אמרי בינה אורח חיים קג

לדעת הרשב"א אף דסובר דבנו"ט לפגם בעינן ביטול מ"מ בכלי מודה הרשב"א דלא נצרך לבא לכלל ביטול כמבואר בתו"ה הארוך ובקצור וז"ל קדירה שאינ' ב"י שאין בפגימתה עד שלא יהי' ראוי לגר מפני מה מותר והלא בכל הקדר' משערינן יראה לי שהטענה בזה מפני שאין כאן ממש של איסור אלא טעמו בלבד וכל שטעמו בלבד מעורב בו אם נו"ט לפגם אפי' קצת מותר אבל צירו של איסור וכ"ש כשנתערב בו גופו של איסור ממש אינו מותר עד שירבה היתר על האיסור או שיהי' פגום לגמרי אפי' לגר ועוד דבודאי אינה פולטת כמדת כולה לפי שאין פליטת' ממלאת את כל הכלי כו' ובזמן שטעמו לשבח החמירו לשער בכולה אבל אם נו"ט לפגם הרי זה כאילו טעמנוהו ואין בו טעם איסור ומותר עי"ש (בית ה' שער א') וע"כ בחמץ כיון דלא אפשר להחמיר שלא להגעיל כלל לכן סמכינן על טעם כיון דאין בו ממשות רק בליעת נו"ט לפגם לא בעינן לבא לכלל ביטול וז"פ ועי' מ"ש בס' דברי חיים חיו"ד (סי' י"ג) אולם מדברי מרן המחבר שכת' להקל בנו"ט לפגם ומסתימת דבריו משמע אף באם פלט צירו או אף ממשות של איסור ג"כ מותר ע"כ צ"ל כמ"ש הפלתי דסובר ביבש ביבש מה"ד אינו אוסר במשהו דאל"כ לא גרע מיבש ביבש ואולי י"ל אף דבסעי' ט' כ' ב' דעות ביבש ביבש י"ל אף להמחמירין היינו אם עכ"פ עומד בפ"ע וידענו שנתערב בין החתיכות של איסור ובזה אוכל האיסור בפ"ע בזה מחמירין וכמו לדעת הרמ"א דאף דקיימ' לן דלח בלח אינו חו"נ מ"מ ביבש חו"נ וע"כ הטעם כיון דיש עכ"פ איסור עומד בפ"ע ובכל מקום שהוא נשאר באיסורו ואם יבא אליהו ויברר האיסור אסור לאכלו רק מטעם אחרי רבים להטות מכריע הרוב להיתר ולא נוכל לאסור הרוב מפאת המיעוט ומה"ט כתבו אף להסוברים דאין מבטלין איסור לכתחל' הוא רק מדרבנן היינו לח בלח דמתערב ומתבטל האיסו' במציאותו משא"כ ביבש ביבש עיין בנו"ב מהד"ת חיו"ד (סי' מ"ה) ומ"ש בהגהותי ביו"ד בד"ח שם ולכך בחמץ חו"נ כיון דלא נתבטל ממציאותו משא"כ בלח בלח כן נמי החמירו בזה בחמץ כמו דהחמירו בלח בלח דלא נתבטל מטעם חומר האיסור כן נמי יבש ביבש כיון דיש מציאות להאיסור בפ"ע משא"כ בנו"ט לפגם אף דצריך להביטול מ"מ כיון דאין האיסור עומד בפני עצמו והטעם לפגם לא חשיב כניכר האיסור סובר המחבר דנתבטל

