אמרי בינה אורח חיים קיז

להתיר להדליק נר של אבטלה מדכ' ל"ת אש ביום השבת הא ביו"ט שרי ניהו דהבערה מותר ביו"ט מ"מ הא הוי מלאכת בישול ג"כ דהשמן שבנר מתבשל. בשלמא להמפרשים דאיירי בנר של כבוד ומטעם מתוך אתינן עליה דהוי צורך קצת י"ל לענין בישל לא איכפת לן דזה בודאי מותר מטעם מתוך דהוי באוכל נפש עצמו רק בהבערה האבעיא דהוי כמו מכשירין וכמ"ש בדעת המ"מ וע"ז מביא מקרא. אבל למה דמשמע מרא"ש דאף שלא לצורך כלל איירי יקשה הא עכ"פ הוי מבשל ג"כ וכמבואר מן ירושלמי שבת הנז'. וע"כ מוכרח לומר דדעת הסוברים דאיירי בנר של בטלה ממש ללא צורך ס"ל דהא דירושלמי שבת דוקא במעלה קדשים על גבי מזבח כיון שרוצה באיכולן כמבשל הוא דכיון דרוצה שיתאכלו ואינם מתאכלין עד שיתבשלו קודם לכן הוי לענין בישול ג"כ מלאכת מחשבת דרוצה שיעלה לנחוח משא"כ במדליק הנר דאינו רוצה בבישול ל"ה רק הבערה בלבד ואף דממילא מתבשל והוי פ"ר מ"מ כיון דלא נשאר כלום ממה דנתבשל ל"ה דומיא דבישול שהיה במשכן אבל באברים ופדרים כיון דרוצה באיכולן הוי כמבשל בטרם שנתאכל וכשעדיין הדבר בעולם. ולפי"ז י"ל דמדליק בשמן שריפה ביו"ט אסור משום מלאכת הבישול דג"כ רוצה באיכולן ולקיים מצות שריפה ובישול שלא לצורך לא נתמעט ממה דכתיב לא תבערו [ואף דבש"ס שם קאמר מה"מ וקאמר דיו"ט הוי עשה ול"ת דלמא משום דהוי תרי לאוין של הבערה ובישול וי"ל דקאמר למאן דסובר הבערה ללאו ומותר ביו"ט ולא יש בו רק מלאכת בישול והי' ס"ד דדוחה העשה לל"ת והיה מיושב קושית תוס' קידושין (דף ל"ד) דנשים יהיו מותרין להדליק בשמן שריפה די"ל לדידן אסור דהוי תרי לאוין הבערה ובישול אולם כבר כתבו המחברים להוכיח מש"ס ותוס' ריש יבמות דעשה דוחה לתרי לאוין] אך ממתניתין דפסחים עדיין קשה דשם ל"ש בישול אחר צלי וגם בעצמות דוחק שיהיה בישול במוח שלהן. וע"כ צריך לומר דשם אסור מטעם מוקצה ונשאר הקושיא על רבינו יחיאל הנז' שבסי' תמ"ו אף דסובר כיון דהוי מצוה של חובת היום דאם יעבור החג ולא ישרוף יתבטל המצוה והוי צורך קצת כמו תינוק למול ולהוציא לולב וס"ת הואיל דהוי חובת היום משא"כ בנותר ושמן שריפה דאין זמנו בהול וכן צריך לומר בדעת הר"ן דבריש פסחים סובר במוצא חמץ ביו"ט דבלא ביטול מותר לשרוף מטעם מתוך ובריש מס' יו"ט מביא דברי הרמב"ן בת"א דאין להוציא מת ביו"ט דל"ה צורך נפש ומביא ראיה משריפת קדשים וע"כ צ"ל דסובר לחלק בין קביעות זמן או לא ועיין ספר הפלאה (דף ז') אולם על הרא"ש יקשה כיון דסובר דמלאכת הבערה אמר ר' יוחנן לא תאסר ולא תשרי הוא אף שלל"צ כלל ולדידיה ע"כ צריך לומר דמטעם מוקצה אין שורפין קדשים לדידן ואמאי מותר בחמץ לדעת רבינו יחיאל וקצת יש לעיין ברמ"א (סי' תמ"ו) דכ' גם לשרפו במקומו אסור ועיי"ש במ"א מדברי כ"מ דל"א מתוך רק בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף עיי"ש וזה כשיטת רמב"ן בהוצאות המת ביו"ט (ובסי' תקכ"ו) פסק הש"ע דמותר להוציאו ועיי"ש במג"א כיון דאית ביה צורך מצוה ואיפכא מסתברא לחלק דיותר יש סברא לומר למחשב שריפת חמץ לצו"ק כיון דהוי כקבוע זמן משא"כ במת כמו דמוכח קצת מדברי הר"ן ועיי"ש בס' הפלאה דתמה על הכ"מ דאיזה הנאות הגוף יש בקטן למולו וס"ת ולולב לצאת וחידוש הוא שלא הביא דברי רמב"ן בת"א המובא בר"ן מס' יו"ט דכ' להדיא כמו שכתב הכ"מ. וע"כ צ"ל דסובר דשאני קטן למולו דהוי קביע זמן ויומא גורם וכמו שכ' המג"א לחלק מהא דאמר רבא ש"מ מר"ע דל"א מתוך וגם שאני קטן למולו וס"ת לקרות ולולב לצאת שיש בהן צורך לשמחת היום וכמו שכ' ש"מ כתובות שם ועוד דזה הוי שוה לכל נפש וכן אם היה המצוה לבערו ביו"ט הוי שוה לכל נפש אדם משא"כ כיון דהמצוה בעיו"ט רק על צד הקרי וההזדמן בא לו המצוה לבערו זה אינו שוה לכל נפש כיון דאדרבא כל נפש חייב לבדוק ולבטל מעיו"ט וכן הוצאות תינוק ולולב וס"ת שוה לכל נפש לקיים מצות היום ובמת להוציאו ל"ח כ"כ קביע זמן כיון דלכבודו מותר להלינו וכן בחמץ דעת הכ"מ דל"ה קבוע זמן כיון דזמנו הוא עיו"ט. ולכך י"ל דבמת דל"ה באפשרי מקודם והזדמן ביו"ט לכך פסק להקל

