אמרי בינה אורח חיים קה

ובח"ס או"ח (סי' ק"ו) הביא שם משם רב א' שהוציא מדברי ראב"ן הנ"ל דלמה דקי"ל דעל ידי עירוב לא קניס ר"ש גם כשנתחמץ מותר ומהר"ם לובלין שהחמיר ס"ל כדעת הטור דגם אחה"פ בעי ששים ומחמיץ לא בטיל והח"ס חולק עליו דהא דלא קניס ר"ש ע"י תערובות משום דדי במה דקנסו בעינא שלא נתקיימה מחשבתו ובשאור ושמרים דכל עצמן אינם עשויים אלא לערבם הרי נתקיימה מחשבתו אם לא נאסר תערובתן והראב"ן איירי שהישראל החמיצו בשאור וקדמו וסלקוהו ולא נתחמץ אלא בריחו ובה לא קניס ר"ש דעכ"פ לא נתקיימה מחשבתו עי"ש ותמהני עליו הא אם החמיצו בריחו דהיינו שקדם וסלק השאור טרם שהחמיץ רק דע"י קליטת הריח נתחמץ בזה אף באיסור דאורייתא נתבטל כמבואר ברמב"ם הל' תרומות שם (ה"ו) שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמצה הרי זו מותרת והוא מתוספתא: וכיון דהראב"ן מפרש כן דברי רבא שהביא ראי' מר"נ דכי מעריב לא קניס ע"כ איירי דהחמיצו העיסה ע"י השאור בתערובות דאם קדם וסלק טרם שנתחמץ אז מותר אף לר' יהודה דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאוריית' כיון דלא נתחמץ רק ע"י קליטת הריח א"ו דהני חמיר' דבני חילא נתחמץ בתערובות שאור ממש ואעפ"כ התיר ר"נ מטעם דע"י תערובות לא קניס ר"ש הרי דאף בדבר המעמיד כמחמץ לא קניס ר"ש כמ"ש הרב ז"ל שם וכבר קדמוהו כמה מחברים להביא כן מדברי ראב"ן ומהתימא על תשובת פנ"י דחתר שם להקל בנתחמץ שכר חדש בשמרים שעבר עליו הפסח מטעם דל"ה בכלל מעמיד והביא דברי הראב"ן ולא הרגיש דדעת הראב"ן להקל בדבר המעמיד בחמץ שעעה"פ

אולם אחר העיון נראה דהדין עם תשובת פנ"י ובהכרח צריך לחלק בזה בין מחמץ עם שאור שעבר עליו הפסח וידע מתערובות לבין המחמץ עם שמרים דהנה הפ"ח ( סי' צ"ט) הוכיח במישור דאף להסוברים דבנו"ט אף דנתבטל מקודם שבא לידי נתינת טעם חו"נ מ"מ במחמץ דלאו מצד נתינת טעם אוסר רק כיון שניכר הפעולה החמירו לומר דלא נתבטל ומ"מ אם נתבטל מקודם שבא לידי חימוץ שוב אינו חו"נ והביא מתוספת' שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואחר כך נתחמץ מותר והטעם לפי שהידיע' התירתו ומקמי דליתי לידי איסור דהיינו חימוץ כבר נתבטל וכשנתחמץ אח"כ שוב אינו חו"נ ובהא דשאור דתרומה שנפל לתוך העיסה ואח"כ הגביהו ואח"כ נתחמץ היינו דעל ידי שהגביהו אף שלא סילק גוף האיסור רק כיון שהרים ממנו מצד גזל השבט הוי כנודע ונתבטל ושוב אינו חוזר ואוסר אף דנשאר האיסור בו ובירושלמי (פ"ב דערלה) פריך מתאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה הגביה אחת מהם ואח"כ הוכרה התרומה תהא מותרת ומשני תמן לא הוכר האיסור ברם הכא הוכר האיסור והיינו ע"כ כיון דנתבטל ומותר באכילה בטרם שהחמיץ הותר אף דנתחמץ אח"כ