ובספר מקו"ח (ס"ק י"ב) כ' על מ"ש המג"א (ס"ק כ"ב) אם הודח לשם פסח בכלי שאינו ב"י דמותר דיש סברא לומר בנו"ט לפגם דחו"נ כיון דיש בו טעם גמור דהא האו"ה סובר ביבש ביבש אף מבא"מ אפי' חזר ובשלם וניכר הטעם אינו חו"נ כיון שכבר נתבטל וקש' אמאי בפגום ולבסוף השביח אסור וע"כ צ"ל דטעם פגום לא נתבטל כלל דהא ניכר האיסור ע"י הטעם רק דמותר דהוי נבלה שא"ר לגר וכי הדר אתחזי אסור והאו"ה למד הא דא"ח וניעור מהא דיבש ביבש וחזר ובישלו לפ"ז י"ל בטעם פגום דחו"נ ומכ"ש לדעת אבי העזרי דנו"ט לפגם אסור אף אחר שש אף שהוא אז בששים ע"כ צ"ל כיון דנו"ט לפגם דמותר נלמד מנבלה שא"ר לגר ובחמץ אסור אפי' נפסל מאוכל אדם וא"כ ודאי דחו"נ דקודם פסח הי' חמץ מותר לגמרי וכשהגיע הפסח נאסר אף טעם פגום ונראה כיון דקי"ל כרשב"א דנוט"לפ מותר מדינא אף בפסח רק הטעם דאסור משום דאפי' משהו ולית בי' טעם כלל אסור לא גרע נו"ט לפגם ממשהו א"כ גם נוטל"פ אינו חו"נ דלא עדיף ממשהו עכ"ד וכל דבריו תמוהין מה שהעמיד דבריו על בליעה מכלי בזה לאו מטעם ביטול אתינן עלה כמ"ש משם הרשב"א והדברים מוכרחים לדעת רשב"א דנו"ט לפגם דמותר הוא מטעם ביטול וכמו שכתבתי ומ"ש דקי"ל כרשב"א דנוטל"פ מותר מדינא הא לדעת רשב"א דגם יבש ביבש לא מתבטל ונוטל"פ דכיון דצריך לבא לידי ביטול ממילא אוסר אף בנוטל"פ ומ"ש דמותר משום דהוי נבלה שא"ר לגר דבריו נפלאים הא לדעת רשב"א מטעם ביטול הוא כיון דאין הטעם בעצם פגום וראוי לגר רק בתערובות פוגם אף דניכר האיסור ע"י טעימתו טעם לפגם לא מחשב לניכר האיסור ברם עיקר הערתו צ"ע לדעת רשב"א דמטעם ביטול ברוב אתינן עלה כיון דטעם לפגם לא ילפינן ממשרת וכ"כ האו"ה להדיא כדעת הרשב"א דצריך לבא לידי ביטול וכן דעת הרשב"א אף בנתערב לח בגוש דהוי כדבר בעין ממילא צריך לבא לביטול ברוב א"כ האו"ה דסובר ביבש ביבש אף בא"מ אם נתבטל אח"כ וניכר בטעמו לשבח מ"מ כיון דכבר נתבטל מותר איך יפרנס הך דחומץ וגריסין דע"ז דאסור בפגום ולבסוף השביח ובשעת הפגם רשאי לאכול כמבואר ש"ך יו"ד (סי' ק"ג) וכן מבואר הכל להדיא באו"ה דסובר דלגבי נו"ט לפגם דאינו אוסר הוא מטעם ביטול כמבואר (כלל ל"ב) ואעפ"כ כתב בפגום ולבסוף השביח דאסור אף דסובר ביבש ביבש בא"מ דאף אם בשלם אינו חו"נ וביותר מבואר מדבריו (כלל כ"ג) דאף מדרבנן ל"ה צריך ששים רק מטעם דיוכל להכיר האיסור מטעם זה צריך ששים ולא מטעם נ"ט דכבר נתהפך להיתר ואמאי אוסר בפגום ולבסוף השביח. וע"כ צריך לומר דדוקא בחומץ לתוך גריסין דעומד לכך לחממו ולצנן אח"כ דעי"ז משביח הטעם בזה אוסר אם השביח אחר כך דלא חל נגד זה מעולם שם ביטול אם ישביח כיון דעומד לכך משא"כ בנתערב מבא"מ דאינו עומד לבשלן יחד ושיהי' ניכר האיסור ע"י הטעם בזה סובר דאזלינן בתר השתא