אך מדברי רשב"א בתשובה מבואר ע"כ להיפך דבסי' (כ"ב) כ' אנו מקובלים מרבותינו נ"ע שאסור להוציא המת לבית הקברות ביו"ט דהוי כמוציא אבנים לבנין וכדעת רמב"ן בתורת אדם. ובסי' (ע"א) כ' לענין חמץ במצא ביו"ט קודם שבטלו דמותר לשרפו יעוי"ש וע"כ צ"ל דהוי יותר קבוע זמן ממת ובש"ע פוסק להיפך ואף די"ל דבחמץ לכך אסור לשרפו מטעם דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר וכמ"ש המג"א שם מ"מ זה תינח במצא ביו"ט א' אבל בז' של פסח שוב ל"ה משהה ע"מ לבערו וצ"ל דכיון דאם מחמרינן עליו שלא לשרפו הוי כאנוס ואינו עובר וכמ"ש המג"א שם משא"כ לגבי מת ועדיין צ"ע על המחבר דמנ"ל להכריע להחמיר בחמץ ולהקל לגבי מת ועיין מ"ש הגארא"ו ז"ל (בסי' תקכ"ו) וכנראה שמחמיר גם שם וצ"ע. ואולי ההוצאת המת הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הוי רק איסור דרבנן לכך מיקל משא"כ שריפת חמץ ביו"ט הוי צריך לגוף ההשבתה והוי מלאכה דאורייתא אך מ"מ קשה דמתיר בש"ע גם להכין חמין לטהרה וע"כ אף דהוי מלאכה דאורייתא מותר מטעם מתוך ולמה ל"א בסי' תמ"ו מתוך וע"כ צריך לומר דוקא במת דלא הי' יודע מאתמול והוי כזמנו היום משא"כ במוצא חמץ ביו"ט דעיקר זמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעיו"ט ועי' ביאורי הגר"א (סי' תמ"ו ס"ק ג') וע' תשב"ץ (ח"א סי' י"ט) דהריב"ש לא רצה להורות לגבי מת לא לאיסור ולא להיתר

ומה שהקשה על רש"י ממוגמר דאסרינן וכי גרע לדעת רש"י משלא לצורך כלל כ' המג"ש דהבערה זו לא התירה התורה דדרשינן לכל נפש דבר השוה לכל נפש ול"א מתוך אלא בהבערה שהותרה כגון הבערת עצים והדלקת נר שיש בהם צורך לכל נפש הותרה נמי שלל"צ אבל לגמר בשמים הבערה זו אסרה התורה בפירוש ע"ש ולכאורה יקשה א"כ מה קאמר בש"ס פסחים ש"מ מדר"ע דל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלל"צ הא הבערה זאת לא התירה התורה רק במה שיש צורך לכל נפש היינו ליהנות מן ההבערה א"ו כיון דאף הבערה שלא לצורך מותר דלא אסרה התורה הבערה כלל כיון דלעולם הוא לצורך נפש לכן מותר אף שלל"צ ואמאי אסור לעשות מוגמר. ועיין מ"ש בזה אאזמו"ר ז"ל בקונטרס מים חיים שבס' ד"ח (סי' כ"א) ובש"מ כתובות. ברם למ"ש לעיל ליישב שיטת רש"י דלכך באופה מיו"ט לחול אסור מה"ת דהוי מלאכת עבודה מה שעושה לתועלת מחר ואינו תענוג כיון שאין לו עכשיו בו הנאה. אבל אם עושה שלל"צ כלל ע"כ אינו עבודה כיון שאין לו תכלית מן מה שעושה ואף שאינו מתענג מ"מ אינו מלאכת עבודה אבל כשעושה לתכלי' דבר שאינו לצורך כל נפש א"כ עושה לתכלית איזה דבר וכיון שאין זאת תענוג לצורך לכל נפש גילתה התורה לאסור מלאכה הזאת אבל כשעושה לתכלית מצוה הוי דבר השוה לכל נפש