ובס' מהר"י קורקוס על הרמב"ם שם מתחלה מפרש דברי הרמב"ם דהגביה אותו השאור עצמו שנפל ואף שהחמיצה על ידי קליטת הריח אינו אוסר כיון שנסתלק האיסור וכ' ונראה מלשון הרמב"ם דדוקא שהגביהו ואח"כ החמיצה אבל אם החמיצ' ואח"כ הגביהו אע"פ שהגביהו בעינו והעיסה נתחמצה מהריח העיסה אסורה ויש לשאול למה אסורה כיון שלא נתערב מהשאור בהעיסה כלל הרי אין שם אלא ריח האיסור ואפשר לפרש בנתערב מיירי והגביהו דנקט היינו שנפל לתוך מאה והגביהו שיעור השאור כדין תרומה דעולה בא' ומאה ומרים מפני גזל השבט וכ"ז שלא החמיצה אין השאור אוסר בכ"ש כיון שלא נתפרסמה פעולתו וכיון שהגביהו קודם שהחמיץ אע"פ שהחמיצה אח"כ מותרת שכבר נתבטל השאור וכבר הגביהו וכמו שלא הי' שם דמי ולא מחמרינן בכי הא לומר שיאסור במשהו ולא יתבטל וצ"ע עוד עכ"ד למדנו מדבריו שני דינים בענין דבר המחמיץ הא' אם סלק האיסור טרם שנתחמץ מותר ומה שהקשה למה אם החמיצה ואח"כ הגביהו אסורה תמהני הא כיון שכבר נאסר כיצד יחזירוהו להתירא וביותר מבואר מדברי רש"י פסחים דאף באין בו כדי להחמיץ ונצטרף עם ההיתר ונתחמץ למ"ד זה וזה גורם אסור נאסרה רק אם סילק האיסור טרם שהחמיץ אבל אחר שהחמיץ ל"מ מה שמסיר האיסור כיון שכבר נאסר ומכ"ש ביש באיסור לבד כדי להחמיץ דאחר שעשה פעולתו ל"מ מה שמסלק האיסור רק אם מסלק קודם האיסור אף דהועיל אח"כ להחימוץ מותר והשני כיון דנודע התערובות ונתבטל שוב אינו חו"נ וממילא אם ערב שאור תוך העיסה ואח"כ נתחמץ ע"י השאור המעורב בו שוב אינו חו"נ כיון דכבר נתבטל והי' רשאי לאכול קודם החימוץ מותר אף דנתחמץ אח"כ וא"כ אתי שפיר דברי הראב"ן דודאי עירבו השאור עם העיסה ואינו ניכר וכבר נתבטל ואין מבטלין איסור לכתחלה לא שייך כיון דביטלו עבור הבני חיל' כמ"ש הראב"ן שם והביא שפיר רבא ראי' מר"נ דע"י תערובות לא קניס ר"ש אמנם אם מחמץ ע"י שמרי שכר בזה ע"כ מוכרח להמבואר ביו"ד (סי' קכ"ג) דהמחמץ בשמרי יין של עכו"מ תוך זמן איסורם דכל העיסה אסורה בהנאה ושם תיכף כשמערב ולשה עיסה נתבטלו השמרים ובכ"ז אף דודאי צריך לשהות זמן מה שיתחמץ בכל זה לא אמרינן דלא נתבטל בטרם שנזכר פעולת החימוץ וע"כ צ"ל דבזה ניכר מיד פעולת החימוץ לכן לא נתבטל ולפ"ז ממילא במחמץ עם שמרי חמץ שעבר עליו הפסח אוסר להסוברים דלא בטיל ברוב אולם זה א"ש בעיסה כיון דעיקר העיסה נעשית מזה וכמ"ש התוס' סוף ביצה אולם במעמיד עם השמרי' משקה בזה אם נתערב מקודם שעושה הפעולה הי' ראוי לומר שיתבטל גם אם מערב ללוש העיסה עם שמרים ומים יקשה נימ' דפעולת עשיית העיסה זה הוי זוז"ג ומה דהשמרים מחמצים אח"כ הוא לאחר הביטול שכבר נתבטל זה דומה לשאור שנתערב מקודם שהתחיל להתחמץ דאינו חו"נ

ובתשובת פנ"י שם כ' דאף דשמרים של יין לא נאסרו אלא מטעם יי"נ שיש בהם דהא יבשין לאחר י"בח מותרין ורבינו אפרים מובא (תוס' ע"ז דף ל"ד) התיר שמרים שנתיבשו בתנור ור"ת אוסר דהיבוש לחוד אינו מועיל להוציא כל טעם יין שבו עד דאיכא תרתי לטיבותא תמד ויובש וכיון דהשמרים מצ"ע אינם אסורים רק משום היין למה כל העיסה אסורה הא אין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר וכיון דמצד היין נתבטל בעיסה רק מצד השמרים למה יאסרו יותר מן היין וכ' דיין מחמץ ג"כ עם מים ושמרים שנתנו בעיסה א"א שלא נתנו בו מים ואנן קייל"ן מי פירות עם מים מחמיצין מהר יותר וכיון דיין בעיסה נמי לא בטיל לכן כל העיסה אסורה והביא דברי הג"א שם דדעת רבינו אפרים להתיר משום דמי פירות אינם מחמיצין רק מחמת השמרים לכן הותר ור"ת דאוסר ס"ל דמי פירות עם מים מחמיצין עיי"ש ולכאורה יש להתבונן כיון דמצד השמרים אין חשש רק מצד היין והיין לבד אינו מחמיץ רק עם מים א"כ הוי זוז"ג ואמאי אסור וצ"ל דעיקר פעולת החומץ הוא רק ע"י היין ורק בלי מים אין בכחו וניכר עכ"פ פעולת היין והוי כמו דאמרינן יש שבח עצים בפת דאוסר אף בצירוף גורם דהיתר מטעם דהוי כניכר האיסור כמבואר בר"ן פסחים (דף כ"ו) ה"נ ניכר פעולת היין אף שבלעדי מים אין בכחו להחמיץ. אולם זה אתי שפיר אם נאמר דהיין לא נתבטל מקודם אבל אם לש עם מים העיסה דבזה בטרם שיתחמץ נתבטל היין ואינו ניכר פעולתו ואי משום דעיקר העיסה נעשית ע"י לזה גורם ג"כ המים א"כ מהראוי להתיר מטעם זוז"ג ומה שניכר אח"כ פעולת היין ע"י שנתחמצה העיסה זה אינו אוסר מטעם דכבר נתבטל קודם שהחמיצה ואחו"נ כמו לגבי שאור הנתערב מקודם שניכר פעולת החימוץ דאינו אוסר ודוחק לומר דבשמרים ניכר מיד פעולת היין וצריך להתבונן בזה