ובחמץ ג"כ כיון דאינו חו"נ ומתבטל או דהיתר בהיתר בטיל או דמתבטל בע"פ לאחר שש שוב אף דיש היכר ע"י הנוטל"פ מ"מ כבר נתבטל ואינו חו"נ ואף אם גם ביבש ביבש צריך לבא לביטול מ"מ להסוברים דלא מתבטל היינו במקום דעומד האיסור בפני עצמו ואפשר להבדיל בין האיסור לבין ההיתר משא"כ בנו"ט לפגם דמבולבל ונתערב ואינו עומד בפ"ע והטעם פגום אינו אוסר בזה מתבטל ומ"ש לדעת אבי העזרי דחמץ דאף אם נפסל מאכילת אדם דאוסר לכן גם נו"ט לפגם אוסר י"ל דהא עיקר הטעם דאף שאור דאינו ראוי לאכי' אדם אוסר מטעם דראוי לחמע בו עיסות אחרים אבל בנתערב ונו"ט לפגם דאינו עומד לדבר אחר בזה דומה לשאר נוטל"פ ועיין בכ"ז

סי' י"ט בטור וש"ע (סוף סי' תמ"ח) אסור להאכיל חמצו בפסח אפי' לבהמת אחרים או של הפקר והוא מירושלמי ר"פ כ"ש מדכתיב לא יאכל חמץ אפי' לכלב הפקר ויש לדקדק למה נקיט הטור אסור להאכיל חמצו משמ' דוק' שהוא שלו הא אינו שלו לא איכפת לן ואמאי כיון דיליף מדכתיב לא יאכל היינו שלא יבא לידי אכילה אף על גב שהוא אינו נהנה מ"מ הוא מהנה לכלב ואסור וכמ"ש בהגהות מהרל"ח בטור דמה"ט אסור א"כ הא כמו כן אסור ליהנות אף מחמץ של נכרי והפקר כמו דאסור באכילה וכמבואר ברמ"א (סי' תמ"ג) ויהי' אסור ג"כ להאכיל אף של נכרי לבהמת הפקר וי"ל דלאו דוקא חמצו דהא נקט הטור ג"כ לכלב של אחרים ואם של ישראל הא אסור להכשילו שיהי' נהנה שתתפטם בהמתו באיסור ועי' תשובת מהרי"ל (סי' קנ"ז) דשאלו אם מותר להאכיל לבהמת חבירו חמץ שאינו שלו אלא מצאה בפסח בתוך ביתו אם קורא אני עליו לפני עור כו' והשיב מהרי"ל (סי' קס"א) דאסור כדדרשינן בירושלמי לא יאכל חמץ אפי' לכלבים של הפקר ומשמע דלאו דוק' חמץ שלו אלא אף חמץ של הפקר ובלבוש כ' דאפי' חמץ של הפקר אסור להאכיל ולא כתב חמצו וכ' ואסמכוה רבנן אקר' דכתיב לא יאכל חמץ בציר"י משמע אפי' לכלב של הפקר דעכ"פ יש לו הנאה במה שמאכיל ומשביע את הבהמה ואפי' הוא הפקר עכ"ל מבואר דמטעם הנא' שיש לו אסור ולא מטעם שאין זה דרך השבתה דאי מטעם זה ל"ה אסור רק להאכיל חמצו ולא של הפקר גם מבואר דהאיסור הוא מצד הנאה דנעשה רצונו ומהנה להאוכל והוי כנהנה מגוף האיסור ולא מטעם דהקפיד' התור' על איסור זה שלא יבא לידי אכילה אף שהוא אינו נהנה וה"נמ אם האיסור הוא מצד דהקפידה התורה שלא יבא לידי אכילה אז כשמשליך למקום הפקר וכלבי הפקר מצויין שם עוש' ג"כ איסור דגרם שיבא לידי אכילה אבל כיון דעיקר האיסור הוא במה שנהנה ונעשה רצונו אז דוקא אם מאכיל ממש ונותן לפני