אמרי בינה אורח חיים קטז

האיבעיא הוא אם צריך שיהי' בבירור צורך אז התירה התורה מדכתיב אך אשר יאכל היינו מה שבבירור ראוי לאכול התירה התורה או אף מה דראוי מספק וכן לדעת רש"י אף שלא לצורך כלל מותר היינו במקום דלא הוי מלאכת עבודה רק לתענוג ולהנאה אבל להכין לחול אסור דהוי מלאכת עבודה ולכן האיבעיא במקום דיש ספק דילמא יתברר שתהי' טריפה ול"ה מלאכת או"נ רק מלאכת עבודה להכין לצורך חול לנכרים או לכלבים ובודאי איירי במקום דטוב יותר שיהי' בשר שחוטה וטריפה מטריפה או נבל' וי"ל דאסור כיון דלא יהי' בו צורך היום ורק צורך מחר ויהי' מלאכת עבודה שאסרה התורה

וי"ל מה"ט דהתורה אסרה מלאכת עבודה ובכלל זה מה שהשמש עושה לרבו הוי בכלל עבודה רק כל או"נ אף בטורח מותר מדכ' מקרא קדש לגז"ש כל או"נ להתיר וכמו שכת' הרמב"ן לכן דעת מהרי"ו המובא ברמ"א (סי' תקכ"ז) דהמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרי' אף לצורך בו ביום כיון דאינו יכול לבשל לעצמו והיינו טעמ' כיון דבאמת הוא מלאכ' עבודה מה שמשמש לאחרים רק כיון שמותר לעשות לעצמו צרכי אכילה מותר לעשות גם לאחרים אבל כיון דאסור לעשות לעצמו ממילא הוי לגבי אחרים מלאכת עבודה ועיין צל"ח ביצה (דף י"ב) שרצה לומר דדינו דמהרי"ו הוא מדאורייתא יעוי"ש אולם בא"ר (סי' תקצ"ז) הביא חולקי' על המהרי"ו וגם הביא דאף למהרי"ו ליכא אלא איסורא דרבנן וקצת י"ל ממה דכ' בתורה יעשה בציר"י הוא לבדו יעשה לכם משמע דהתיר' התורה בפירוש אף שאחד יעשה לחבירו שוב ראיתי בב"ח (סי' תצ"ה) שכ' כן דקרא דיעשה בא לכבות בין ע"י עצמו בין ע"י אחרי' אף ישראל עי"ש ומ"ש שם הצל"ח בפירוש הש"ס בסוגיא דהואיל דקאמר הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' ולמה לא אמר חזי להו והעלה ע"פ שיט' המהרי"ו הנז' דמיירי במתענה וחזי לי' אי מקלעי אורחים יתירו נדרו עי"ש דבריו תמוהין עד למאד הא להדיא מבואר בש"ס שם (דף מ"ח) אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידי' לא חזי וכן ממה דקאמר שם אבל הכא דחזי מיהת לאורחים מכל זה מבואר דמצד דחזי לאורחים קאתינן עלי' וכמו שפי' רש"י