אך ביותר יקשה הא מסתמא גם השמרים בעצמן יש בכחם להחמיץ דאחר י"ב חודש כשנתיבשו דמותר כמבואר בש"ס ע"ז שם האי דורדיא דחמרא בתר תריסר ירחי שתא שרי ולדעת ר"ת ורוב פוסקים הוא לאחר שנתמדו במים דכבר נתבטל טעם המיץ במים עכ"פ חזינן דגוף השמרים אין בהם איסור והמה כמו תמצית יין הנקרש על דופני החביות כמבואר בש"ע יו"ד שם (סי' י"ו) דמותרים רק לדעת ר"ת ל"מ היובש דנשאר לחלוחית היין א"כ אף דמחמץ עם מים מ"מ הא גם השמרי' בעצם מחמיצים וראוי להיותו מותר מטעם זה וזה גורם ואף אם נאמר דיש באיסור לבד היינו היין כדי להחמיץ מ"מ לכמה פוסקים אף בכה"ג מותר מצד זוז"ג כמו דמבואר מדברי רמ"א יו"ד (סוף סי' פ"ז) ועיי"ש בש"ך ובט"ז וצ"ע

ועיין בהגהות אשרי ע"ז) ( דף ל"ד) דכתב ושמרים של שכר מותר לאוכלן בפסח אי לית בהו צחצוחי שכר עיי"ש ותמהני על בעל חק יעקב (סי' תמ"ב) שכ' שם בתשובה ע"ד השואל דיי"ש הנעשה משמרים דשמרים עצמם קיוהא בעלמא הם כמבואר ש"ס ב"ב וכ' דמאין יצא לו לדמות שמרי שכר לשמרי יין שאין ענין זה לזה כלל כאשר יעיד החוש השכל דודאי שמרי יין שהיין בעצמו הוא הדבר הצלול להשמרים הם באים רק ע"י פסולת החרצנים והזגים שנצללו למטה ואין בהם טעם יין רק קיוהא בעלמא משא"כ בשמרי שכר שמיד שקבלו טעם החמץ הם צלולים והשמרים הם באים ע"י הכישות והחטים והשעורי' שנטחנו ונצללו למטה והם הם עיקר החמץ בטעם ומראה ומחמצין בהם רוב העיסות ואין בהם רק קיוהא של השכר אבל הן הן עיקר החמץ עכ"ד ולפנינו מבואר בהגהות אשרי דמדמי שמרי שכר לשמרי יין ולא אמרינן דהשמרי' בעצמם הם הם החמץ רק מצד צחצוחי שכר אסורין. והעיסה נאסרה אם לש בשמרים דגם שכר לחוד מחמץ כיון שיש בו מים וטעם שכר שהוא מי פירות אבל אם אפשר דשכר אינו מחמץ כלל אין נראה לאסור כן כתוב הפנ"י שם ולמ"ש צ"ע דא"כ אף אם מחמץ עם יין מ"מ השמרים ג"כ מחמיצין בעצמם ויהא מותר מטעם זוז"ג

עוד העלה שם בפנ"י בהא דכתבו תוס' ע"ז (דף ל"ב) גבי חלא דשכרא דארמאי שכתבו שיש לזהר בדבש שקורין מעד אם מטילין בו שמרי יין להעמיד מהר וברמ"א יו"ד (סי' קי"ד) כ' אם דרכן ליתן שמרי' אסור לקנות מהן אם אין במשקה ס' מן השמרים ע"כ צ"ל בכוונת תוס' דל"ה מעמיד ממש שיחשב כניכר פעולתו אלא שמעמיד השכר על טעמו וא"נ ותמה בזה על הראב"ן שאוסר במעשה דווירמזיא וכן כ' בס' תורת חיים מס' ע"ז ככל החזיון הזה וכנראה העתיק בספר עטרת זקנים (סי' תמ"ב) ככל ד' התו"ח דהשמרים לאו מעמיד הוא כיון דאין נותנין לתוכן רק כדי שיהי' תוסס וכ' כמ"ש תוס' ע"ז (דף ל"ד) וט"ס וצ"ל (דף ל"ב) ובמקו"ח שם כתב דהתוס' כתבו להיפך עיי"ש ותמהני עליו הא מבואר ברמ"א יו"ד (קי"ד) דמתבטל בס' וע"כ דמעמיד לאו דוקא שיהי' נקרא