אמרי בינה אורח חיים קטו

ב') להשיב אל השואל ובפרט דהוראת השואל הי' לחתום בחה"מ והורה אאמ"ו ז"ל דלא טוב עשה. ועוד כ' דבנידון דרדב"ז א"מ לומר הרני כאילו התקבלתי דמעמ"לה הי' התנאי שיקנה בקנין דוק' לידו והדברים מוקשי' לעין כל רוא' וראיתי בן יכבד אב בנו הרב הגדול חו"ב שיחי' בהשמטות שם הטעים דברי מר אביו ז"ל בשלשה מטעמים אולם לקושטא לא שמענו לגבי ממון דאף חזרת דמים הוי קיום התנאי אף באיתא בעינא דמה לי הן מה לי דמיהן כמו דהסכימו כל האחרונים בח"מ (סי' רמ"א) מדברי הרא"ש קידושין ואף אחר יכול לסלקו בזוזי ודאי דיכול לומר הרני כאלו התקבלתי ומה שנתן על תנאי ול"א ותחזירנו לי אולי לא רצה המקבל להתנות ועוד יש לגמגם טובא במטעמיו אפס לא באתי לידי מדה הזאת להתוכח בלעדי לברר כי אאמ"ו ז"ל דבר נכונה בזה בתשובתו להרב השואל ממנו

ודע דדברי רדב"ז שם דהחליש כח מעמ"לה וכ' וז"ל דל"ח מתנה לענין שיהי' שלו לגמרי תדע שא"י להקדישו דקי"ל כל מתנ' שאם הקדיש' אינה מקודשת אינה מתנה נהי נמי שיועיל זה התנאי לענין שחשוב כשלו לצאת בו ידי חובתו שלא יהי' שאול מ"מ לאו שלו הוא לגמרי תדע שהרי אם לא החזירו אינו מתנה וכיון שהי' באפשרות שלא יתקיים התנאי כל אותו זמן הוי כפקדון אצלו עכ"ל ולא אדע הא זה קושית הראשונים אמאי הוי מעמ"לה מתנה הא א"י להקדישו וכ' כמה סברות והעיקר כיון דאין כאן הערמ' ותנאי מילת' אחרית' הוא וכאשר יבואר אי"ה לקמן בדיני י"ט

ומ"ש בז"ר בפשיטות דשטרי מכירה שלא כתוב בהם לעדות ולזכות רק בלישנא דהודאה לחוד זה ודאי רק לראי' בעלמא. אף אם נאמר כן אאמ"ו ז"ל לא נחית לזה רק השיב דפסיקא לי' להרב השואל דשטרי דידן הן שטרי ראי' השיב דלא כן הוא ברם לדינ' אין הודאי של אחרונים מכריע בין גדולי דורות הקודמים וכבר הביא הכנה"ג ח"מ (סק"צ) דכן ד' רשד"ם דלשון הודה ל"ה רק שטר ראי' ולעומת זה הביא ד' רש"ל בתשובה שכ' דשטרי הודא' לכ"ע הוי שטר קנין ולא הכרי' בדבר

