביום אין זה חסרון ויקשה אמאי לגבי חמץ אסור והעלה דבר חדש דאסור לעשות מלאכה בדבר הפקר כיון שעדיין לא זכו לאו לכם מקרי ולכך אסור לשרוף כיון דהגחלים והאפר הוי הפקר וכמ"ש הרשב"א קידושין והוי כמו נו"נ כיון דלאו לכם הוא ובהג"ה שם תמה מאד ע"ז דאם נאמר דבדבר שאין בו דין ממון אסור לעשות מלאכ' בי"ט אפי' לצורך ישראל מה יעשו במעשר שני דממון גבוה הוא וכן כהנים בחלקיהם בקרבנות ציבור האם נאמר דאסור לבשלם וכ' שזה ראי' שאין עליו תשובה דל"ב דין ממון של ישראל רק שיהי' לצורך ישראל

ולענ"ד אינו ראי' כלל דדעת הש"י והא"מ דכל זמן שאין לו לישראל זכי' בו ורשות לכ"א לזכות בו הוי כאינו עושה לצורך ישראל אבל מ"מ לא בעינן שיהי' לו דין ממון בו רק שלא יהי' כח אחרים מעכב ובמעשר שני אף דממון גבוה הוא מ"מ היינו לענין לקדושי אשה וכן לענין אתרוג למאן דסובר דבעי דין ממון לא הוי לכם לכל דרכי הנאה אבל לענין לעשות בו מלאכה ביו"ט מרבינן מצד הסברא לכם לכל צרכיכם לר"י ואף לרבנן דממעטינן לכם ולא לנכרי היינו כשאין לישראל שום צד קנין וצורך בו אבל אם יש לו עכ"פ צד קנין שאין אחר יכול לחטוף ממנו ודאי רשאי לעשות בו מלאכה ביו"ט לבשלו לצרכו וכדומה ודעת הרמב"ם דאף לענין אתרוג וחלה דמעשר שני הוי לכם ודין ממון בשביל שיש לבעלים בו היתר אכילה והיינו כיון דעכ"פ צד קנין זה יש להבעלים בו שאין אחרים יכולים ליקח ממנו ומוציאין מהגזלנים בדיינין ועיין מ"ש בהגהותי לדברי חיים דיני לולב (סי' ב') דודאי של הפקר פטור מחלה ואינו יוצא בו באתרוג אם לא נתכוין לזכות רק במע"ש הטעם כיון כיון דיש לבעלים בו צד זכות לאכול ומעכב על אחרים ואין לאחרים כח לאכול שלא מדעת הבעלים לכך יוצא בו והשגתי על הא"מ שם בזה עי"ש ועיין בכ"מ (פ"ו מבכורים) משם הר"י קורקו"ס וא"כ בי"ט ודאי יכול לבשל [וכן כהנים בחלקיהם ובעלים מבשר שלהם היינו בשר קדשים משא"כ באפר שעדיין אינו בעולם כלל ולכשיבא לעולם כל אחד יכול לזכות א"כ לית לי' לבעל החמץ בו שום זכות יותר מן האחרים ולכך הוי כמו דאסור לעשות בו מלאכה וכן נו"נ כיון דשל גבוה הוא ואף זכות זה לאכול אין להבעלים עדיין לכך ממעטינן מדכתי' לכם דכל זמן דלא יש צורך עכשיו לישראל היינו שלא יש לו עדיין זכות בזה אסור לעשות המלאכה לדעת השב יעקב והא"מ

ברם בעיקר דבריו יש להתבונן דע"כ לא כתב הריטב"א דאפרן של איסורי הנאה לאו דבעלים הן רק משום דפנים חדשות בא לכאן דכששרף ונעשה אפר גופי אחריני נינהו וכמ"ש הרשב"א קידושין (דף נ"ו) דאף בידו ובאומר לכשישרף ל"מ אבל היכא דאינו צריך רק לחרוך אותו ולפסול מאכילת כלב י"ל דלא הוי כגופא אחרינא וא"כ לעולם י"ל דתשביתו בי"ט קאי ואינו צריך רק להשבית מתואר חמץ והגחלים מותרי' היינו אף אם חרכו והוי כמו חרכו קודם זמנו המבואר ריש פרק כל שעה אולם כבר כתבתי במ"א דאף היכ' דא"צ רק לחרכו ג"כ חשיב כגופא אחרינא והוכחתי זאת מדברי תוס' פסחים (דף כ"ט) בפרט אם נאמר תשביתו ביום ראשון ממש הוי כמו חרכו אחר זמנו וגם אף באם נשחטה הבהמ' הוי כגוף אחר והוי כמו שעדיין אין לו שום זכות כדמוכח מדברי הירושלמי מס' מעשר שני כמ"ש במ"א בזה

