אמרי בינה אורח חיים קד

מטעם קנס וי"א דאף ששים לא צריך שיתבטל ודיו שיתנהגו בו כקל שבאיסורין ונחמיר בו עוד יותר מאיסורי הנאה של תורה אתמהה. ובאמת ממה דהטור וש"ע כתבו דין זה בדיני חמץ שעבר עליו הפסח משמע דאף לאחר הפסח אסור להאכיל לכלבי הפקר ומנין לנו זה אם נאמר דבשאר איסורי הנאה מלבד חמץ בפסח ליתא איסור זה ובאמת באו"ה (כלל כ"א סי"ב) יליף מירושלמי הנ"ל לאסור אף בשר בחלב דאסור בהנאה להאכיל לכלבי הפקר והביא כן משם הש"ד וכ"כ התו"ח (כלל פ"ח) וביש"ש חולין ומה שהביא מדברי תוס' פסחים הנה אין כונתו על סוף דבריהם שם שכתבו אי נמי אין זקוק לה משמע לי' אף שלא בפני נכרי דאין מחזיק לו טובה דמשם ל"מ כלל דאינו מהנה לשום אדם בהיין רק במה שפורק מן הבהמה אבל אם מאכיל האיסור הנאה לבעלי חיים י"ל דאסור אולם כונתו על ריש דברי תוס' שם דכתבו לפרש הא דהוכיח הש"ס דאבר מן החי מותר בהנאה מהא דתניא מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מה"ח לבן נח ת"ל לפני עור הא לכלבים שרי אף דשם איירי באבר מה"ח של נכרי מדקתני לא יושיט מ"מ כיון דהי' אסור להושיט בשכר אסור נמי בחנם דמה שמחזיק לו הגוי טוב' חשיב כמשתכר ומזה מוכח דכתבו עיקר האיסור הוא בשביל שמשתכר בהחזקת טובה ולא במה שמאכיל איסה"נ אולם באמת אינו ראי' כיון דאינו של הישרא' איירי רק של הנכרי וגם אינו מאכיל ממש לכלבים רק שמושיט לו לתת לכלבו והנכרי יכול לעשות בו כחפצו בזה ליכא איסור דאינו נהנה כלל מן האיסור כיון דאינו עושה ברצונו רק למלאות רצון הנכרי להושיט לו דמזה דייק הא לכלבים היינו אם רוצה הגוי להאכיל לכלבי' שרי להושיט לו ובזה אינו נהנה במה שאוכל הכלב וע"כ כתבו דמ"מ אם הי' אסור בהנאה אסור אף משום החזקת טובה ולעולם י"ל דלהאכיל בידים אסור בכל איסורי הנאה עכ"פ מדרבנן כמו לגבי חמץ אף דהוכיח הפנ"י במישור דרק אסמכוהו אקר' דאל"כ יש נ"מ בין חזקי' לר' אבהו וכן י"ל קצת מש"ס ב"ק ) (דף מ"א) לגבי שור הנסקל דפריך הש"ס א"כ לכתוב קרא לא יהנה למה לי לא יאכל דילמ' כתב רחמנ' בלשון לא יאכל בציר"י למען נדע דאסור אף להאכיל לכלבי הפקר א"ו דאין זה רק מדרבנן אולם מ"מ י"ל דכמו כן בכל איסה"נ אסור וכמ"ש האו"ה ועיין תשב"ץ (ח"ג סי' רצ"ג) שכתב דטריפה התירה התורה בפי' בהנאה שנאמר לכלב תשליכון אותו והה"ד לשאר הנאות שדברים האסורי' בהנא' אין מאכילין אותם לכלב ואפי' לכלב של הפקר כמו שמוזכר בירושלמי פ' כ"ש עכ"ל כנראה מדבריו דלאו דוק' מדכתיב לא יאכל וכן בכל איסורי הנא' אסור מה"ת אף להאכיל לכלב של הפקר