והנה אף לדעת רש"י ורמב"ם מ"מ מדרבנן אסור הוצאה שלא לצורך כמבואר להדיא מדברי רש"י כיון דיש הוצאה מה"ת כגון במכין לחול כמ"ש גזרו במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם וכתב דל"צ להזהיר איסור דבריהם בהוצאת אבנים לפי שכ' בפרק הזה שכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו"ט אלא לצורך אכילה וכתב ודין הבערה מבואר בדי"ב דר"י סובר כי היכא דאמרי ב"ה מתוך בהוצאה ה"נ בהבערה והנה מש"ס דביצה מבואר רק דאמר ר"י הבערה ובישול אינו משנה היינו ללקות דמדאורייתא אמרינן מתוך אבל שיהי' מותר אף מדרבנן שלא לצורך אינו מבוא' ומשמ' מד' המ"מ דהרמב"ם דכולל הוצא' והבער' ביחד וכמו בהוצא' שלא לצורך אסור עכ"פ מדרבנן כן נמי בהבערה אמנם לכאור' מסוף דברי המ"מ שהביא דברי ירושלמי דביצה מהו להדליק נר של אבטלה כו' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו"ט ומסיק אף דר"י אמר לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותן. ומשמע דנר של אבטלה היינו שלא לצורך כלל ואעפ"כ מותר אף מדרבנן אולם א"כ אין ראי' ממה דכ' המ"מ כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותן הא לא השוה רק מדאורייתא ושלא ללקות אבל מדרבנן אדרבא כמו דאסור הוצאה שלא לצורך עכ"פ מדרבנן כן נמי הבערה אסור מדרבנן וע"כ צ"ל דהפי' נר של אבטלה כמו"ש הר"י המוב' בב"י (סקי"ד) שמדליקו לכבוד דאילו לבטל' ממש פשיט' דאסור ומ"ש הב"י דמדברי הרמב"ם משמע דמותר להדליק נר של אבטלה והבי' דברי המ"מ היינו ג"כ נר של כבוד ועי"ש בב"ח וראיתי בשעה"מ שהקשה על המ"מ שהרי בירושלמי גופי' בפ"א דיו"ט קאמר ר"ח בשם ר"י דהמבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס"ל לר"י דאמרינן מתוך וא"כ לפי דעתו הירושלמי סותר את עצמו עי"ש ולא ידעתי מאי קשיא לי' הא גם הוא בעצמו כ' שם בדעת המ"מ דבכל מלאכה שהיא באו"נ עצמו אמרינן מתוך כמו בישול ואפיה רק במכשירין שאינם באו"נ עצמו לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה וע"ז הביא המ"מ הטעם בהבער' מטעם דכ' לא תבערו ביום השבת אבל ביו"ט מותר ואמרינן מתוך ועל זה כ' דאף דבירושלמי אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי מ"מ בגמרתינו השוה להוצאה ומירושלמי דפ"א אין כאן סתיר' דשם לא אמר ר"ח משם ר"י רק המבשל נבלה ואינו מזכיר הבערה ובבישול דהוי באו"נ עצמו אמרינן מתוך אבל בהבערה י"ל עדיין דאינו מבורר רק ממה דאמר בגמרתינו פוק תני לברא הבער' ובישול אינו משנה כו' דלב"ה הכי נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הרי דמסיק דשוה להוצאה וז"פ וברור

אך מדברי תוס' ביצה (דף כ"ג) מבואר דסובר בדברי ירושלמי הנז' דמאן דמתיר הבער' שלא לצורך הטעם משום דהבער' ללאו יצאת ואף שלא לצורך כלל מותר וכן מבואר מדברי הר"ן וקשה לכאורה למה אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי הא ר"י אמר הלכה כסתם משנה וסתם משנ' בשבת (פ"ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט וע"ש בש"ס או מקר' והנותר ממנו עד בוקר או מטעם דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי דהבערה שלא לצורך אסור ועי"ש בתוס' שיטת ריב"א דאף דיכול להנות בשמן שרפה דהבערה זו אינו לצורך הנאתו אלא לשם מצוה ולא דחי' יו"ט כמו נדרים ונדבות ואם הבער' שלא לצורך ג"כ מותר דלא נאסרה ביו"ט וכמ"ש תוס' פסחים (דף ה') משם ריב"א דאי ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט דאין שם מלאכה עליו וא"כ אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט וכן במשנה דפסחים (פ"ז) העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז שאין דוחין לא את השבת ולא את היו"ט הרי דיש סתם משנה דאסור הבערה ביו"ט ואמאי אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי בשלמ' לדעת המ"מ וסייעתו דר"י מטעם מתוך אתי עלה ושלא לצורך כלל אסור עכ"פ מדרבנן אתי שפיר דמצוה שאינה חובת היום ואינה הנאת הגוף לא אמרינן מתוך וכדעת הפוסקים המובא בכ"מ (פ"ג מחמץ) ובאו"ח (סי' תמ"ו) ואף דהם כתבו זאת לשיטתם דמדאורייתא בעי צורך קצת אז לא סגי רק בצורך הנאת הגוף או חובת היום אבל לדעת רש"י והרמב"ם דמד"ת מותר אף בלא צורך כלל רק מדרבנן אסור אמאי תאסר לשרוף הנותר ולמ"ש תוס' כתובות (דף ז') במוצא חמץ ביו"ט הטעם דאינו שורף אותו משום דהוי מוקצה ואסור לטלטלו י"ל נמי בעצמות ונותר דהוי מוקצה ולכך אסור לשרפו אולם עדיין יקשה אמאי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט כיון דלא אקצי מדעתו ועומד לכך להדליק ועיין רא"ש מס' ביצה (דף י"ב) שהקשה על רש"י מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט וכבר כ' בס' מג"ש לישב לרש"י לשיטתו שכתב (דף כ"ז) הטעם דאף להאכיל לכלבו אסור דרחמנא אחשבה להבערתן הלכך מלאכה הוא ועוד מתרץ דצורך גבוה הוא וזה הכל אתי שפיר לדעת רש"י אבל לדעת הרא"ש כנראה מדבריו ג"כ שסובר בפי' נר של אבטלה שלא לצורך כלל ועיין בקרבן עדה בירושלמי שם וההיתר הוא מדכ' ביום השבת אבל ביו"ט הבערה מותר יקשה לדידי' ג"כ על ר' יוחנן דאמר לא תאסור ולא תשרי הא ר"י אמר הלכה כסתם משנה ויש לנו ב' סתמות דאסור הבערה ביו"ט. ועיין או"ח (סי' תמ"ו) בטור משם אחיו רבינו יחיאל דמתיר לשרוף במצא חמץ בביתו ביו"ט אם לא בטלו מטעם מתוך וחושב צורך מצוה לצורך קצת ויקשה לדידי' גם כן מהא דאין שורפין עצמות ונותר