דיני יו"ט

סי' א כתוב בתורה (פרשת בא) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ולמדו חז"ל מפסוק זה להתיר ביו"ט כל מלאכת אוכל נפש ולצורך אוכל נפש ושאר צרכי הנאת הגוף או צורך היום במצו' פליגי ב"ש וב"ה לב"ה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולדעת רש"י ביצה (דף י"ב) כאשר הבינו התוס' ושאר הראשונים בדעתו אף שלא לצורך כלל מותר מטעם מתוך וכן כתב הר"ן שדעת הרי"ף כן והמ"מ בדעת הרמב"ם. ובתוס' שם הקשה ע"ז הא אמרינן האופה מיו"ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך ואפי' לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי לי' אורחים וראיתי בס' שעה"מ (פ"א מיו"ט) שהביא משם ר"ן כ"י לתרץ דלצורך חול אסור מטעם הכנה דרבה דדריש מדכתיב והכינו דאין יו"ט מכין לשבת ואף בהכנה בידים נמי מידרש וכ"ש דאסור מדאוריית' מיו"ט לחול דאף על גב דהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיב למהוי לה הכנה ה"מ למשרי האי מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מיו"ט לשבת כ"ש לחול עי"ש וכן משמע מדברי ש"מ כתובות (דף ו') שכתב ואע"ג דאופה מיו"ט לחול לוקה לר"ח היינו משום דמכין לחול עי"ש וקשה על זה דאי משום הכנה אתינן עלה הא מבואר בש"ס פסחים (דף מ"ו) דלר"ח דלא ס"ל הואיל הא דאופין מיו"ט לחול מדאורייתא הוא משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט וממילא ר"ח לית לי' הכנה דרבה דסובר שבת ויו"ט חדא קדושה היא וממילא ל"ל הכנה דרבה וכן מבואר מס' עירובין (דף ל"ח) דר"ח ל"ל הכנה דרבה וממילא לא דרש כלל מן הפסוק והכינו את אשר יביאו דאין יו"ט מכין לשבת ולא ידענו כלל מן איסור הכנה ועי' רמב"ן מלחמות פסחים שם ובר"ן שם דמצד זה הוכרחו דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל כיון דקי"ל הכנה דרבה ולר"ח ל"ל כלל תורת הכנה א"כ הדר יקשה כיון דאמרינן מתוך להתיר אף שלא לצורך כלל וע"כ דכל מלאכה שהוא לצורך אוכל נפש לא נאסר כלל ביו"ט דלא הי' בכלל לא תעשה מלאכה והא דכ' אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתיב שכל מלאכות הצריכות לאכיל' יהיו מותרות ביו"ט וכ"כ בש"מ כתובות שם ובמגיני שלמה מס' ביצה בדעת רש"י עי"ש וא"כ הדר יקשה לר"ח אמאי לוקה ניהו דל"ל הואיל מ"מ היכי יחלוק על סברת מתוך ובמג"ש כ' לתרץ דאע"ג דהתירה התורה כל מלאכות אלו שהם באוכל נפש לא התירו אלא בזמן שראוים לעשות בהם אוכל נפש דהיינו קודם אכילה אז מותר מטעם מתוך אבל מיו"ט לחול שהוא לאחר אכיל' ואינו ראוי לבו ביום לאוכל נפש בהא לא אמרינן מתוך ובזה נחלקו רבה ור"ח אי אמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים דהדר חזיא לאוכל נפש עכ"ד ויש להתעורר בזה דלא מצינו דבר שיהי' בחצי יום אסור ובחצי יום מותר בשלמא אם נאמר דלא התירה התורה אלא לצורך אוכל נפש ושלא לצורך אסור שפיר יש חילוק דלצורך התירה התורה ושלא לצורך אסרה אבל אם נאמר דאף שלא לצורך כלל מלאכה שהיא באוכל נפש לא נאסרה מנין לנו לומר דיש חילוק ביו"ט עצמו בזמנו בין קודם אכילה ובין אחר אכיל' ויהי' חילוק בשיעורו של יום ודומה לזה מבואר בש"ס שבת (דף קי"א) וביצה (דף י"ח) בחושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל כדרכו ואמרינן הואיל וקודם טבול שרי לאחר טבול נמי שרי ועי' שם ברש"י דהואיל דקודם אכילה שרי דנראה כחפץ בבליעת חומץ לאחר אכילה נמי שרי דאין חילוק בשיעור של שבת ואם נאמר דיש בדאוריית' כגון זו דבר שיהי' חלוק ביום עצמו דיש זמן המותר ויש זמן האסור וקודם אכילה מותר אף שלא לצורך ואחר אכילה אסור שלא לצורך למה לא גזרו כן חז"ל דלאחר טבול יהי' אסור לגמוע ולבלעו וקודם טבול מותר א"ו כיון דלא מצינו זה באיסור דאוריית' לא גזרו חז"ל בזה