ובכנה"ג יו"ד (סי' כ"ט) הביא דברי התשב"ץ והשיג עליו מן המכילתא פ' משפטים דשם איתא לכלב תשליכון אותו ככלב אתה אומר או אינו אלא לכלב כמשמעו ת"ל לא תאכלו כל נבלה והלא דברים ק"ו מה נבל' שהיא מטמאה במשא הרי היא מותרת בהנא' טריפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותרת בהנאה הא מה ת"ל לכלב תשליכון אותו ללמדך שהכלב מכובד כו' ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ומפרש אתה אומר ככלב והיינו דמותר בהנא' דלמ' דוקא לכלב כמשמעו ואסורה בהנאה ומייתי ק"ו דאינה אסורה בהנאה הרי דאף דאם הי' כלב כמשמעו והיתי אומר דאסור' בהנא' מ"מ מותר לכלב של הפקר עי"ש ובלתי ספק עיקר כונתו להשיג על התשב"ץ דסובר דהוי איסור תורה להשליך איסור הנאה לכלב של הפקר דאולי מדרבנן ודאי לא יחלוק הכנה"ג וכמו שהביא הכנה"ג בעצמו ) סי' פ"ז) משם הש"ד ואו"ה ורש"ל ותו"ח בבשר בחלב דאסור להאכילו אף לכלבי הפקר רק אולי דעתם לאסור רק מדרבנן דעל זה אין סתירה מדברי המכילתא רק דדעת התשב"ץ משמע דאסור מה"ת אולם יש לומר דהא דקאמר במכילתא או אינו אלא לכלב כמשמעו היינו להאכילו בידים באמת אסור אם הי' איסור הנאה רק להשליכו שיבא אח"כ הכלב ויאכל או יש לומר דגם המכילתא בס"ד הי' סובר דמצו' להאכיל לכלבים דאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה וכיון דעושה זה לקיים המצוה בזה אמרינן מצות לאו להנות ניתנו כמ"ש לעיל או דהוי כלא אפשר ולא מכוין להנאה לכן אמר אתה אומר ככלב דבזה הי' נהנה שנותן לזה שהוא ככלב ובאמת הי' אומר דאסור בהנאה רק לכלב ממש זה התירה התורה לקיים המצו' שלא לקפח שכר ואין זה מחשיבו להנאה לכך דן מק"ו מנבלה דמותר בהנאה והפי' הוא ככלב רק שאין הקב"ה מקפח שכר ועי' רש"י פסחים (דף כ"ב) ובפנ"י שם ומלשון הרמב"ם הלכות מ"א (פ"ח הט"ז) משמע דאסור מדאורייתא שכתב כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לנכרי או לכלבים אינו לוקה ומדלא דקדק לומר לכלבו משמע אף אם נותן לכלבי הפקר ושאינו שלו ג"כ בכלל הנאה הוא רק דסובר דאינו לוקה על הנאה אבל מ"מ איסור תורה הוא ואפשר דכונתו על כלב שלו ואשמועינן רבות' דל"מ אם מכר לנכרי דבאמת אין זה דמיהן כמבואר בראשונים משם הירושלמי סוף פ"ב דקידושין והוי רק גרם הנאה אלא אף אם נותן לכלב ומשתרשי לי' דאינו צריך להאכילו מן ממונו ג"כ אינו לוקה אף דאסור מה"ת אבל להאכיל לכלבי הפקר י"ל דסובר דמותר ומ"מ כיון דכתב סתם לכלבים משמע אף של הפקר ג"כ אסור מה"ת רק דאינו לוקה

אגב ראיתי בדו"ח למרן רבינו עק"א ז"ל פסחים שם שעמד על דברי תוס' שכתבו להקשות אם החזקת טובה חשוב הנאה ממס' ב"מ (דף ל"ב) אם הית' טעונ' יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאוריית' אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסור הנא' ואסור אף בחנם כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צעב"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי דקשה ממנ"פ אם ענין החזקת טובה לא הוי פסיק רישי' מה פרכינן הא לכלבים שרי דילמא אתי כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ואי הוי פ"ר הא אסור אף דלא אפשר ולא מכוין כמ"ש תוס' פסחים (דף כ"ה) דכל הסוגי' דשם רק היכ' דלא הוי פ"ר ונראה דלא קשה דודאי החזקת הטובה אינו ברור רק ספק הוא אם יחזיק לו הנכרי טובה ואם מחזיק לו טובה הוי כפ"ר ואסור אף בלא אפשר ולא מכוין ולכן שפיר פריך הש"ס מהא דלא יושיט הא לכלבים שרי היינו דמותר להושיט אף דיש ספק דלמא יחזיק לו טובה ואז הוי כפ"ר ואסור אף דאינו מכוין משא"כ שם בב"מ דאי צב"ח דאוריית' א"כ חל עליו חובת המצוה אמאי אין זקוק לו כיון דהוי ספק פ"ר אין ספק פ"ר מוציא מידי ודאי חיובו דמצוה בפריקה מטעם צב"ח ועיין ר"ן סנהדרין (דף פ"ד) בהא דרב לא שביק לבריה למשקל סלוייא וה"נ דכוותה כיון דהוי ספק אי הוי פ"ר דיחזיק לו הנכרי טובה אם הי' אבר מן החי אסור בהנאה הי' אסור להושיט מטעם משתכר באיסה"נ משא"כ אם צב"ח דאורייתא אין ספק פ"ר מוציא מידי ודאי מצוה ולא עוד אלא דהכא מכוין להיתר לקיים המצו' ועי' רשב"א ור"ן סוף פ' האורג ואכ"מ בזה