הכלב עושה איסור אבל אם משליך במקום הפקר שעדיין לא נמצא שם כלבים אין זה הנאה של כלום ובזה מיושב דברי רש"י פסחים (דף ה' ע"ב) שכ' ש"מ לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאל"כ יכול להאכיל לכלבי הפקר או לפרר ולזרוק לים וקשה הא אסור להאכיל לכלבי הפקר מדכתיב לא יאכל ואם משליך במקום הפקר ואח"כ באו כלבים ואוכלים מעצמם בזה ודאי אינו מקיים השבת' בידים וע"כ כונת רש"י להאכיל בידים שישבית בזה וזה אסור וכבר עמד על זה בתשובת פנ"י ולמ"ש א"ש כיון דכל האיסור הוא במה שממלא רצונו ומהנה להכלב זה דוקא אם רצונו בכך אבל אם נאמר דתשביתו קאי על יו"ט הוי כלא אפשר ולא מכוין בשלמ' לכלב שלו אסור דנהנ' הגוף ג"כ ומשתרשי לי' במה דנתפטם באיסור אבל לשל הפקר דלא איכפת לי' בהפיטום ואי דנתמלא רצונו ל"מ לדעת הרשב"א נדרים (דף ט"ו) דמצות לאו ליהנות נתנו אף ביש לו הנאת הגוף בשעת המצוה ודאי א"ש רק אף לדעת הר"ן דאסור מ"מ בלא אפשר ולא מכוין שרי והא דאסור לדעת הר"ן במודר הנאה ממעין כבר כתבתי במקום אחר ליישב דבריו ממה דכ' בפרק גיד הנשה דלגבי הנאה דבר שאינו מתכוין מותר אף בפסיק רישי' וכאשר עמד על זה בט"א ר"ה וכתבתי ליישב ע"נ ויבואר אי"ה ביו"ד וא"כ א"ש כיון דאינו מכוין להנאה וגם אפשר דל"ה פ"ר לענין זה ולכ"ע מותר

ועיין רש"י ר"פ כ"ש דקתני ומאכיל לבהמה לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאסור לאכול אינו מותר להאכיל וכ' המהרש"א שם דלמאי דעביד צריכותא בחיה ובהמה איכא למימר דלגופי' איצטריך ויש לומר דכונת רש"י לדייק למה נקיט לבהמה ולחי' ולא נקט לבהמתו לכך כ' לדיוקא איצטריך דמשעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל אף לבהמה ולחי' של הפקר וכמו דמבואר בירושלמי הנ"ל

והנה הפנ"י שם הוכיח מרש"י הנז' דאיסור זה להאכיל לבהמה של הפקר ל"ה רק מדרבנן ורש"י ) (דף ה') הנז' אזיל על ד"ת וכן נראה מדברי הלבוש דכתב ואסמכוה אקרא משמע דרק מדרבנן אסור והמקו"ח הוסיף לומר דאיסור זה אינו רק בחמץ מדכתיב לא יאכל בצירי אבל בשאר איסורי הנאה דנפקא מלא יאכל מותר וכ' דכן מוכח מתוס' פסחים (דף כ"ב) ד"ה ואבר מן החי דמותר לנכרי שלא בפניו הואיל ואינו מחזיק לו טובה וקבורה דצריך לכל איסורי הנאה הוא משום תקלה אבל להאכיל לכלבים ל"ש תקלה עי"ש עוד ותמהני לדבריו מניין לי' לאסור אף אחה"פ להאכיל לכלב או לנכרי שאינו מכירו וכמ"ש שם בחידושים ס"ק ט"ו) והיכן מצינו להחמיר בחמץ שעבר עליו הפסח דלא נאסר רק