גם יש קצת ראי' דסברת ר"י הוא כך דאם נאמר דעיקר הטעם משום דעיקר השחיט' לצורך גבוה הוא יקש' אמאי בהמ' המסוכנת מותר לשחטה אם יש שהות לאכול כזית צלי מבעוד יום ולמאן דאית לי' הואיל אע"פ שאינו אוכל נימא לאסור כיון דעיקר המלאכה יש בו רק לצורך חול כיון דהוי לאחר הסעוד' ואם לא הית' הבהמ' מסוכנת לא הי' עולה על הדעת לשחטה רק כיון דירא שמא תמות הבהמה גמר בדעתו לאכול כזית ממנה ביומו ומותר ונימא הא עיקר המלאכה לצורך חול הוא וכן הא דאין מכבין הבקעת והדליק' דלר"י דסובר מכשירי אוכל נפש מותר לעשותן שרי לכבויי כמבואר במס' ביצה (דף כ"ב) ואף לדידן לדעת כמה פוסקים אם נשרף הבית או הכלים ולא יהי' לו מקום לאכול רשאי לכבו' דהוי כצורך או"נ כמבואר במרדכי ועיין ב"ח (סי' תק"י) נימא ג"כ הא ודאי עיקר צורך המלאכה להציל הבית מן השריפה ויתבטל צורך הנצרך לו ליו"ט ג"כ וניזיל בתר עיקר פעולת ותכלית המלאכה כמו בנדרים ונדבות דאין קריבין כיון דעיקרן לגבוה ולמ"ש הא"מ הטעם כיון דלית להו לבעלים זכות אבל בדבר שיש להבעלים זכות בו מותר לעשות מלאכ' באם יש בו צורך הדיוט לצורך יו"ט אתי שפיר ג"כ הך דכבוי הדליקה ושחיטת המסוכנת

אך עם כ"ז אין להוליד ממנו דבעי דוקא שיהי' לו עכשיו זכות בו וי"ל סברא אחרת בזה דטעמא דנו"נ אף שיזכו בו אחר כך הבעלים והכהנים בבשר מ"מ עיקר העבודה צורך גבוה הוא דשחיטת קדשים בעי כונה היינו דבכל מקום מתעסק בשחיטה כשר דבלא כונה לשחוט ג"כ כשר רק בקדשים מתעסק פסול כמבואר בחולין (דף י"ג) מדכתיב תשחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר ועי"ש בתוספות דאף דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה בחולין כשר ובקדשים פסול וכן אם סבר שהוא חולין ושחטו פסול בקדשים א"כ כיון דלצורך גבוה יש תנאי אחר מה שאינו בצורך הדיוט חזינן דמעשיו מוכח עליו שעושה לצורך גבוה ונתמעט ממה דכתיב לכם וכן בשריפת חמץ דאין הדרך לשרוף אוכל שיהי' לו אח"כ צורך מן הגחלים א"כ נקרא עיקר הפעולה על שם תכלית גבוה משא"כ בשמן שריפה דעומד לכך להדליק בזה סובר הר"י דמותר דאף דיש בו צורך גבוה מ"מ לא נתבטל צורך ההדיוט ולא מגרע גרע בזה שעושה ג"כ מצוה בהשריפה אבל בנו"נ דיש שינוי זה שצריך לעשות בו וגם אחר השחיט' צריך לעשות מהן לגבוה בזה נתבטל צורך ההדיוט ואמרינן דמשולחן גבוה קא זכו ועיין ביצה (דף כ"ז ע"ב) בתוס' דשם הקשו לדעת הריב"א דסובר דצורך גבוה עיקר ובטיל צורך הדיוט והוי ככולו לגבוה א"כ צליית פסחים היכא דחיא יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כ"א צלי אש ולכאורה למ"ש יקשה ג"כ אף לדעת ר"י כיון דגם צליית פסחים יש שינוי בגוף המלאכ' דצריך להיות ראשו על כרעיו וכדומה א"כ אף לדבריו דלא בטיל הצורך הדיוט לגבי שריפת תרומה טמאה זה דוקא במקום שלא נקרא על שם הפעולה רק צורך גבוה אבל בצליית פסח כיון דיש בו תנאים הצריכים בו מה שאינו צריך בשאר צליית הטלאים נימא דהוי כמו שחיטת נו"נ דהוי עיקרן לצורך גבוה לכן צ"ל דעיקר תליא אם יכול להנות בשעת המלאכ' אז לא נתבטל צורך ההדיוט משא"כ בנו"נ וכן שריפת חמץ כיון דאינו יכול להנות בשעת המלאכה. אבל לא תלי' אם הוא שלו א"ל וכמ"ש הנו"ב

וראיתי בריב"ש (סי' תצ"ח) שם הי' השאלה בשוחט ששחט אצל גוי בליל ר"ה ואמר שהיא טריפה ואחר כך בדק שוב פעם שני והכשירו ונעשה בזה מחלוקת על ההכשר שהכשירה אחר שהטריפה: וממילא למדנו משם שהיו נוהגים בצרפת וספרד כן לשחוט אצל קצבים נכרים והבהמות של נכרים היו רק אם נמצא אחרי הבדיקה שהן כשרי' קנו מהן הישראלים והריב"ש שתק שם על זה ולא התעורר כיצד הותר לשוחט לשחוט בהמה של גוי שאין לישראל עדיין זכות בו הרי דמותר כדעת הנו"ב וכן מבואר מתשובת רשב"א (ח"א סי' תרפ"א) שכעס שם על המתיר לשחוט אצל גוי ביו"ט אחר מנחה ע"י הערמה שיתן כזית לאחד מן הנערים וכ' דהוי הערמה להכין מיו"ט לחול ומבואר דלצורך ישראל ממש