ונראה דדעת רש"י ורמב"ם כמ"ש הרמב"ן על התורה (פרשת אמור) דרש"י כ' שם בפי' הפסוק כל מלאכת עבודה ל"ת למלאכת דבר האבד אתי דאפי' מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהם אסרה התורה והרמב"ן השיג ע"ז דא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד א"כ חולו של מועד רמוז בתורה. לכך פי' דמלאכה שהוא לצורך אוכל נפש אינו עבודה רק לתענוג והנאה ומלאכת עבודה היא מלאכה המשתמרת לעבודת קנין לכן בחג המצות שאמר כל מלאכה לא יעשה הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש ובשאר ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבוד' לאסור שאינו של אוכל נפש ולהודיע שאו"נ מותר ועי"ש מה שהביא מספרי כל מלאכת עבודה מגיד שאסור בעשית מלאכה מנין להתיר בו או"נ נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן כו' וכתב לפרש דעבודה נמי משמע טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבדות וא"כ הי' אפשר שמלאכות קלות אע"פ שאינן או"נ ואדם עושה להנאת עצמו מותרות ושיהי' או"נ מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור לכן שאל מנין שההיתר הזה הוא באו"נ עד שנתיר כל או"נ אפי' בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפי' הקלות שבהם מלאכת עבוד' איקרו ת"ל מקר' קודש לגזירה שוה ששם באת כל מלאכה לאסור וכל או"נ להתיר יעו"ש באורך וזה ג"כ כונת המ"מ ריש הלכות יו"ט והלח"מ מרגיש שם ומדקדק בדברי המ"מ ועיין פ"מ בפתיחה לה' יו"ט (פ"א אות ז') והמעיין היטב ברמב"ן יראה דלא קש' כלל ההרגשים שלהם ואין להאריך העולה מזה דמלאכת עבודת עבד לרבו אשר היא באו"נ הותרה כיון שאינו באמת עבודה אם הי' עושה לעצמו כיון שהוא באו"נ איננו עבודת עבד רק לתענוג ולהנאה לכן גם לרבו מותר ומלאכה שאינו לצורך או"נ אף שהוא דבר קל אסרה התורה ויש לומר דגם דעת רש"י כן וסובר דהא דהתירה התורה אך אשר יאכל לכל נפש דמלאכת או"נ שאינו עבודה אם עושה לצורך מותר אף שלא לצורך כלל כיון דעכ"פ אינו עבודה כיון דאינו צריך לזה כלל רק שעושה להנא' ולתענוג ומתעסק בעלמא לכך ל"ב צורך כלל משא"כ כשעושה מיו"ט לחול שאיננו לתענוג רק לצורך חול זה אף דהוי באו"נ מ"מ הוי מלאכת עבודה ולא התירה התורה כלל והי' ס"ד דבר שיש בו הפסד ממון אם לא יעשהו היום הוי כמו צרכי היום לכך כתב רש"י כיון דאין צורך לו בו היום אף שהוא מתענג במלאכתו שלא יפסיד והוי כעין מלאכת או"נ וצרכי היום מ"מ כיון דאין לו בו צורך היום ומכין בזה לחול נקרא מלאכת עבודה ואסרה התורה וזהו כונת רש"י בפירוש התורה לאסור דבר האבד ושיש בו הפסד מדכתיב מלאכת עבודה. שוב ראיתי שהרגיש קצת מזה בס' פנים יפות פ' אמור עכ"פ י"ל דזה כונ' רש"י להתיר במלאכת או"נ מטעם מתוך אף שלא לצורך כלל כיון דאינו מלאכת עבודה רק לתענוג משא"כ כשיש בו צורך ועיקר הצורך לחול אזי נקרא מלאכת עבודה ולא שייך לומר בזה מתוך כיון דמלאכת עבודה לא הותרה כלל וי"ל דזה כונת הש"מ מס' כתובות במה שכ' הטעם דאופ' מיו"ט לחול דאסור מה"ת למאן דל"ל הואיל מטעם הכנ' היינו כיון שמכין לחול הוי מלאכת עבודה וזה פשוט

וראיתי בפ"מ שם שהסכים לדעת הפ"ח בדעת הרמב"ם דסובר דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבער' בלבד ולא בשאר מלאכו' אף בשחיטה וכדומה וכ' הפ"מ להביא ראי' לזה מהא דשוחט המסוכנת דמבואר דלת"ק בעינן נמי שיהיה שהות לאכול כזית אע"פ שאינו אוכל מטעם הואיל ולמה לי שהות תיפוק לי' מטעם מתוך דהא מפתח של כלים וממון חשיב צורך היום שלא יגנב ממונו כמ"ש בש"ע (סי' תקי"ו) הה"ד מסוכנת הפסד ממון הוי צורך קצת ול"ל שהות וכ"ש אם נאמר דלא בעינן צורך קצת קשה טובא דניהו דמדרבנן אסור הא מפני הפסד ממונו התירו בלא בדיקה עי"ש ולמ"ש לדעת רש"י ודאי לא קש' כיון דאם אין שהות עיקר מלאכתו לצורך חול והוי מלאכת עבודה שלא הותרה ביו"ט ואף לשיטת התוס' דבעינן צורך קצת ובמקום צורך קצת דמותר חשיב הפסד ממון צורך קצת היינו בהוצאת מפתח דאינו עוש' שום מלאכ' לצורך חול דג"כ לא חשיב מלאכת עבודה רק הנאה ותענוג שלא יגנב אבל היכא דעיקר המלאכה לצורך חול הוי מלאכת עבודה דלא הותרה ביו"ט. עוד הביא שם ראי' מהא דאיבעיא לן בש"ס בעוף שנדרס מהו לשחטו ביו"ט ואם נאמר מתוך לגבי שחיטה הוי צורך היום קצת ומכ"ש לדעת רש"י ולמ"ש ג"כ אינו ראי' כלל לא מבעי לדעת התוס' דבעי צו"ק