סי' ב' לעשות מלאכה ביו"ט לצורך הנאות הגוף מבואר מש"ס כתובות (דף ז') דמותר מטעם מתוך וכ"כ להדיא בר"ן מס' יו"ט (פ"ב) בהא דב"ה מתירין להחם חמין לרגליו ולעשות מדורה להתחמם כנגדה דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך והיינו ל"מ לרחוץ בחמין דהוי כאוכל נפש דרחיצה כשתיה אלא אף להתחמם במדור' מותר מטעם מתוך. והקשו במחברים א"כ יקשה על רבה דפריך (בדף י"ב) ממה דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי והיינו דב"ה לית לי' מתוך ותיקשי לי' מתניתין דעושה אדם מדורה דשרי ב"ה מטעם מתוך א"ו דמההיא ליכא ראיה משום דהנאות הגוף חשיב כאו"נ

ולכאורה י"ל דזה תליא במחלוקת ר' יהודא וחכמים דחכמי' דס"ל לאסור מכשירי אוכל נפש דדרשו מה דכ' לכם למעט לכם ולא לגבוה ולא התירה התורה רק צורכי או"נ ממילא הנאות הגוף ג"כ לא ידענו להתיר רק מטעם מתוך דנימא מתוך שהותרה מלאכה הזאת לצורך או"נ הותרה לגמרי מה"ת לדעת רש"י ורמב"ם אף שלל"צ כלל ולדעת תוס' כשיש צורך קצת אבל לר"י דסובר דמכשירין מותר ביו"ט מדכ' לכם מרבה לכם לכל צורכיכם אך מדכ' הוא למעט אמרינן הוא ולא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ומדכ' לכם מרבה הכל אף מכשירין כשאי אפשר לעשותן מעיו"ט וכמבואר בש"ס (דף כ"ח) ממילא התירה התורה לעשות צורכי הנאות הגוף אף למאן דל"ל מתוך. ולפי"ז ל"ק על רבה דהי' סובר דב"ה ל"ל מתוך ואעפ"כ מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה די"ל ב"ה סברי כמו ר' יהודה דמכשירי אוכל נפש מותר לעשות ביו"ט ממילא לדידי' דרשינן לכם לכל צרכיכם וצורכי הנאות הגוף בכלל להתיר בלא מתוך ורב פפי שאמר לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלל"צ אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמבואר דלעשות חבורה לצורך בעילה דהוי הנאות הגוף הוא רק מטעם מתוך שרי י"ל להמבואר במס' יו"ט (דף כ"ב) דאסור לכבות הנר מפני דבר אחר ופריך מהא דאין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר א"ל ההוא ר"י והיינו כפירש"י שם דלר"י דדריש לכם לכל צרכיכם מותר ואנן דאסרינן כרבנן דדרשי הוא לבדו ועיי"ש ברמב"ן מלחמות אף דמשמע דאסור לכבות אף להלכה ואנן דקי"ל כר' יהודא רק דאין מורין כן היינו באוכל נפש עצמו ולא רצו להתיר אלא מה שהן קרובין לאוכל נפש כמו גריפת התנור דאי לא שרית לי' אתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל כבוי בקעת כדי שלא יתעשן וכבוי נר מפני ד"א אעפ"י שהוא צורך כל נפש לא רצו להתיר מכשירין עיי"ש ולפי"ז אף דקיי"ל כר"י וממיל' כל צרכי הנאת הגוף מותר מ"מ היינו לענין מכשירי או"נ ממש אבל לענין שאינם של או"נ צריך לפסוק כרבנן וממילא אף צרכי הנאת הגוף ממש אינו מותר רק מטעם מתוך

אמנם לדעת בעה"מ שם דסובר דלדידן דקיי"ל כר"י במכשירין מותר אף לכבות הנר ולכבות הבקעת דסובר דלכ"ד פסקינן כר"י ממילא אף צרכי או"נ מותר אף אם לא אמרינן מתוך. וכן נמי דעת רוקח המובא ב"י (סי' תקי"ד) וכן נראה קצת מדברי רמב"ן עה"ת פרשת ויקהל ע"פ לא תבערו אש דכ' דאף דכ' לא תעשו מלאכה הי' אפשר שיוצא מן הכלל מלאכות או"נ כמו בחג המצות והביא דברי המדרש ר"נ אמר ל"ת אש למה נאמר לפי שנאמר כו' שומע אני יהי' רשאי להדליק לו את הנר להטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה בשבת ת"ל לא תבערו וזה קרוב למה שאמרנו של"ה מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון ורצה ר"נ לומר שלא בא הכתוב לאסור אפיה ובישול ושאר צרכי אוכל נפש שכבר נאמר להם את אשר תאפו אפו כו' אבל