ולכאורה יש לומר להמבואר בירושלמי (פ"ב) דשבת בזר שהקטיר בשבת דר"י מחייב משום מבעיר ור' יוסי מחייב משום מבשל וקאמר משום איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה ופריך ע"ד דר"י דאמר משום מבשל מה בישול יש כאן ומתרץ מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא עי"ש והי' נראה דקי"ל כר' יוסי לגבי ר' יהודא אך מש"ס יבמות (דף ל"ג) דפריך זר ששימש בשבת במה אי משום הבערה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת ולא משני משום מבשל משמע דש"ס דילן סובר דלא שייך מבשל במה שמקטיר ע"ג מזבח ועיין בס' ח"ס יו"ד (סי' צ"ב) שכתב המדליק נר בשבת אין בו משום בישול אלא משום הבערה ואף למ"ד מלאכה שאצל"ג חייב לית בי' משום מבשל דמלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא בו במלאכת המשכן ושם היה בישול הסממנים שדבר המבושל היה בעולם והיה צריכים לו ועכ"פ נשאר בעולם אבל כשכלה ונאבד ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה בשבת פטור עי"ש בנועם דבריו והיה ראיה לדבריו מש"ס יבמות הנז'. אולם מדברי ספר יראים (סי' ק"ב) שכ' דברי רב אחא בר עוקבא במס' שבת האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פירוש שמי הלחלוחית מן העץ מתבשלין מבואר אף דגוף העץ הנשאר א"ב בישול רק מי הלחלוחי' מתבשלין ומתיבשים ולא נשאר מהם מאומה מ"מ חייב משום מבשל כיון דנתבשל המים טרם שיתייבש הוי מלאכת בישול ואף דהוי משאצל"ג סובר דחייב ועיין חידושי ר"ן שבת (דף ע"ד ע"ב) דכ' וליכא למימר דלגבי שבת נמי כיון דא"צ לאותו בישול הו"ל מלאכה שאצל"ג ועוד דבר שאינו מתכוין דהא כיון דאי אפשר בלאו הכין פס"ר הוא וחשבינן ליה כמלאכה הצל"ג דהא בישולי ושרורי מנא באין כאחד ודבריו צריכין ביאור הא מ"מ אצל"ג הבישול. וצ"ל כיון דצריך הבישול שיתייבש הוי צל"ג ועיין תוס' ישנים פ"א דשבת על מתניתן דאין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור וכן מבואר מדברי מרדכי מס' שבת בהא דאסר לנגב דבר השרוי במים סמוך לאש משום דהוי כמבשל המים ועיין ש"ע (סי' ש"א סמ"ו) ובלבוש שם ומג"א וא"ר דהוי איסור דאורייתא מטעם מבשל בשב' אף דא"צ לזה שמתבשל ולפי"ז הא דמבואר ש"ס ביצה (דף כ"ב) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר חייב נמי משום מבשל. ועיין רש"י שבת (דף ע"ד ע"ב) האי מאן דעביד חביתא דכ' ומצרפו בתוכו הרי מבשל אף דשם ג"כ נשרף הלחלוחית מ"מ הוי מבשל. שוב ראיתי בס' ח"א דעמד בדברי ירושלמי הנז' מיבמות הנז'

אולם י"ל למה דהקשה בס' ח"ש בהא דיבמות אמאי חייב על הקטר' בזר הא הוי מקלקל והגאון בעל חות דעת השיב לו שמתקן שמבער קדשים פסולים ועיין מ"ש בזה לעיל בדיני שבת (סי' ל') א"כ י"ל לעולם במבשל ואח"כ כלה ונאבד ג"כ חייב משום בישול רק הש"ס דילן סובר דהוי לענין זה מקלקל דבמה דמתבשל בטרם שמבער מן העולם לא מתקן רק קלקול ואם נאמר כן יקשה מה מייתי בירושלמי דביצה ראי'