סי' כ' אם נתחמץ העיסה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח כ' המג"א משם תשובת מהר"מ מלובלין לאסור דדבר דלטעמא עבידא לא בטיל ובתשובת פנ"י ח"ב פקפק לומר דבחמץ שע"ע הפסח דאינו אסר רק מטעם קנס אפשר דלא נחמיר בזה ובתוך דבריו שם הביא דברי ראב"ן בהחמיצו דבש בשמרי שכר דהוי דבר המעמיד והעלה שם בשאלתו בנתנו בשכר חדש דלא הוי מעמיד ותמהני שלא הרגיש דהא מדברי ראב"ן שם (דף ע"ב) מבואר לכאורה להקל בזה אף בדבר המעמיד ממש דמפרש הא דקאמר בש"ס ה"מ בעינו אבל ע"י תערובות לא ואזדא רבא לטעמי' דא"ר כי הוינן בי' ר"נ כי הוי נפקי ז' יומא דפיסחא אמר לן פוקו וזבינו חמירא דבני חילא מפרש הראב"ן שהיו היהודים אופין לחיילות של מלך לאחר הפסח וע"כ בשאור שעעה"פ אפו לה דאי לא במאי מחמצו לה ואמר ר"נ כיון שהשאור האסור מעורב בעיסה אייתו לן ונאכל אע"ג שאותן שהי' בביתם עברו על ב"י והוי חמצו של ישראל שעעה"פ אלמא כי מערב לא קניס ואע"פי שערבו בידי גוים לאו לצורך עצמו ערביה אלא לצורך גוים עכ"ד הרי דסובר דאף שאור המחמיץ לעיסה אינו קרוי בעינו לגבי חמץ דעבר עליו הפסח וכ"כ בס' ב"ד משם בעה"ט דחמץ שע"ע הפסח קיל ואינו אוסר בו דבר המעמיד ובב"י יו"ד (סי' קי"ב) כ' בשאור של גוי שלוקח ישראל ומחמץ בו עיסתו דל"ג על תערובו' פת של עכו"מ ול"א דשאור כיון דמחמץ אוסר בכ"ש וכדתנן מס' ערלה די"ל דל"א כן בשל דבריהם כ"ש פת של גוי דקיל טפי דזה אינו דהא חולין (דף ו) קאמר לגבי שאור ותבלין של דמאי דלטעמא עבידי וטעמ' לא בטיל והא דמאי אינו אסור אלא מדרבנן עיי"ש:

משמע מדבריו דבכל איסורין אמרינן דדבר דלטעמא עבידי דלא בטיל אולם קשה דלכאו' למה צריך להביא ראיה מדמאי דשם הוא דגזרו רבנן מספק דלמא לא עישרו ע"ה ויש בו חשש איסור דאורייתא בזה י"ל דהחמירו בדבר דעבידי לטעמא אף דלא גזרו על תערובות דמאי אף אם יש בו בנו"ט כמבואר שם בש"ס ומשמע אף להסוברים טעם כעיקר דאוריית' ומ"מ על תבלין גזרו דחשיב כמו איסור בעין יותר דניכר הרבה ומתקן המאכל מ"מ זה הכל היכא דיש חשש שנוגע באיסור דאוריית' אבל במקום דעצם האיסור אין בו חשש דאורייתא מנין לנו לומר ולהחמיר לאסור בו דבר דעבידא לטעמא יותר הי' לו להביא ראי' ממתני' דתרומות (פ"י) תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה ה"ז אסורה אף דכמה פוסקים סברו דתרומ' פירות ל"ה רק מדרבנן דמדאוריית' אין חייב רק דגן תירוש ויצהר ועיין מל"מ (פ"ב מתרומות) כנראה דסובר בדעת רמב"ם ג"כ דתרומת פירות הוי רק מדרבנן. והרמב"ם שם (פ' ט"ו) הביא דין זה דתפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה כל העיסה מדומעת ואסורה לזרים ומשם מבואר דאף באיסור דרבנן החמירו לומר דדבר המחמץ לא בטיל וביותר מבואר בתוספת' פ"ב דפסחי' חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין את השאור ובש"ס ריש חולין מוקי הא דחמצן של עוברי עבירה כר"ש דמה"ת מותר לאחה"פ בזה אמרינן לא שבק התירא ואעפ"כ אי לאו משום דמחליפין היה אסור הרי דאף דעיקר איסורא מדרבנן ומטעם קנס דקיל מ"מ אסור בו דבר המחמיץ ומ"ש שם הב"י מדברי בעל העיטור ועי"ש (סוף סי' קט"ו) יש לעיין דהמעיין בירושלמי פ"ב דערלה יראה דשם החשש משום שאור דעבר עליו הפסח ולא הוה לי' להב"י למימר דהחשש הוא משום דמאי תדע מדקתני לאחה"פ ע"ש עכ"פ יראה מדברי התוספת' דאמרינן לאסור בדבר המחמץ בחמץ שעבר עליו הפסח אולם מדברי רש"י ותוס' חולין (דף ד') שם נראה דלא גרסי שמחליפין את השאור רק סתם שמחליפין גוף העיסה: