אמרי בינה אורח חיים קא

ה"נ אמאי התיר הר"ן לטחנן קודם הפסח ולאכלן בפסח הא כיון דיכול לאכלו קודם הפסח הו"ל כדשיל"מ דומיא דשביעית וכ' ויש לחלק ולא ביאר הדברים עוד עמדו האחרונים במה שכ' הר"ן נדרים (דף נ"ב) בביאור דברי האלפסי דסובר פת שאפאו עם צלי דאסור לאכלה בכותח אע"ג דריחא לאו מילתא משום דהוי דשיל"מ אע"ג דכללא דדשיל"מ לא בטיל הוא רק במין במינו מ"מ זה דוקא היכא דעתיד להיות היתר אבל כשיש לו עכשיו היתר כמו הא דסוף מס' ביצה באשה ששאל' מים ומלח לעיסתה דיש עכשיו היתר במקום שרגלי שתיהן שוין שהתירן קרוב אי אפשר לחלוק שיש נ"מ בין מינו לאינו מינו שישלמנו ואף בא"מ אינו בטל וכן הפת כיון שההיתר שיש לו הוא עכשיו שיכול לאכלו בלא כותח בדין הוא דאף באינו מינו לא בטיל עי"ש בנועם דברי הר"ן א"כ ק"ו במין במינו כמו צמר גמלים עם צמר רחלים דהוי מב"מ ויש לו היתר עכשיו שלא לערב בו פשתן ק"ו דראוי לומר שלא יתבטל וכבר נאמרו בזה דברים הרבה ואאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים חיו"ד (סי' ט"ו) כתב בזה דכל דברי הר"ן ע"כ סובבים רק בלח בלח למצוא טעם וסברא בחומרת חז"ל שהחמירו במין במינו דדשיל"מ לא בטיל דבזה ל"ש טעמו דרש"י דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול המתן ותאכל בהיתר שלא ע"י ביטול דבשלמא ביבש ביבש יש מציאות האיסור משא"כ בלח בלחן בלח דנתהפ' להית' לכך הוכרח הר"ן למצוא טעם דכיון דהוי מב"מ ושוין להיתר לא נתבטל וביבש ביבש דאף לר"י מין במינו בטיל ע"כ עיקר הטעם משום דלא נתהפך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר ולפי זה בצמר גמלים עם צמר רחלים דהוי כיבש ביבש וגם לר"י בטל ברוב נתבטל אף היתר בהיתר עי"ש ואחר המחילה מאאמ"ו ז"ל לא אדע דלפ"ז יקשה טובא על תשובת הר"ן הנ"ל מאי מייתי ראי' לנידון לטחון החיטין קודם הפסח ממתניתין דצמר גמלים הא שם ל"ש סברתו דכיון דהוי מב"מ ויש לו היתר עכשיו דכיון דהוי יבש ביבש ואף לר"י נתבטל לא החמירו חז"ל משא"כ קמח בקמח דהוי לח בלח דומה לפת שנאפה עם הצלי דאסור לאכלו בכותח משום דיש לו היתר גם עתה וגם לשביעית קודם הביעור דעכ"פ במב"מ לא נתבטל. א"ו אף דלר"י יבש ביבש נתבטל אף במב"מ מ"מ לענין חומר' דדשיל"מ ל"נ להחמיר יות' בלח בלח מאשר מחמרינן ביב' ביב' כיון דאדרב' ביבש ביבש דיש מציאו' קיו' להאיסור וכמו בלח בלח כיון די"ל היתר עכשיו לא נתבטל אף במבא"מ כמו במים ומלח ופת שאפאה עם הצלי ודאי מצד הסבר' ראוי להחמיר בזה אף ביבש ביבש ומכ"ש דדמיונם שוה דהוי מב"מ כמו צמר גמלים וצמר רחלים ועוד הא סתמא קתני גבי שביעית דקודם ביעור לא נתנו חכמים בו שיעור ובודאי אף ביבש ביבש כשנתערב הדין כן דהוי דשיל"מ הואיל דיש לו היתר עכשיו והדר' הקושי' לדוכתה ממתני' דצמר גמלים וצמר רחלים והא דלגבי שביעית הוא דוקא במין במינו אבל באינו מינו נתבטל ולגבי אשה ששאלה מים ומלח ופת שאפאה עם הצלי דהחמירו אף בא"מ כבר עמד ע"ז בנו"ב מהד"ת חיו"ד (סי' ל"ג) וע"כ צ"ל דדוק' היכא דיש לו מתירין עכשיו ולדבר הזה יהיה מותר לעולם כמו פת דעם כותח יהי' מותר לעולם ולא יבא זמן איסור וכן באשה ששאל' מים ומלח דבמקום רגלי שתיהן לא יבא לעולם זמן איסור בזה החמירו אף בא"מ כיון דהתירן קרוב משא"כ גבי שביעי' אף דהתירן קרוב עכשיו מ"מ יבא זמן איסור שאינ' משתווין דכשיב' זמן הביעור צריך לבער השביעית בזה די להשוותן כשהם שוין גם במב"מ שוב מצאתי בשעה"מ הל' מ"א (פט"ו ה"ד) שכ"כ ומ"מ במבא"מ הן לח הן יבש לא נתבטל כיון דיש להן השתוות גמור באיכותן וגם בהתירן דשל עכשיו ומדוע בצמ"ג שנתערב עם של רחלים רשאים לחבר עם פשתן

לכן נראה דכל דברי הר"ן נדרים שם בשיטת הרי"ף נאמרים רק דהיתר בהיתר לא נתבטל רק היכא דיש לנו לדון עכשיו על דבר איסור בזה החמירו חז"ל לומר כיון דיש עכשיו היתר גמור בשאר ענינים רק לדבר א' שאינם משתווין כמו פת שאפאה עם הצלי דיש בו בפת משהו בשר וזה מותר וזה מותר ואתה רוצה שיתבטל כדי לאכלו בכותח החמירו שלא יתבטל כיון דשניהם היתר והוי כאילו מבטל איסור לכתחלה דמה"ת תאמר שיתבטל ויאכלנו עם כותח וכן במים ומלח הוי כאילו מבטלין איסור לכתחלה כיון דיש לשניהם היתר גם היום ולעולם יהיו נשארים בהתיר זה למה נאמר דיתבטל ולהתיר אף דבר שנאסר כיון דהיה מציאות להאיסור בעולם ולכתחלה אינו רשאי לבטלו וכן בשביעית אף דעדיין לא הגיע זמן הביעור מ"מ גם עכשיו יש לנו לדון על המיעוט שנתערב בו אם יתבטל ויהי' בידו להפסיד כל התערובות דבשביעית נאמר לאכלה ולא להפסד וצריך לאכול בקדושת שביעית לכן כיון דאסור לבטל לכתחלה כמו בכל איסורין דאין מבטלין לכתחל' ויכול לאכול בהיתר עכשיו הוי כדשיל"מ והר"ן נשאל בחמץ שנתערב קודם פסח אם יהי' רשאי לבטלו אף לכתחלה או לא והיינו כיון דהוי היתר בהיתר ל"ש כלל ביטול או אף אם נתבטל מ"מ כשיבא זמן איסור נימא דחוזר וניעור וכמו אם נתערב תוך הפסח דהוי במשהו כמו כן אף דנתערב קודם הפסח מ"מ חו"נ וע"ז מביא ראי' מצמר גמלים שנתערב עם צמר רחלים דאזלינן בתר רובא ואף לכתחלה מותר עם פשתן מזה מוכח דהיתר בהיתר גמור דנתבטל וכיון דלא יש מציאות איסור עתה בעולם דכ"ז דאיננו שוע או טווי ונוז רק צמר בלבד ליכא האיסור בעולם בזה לא החמירו חז"ל לומר דלא נתבטל כיון דעתה ליכא שום מציאות איסור וכמו כן חמץ קודם פסח כיון דליכא זמן איסור בזה לא החמירו חז"ל לדון לדשיל"מ כיון דליכא עכשיו שום מציאות איסור והוי היתר בהיתר גמור כבר נתבטל ומותר אף לכתחלה לערב ולטחון ואח"כ שוב א"ח וניעור ומה שמדחה במהרי"ל ובפ"ח דשם הוי מין איסור פשיט לי' לר"ן דע"כ צריך לומר דהוי היתר גמור כ"ז שלא נעשו טוויים דאל"כ הא אין מבטלין איסור לכתחלה ובכלאים אף אם נתערב צמר רחלים עם פשתן דשניהם מיני איסור ע"י התחברותן ובכל זה שרי אף לכתחלה להרבות במין אחר או צמר רחלים או קנבוס כדי לבטלן וע"כ הטעם כמ"ש בדרישה (סי' רצ"ט) דהיתר שנתערב בהיתר אף בבשר בחלב דהוי היתר בהיתר ונעש' בתערובתו איסור אסור להוסיף עליו ולבטלו מ"מ בכלאים הואיל דעדיין אינם טווים לא מחשבינן לאיסור הצמר והפשתן וא"כ ע"כ אתה צריך לומר דהיתר בהיתר גמור כל זמן שאין לנו לדון ולא יש עדיין מציאות להאיסור נתבטל ואף לכתחלה רשאי וכמו כן מותר לטחון החטים רק למעש' לא רצה הר"ן להתיר משום די"ל שאני חמץ דשמו עליו ורק מחוסר זמן ועי' מ"ש בשיירי כנה"ג (סי' תנ"ג) אבל להלכה סובר דבמקום שאין עדיין מציאות להאיסור לדון עליו עדיף ומתבטל ולא החמירו חז"ל לדונו כדשיל"מ כיון דהוי היתר בהיתר גמור וזה פשוט וברור ולפי זה י"ל טעם פשוט להא דאם נתערב חוט צמר רחלים בחוטי צמר גמלי' הרב' דאינו בטל והסמ"ג כתב הטעם דחוטין חשיבי ולא בטלי והנו"ב צווח ככרוכי' דמאי חשיבתייהו עי"ש ולמ"ש י"ל בפשיטות כיון דכבר נעשה טווי ויש שם איסור עלי' לערבו עם פשתן שוב לא נתבטל דהוי דשיל"מ כמו שביעית לדעת הר"ן וכמו פת שאפאה עם הצלי כיון דיש היתר עכשיו שלא לחברו עם פשתן וגם כבר יש מציאות לדון על האיסור לא נתבטל דהוי כמבטל איסור לכתחל' והראשונים שכתבו הטעם משום חשיבות הוא דלית להו סברת הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי ומסולק ג"כ קושית המקו"ח שכתבתי לעיל דדלמא נתבטל בשעת חיבור כיון דאם טווי החוט מכבר יהי' מציאות לאיסור ושוב שייך אין מבטלין איסור לכתחלה וכמ"ש

ומה שכ' המקו"ח לדון דהך פלוגתא בחמץ אם חו"נ תליא במחלוקו' הפוסקים יו"ד ) סי' צ"ט) באיסור שנפל להיתר ונתבטל ואח"כ נתוסף עליו איסור דיש סוברים איסורא כמאן דאיתא דמי ה"נ בחמץ בפסח כשמגיע פסח חו"נ ואוסר במשהו ומאן דס"ל התם דאחו"נ דאיסור כמאן דליתא דמי ואפי' ניתוסף איסור מותר מכ"ש הכא דאחו"נ בפסח ומה"ט רצה להחמיר בלא נודע התערובת כמו שם ותמהני הא דעת רמב"ם שם דאחו"נ וכן דעת ראב"ד וכאן סוברים דחו"נ ועי' תמים דעי' בס' תומת ישרים (סי' ל"ו) די"ל אף אם ניתוסף איסור חוזר וניעו' מ"מ הזמן אינו מעורר וא"כ ודאי אף בלא נודע התערובת ג"כ אחו"נ ועימ"ש הגר"א ז"ל

ועיין בפ"מ בפתיחה (פ"ד אות ה') באם נתערב עיסה ששהה לערך שליש שיעור מיל עם שני עיסת ושההו אח"כ שני שלישי מיל דהראשונה נתחמצה וי"ל דנתבטל בעודו היתר ואחו"נ דמה לי אם נתבטל קודם פסח או קודם החימוץ ומפקפק די"ל רק באין מינו שוה כצמר גמלים וצמר רחלים דהוי א"מ ומשו"ה אחו"נ משא"כ במב"מ ותמהני הא לענין מב"מ אזלינן בתר שמא ואף דאית לחד שם לווי ועתיו"ט (מסכת כלאים) שם דבמידי דיבש ביבש מב"מ אפי' מדרבנן מתבטל ברוב וצמר גמלים ורחלים הוי מין במינו ובגליון תוס' רע"א ז"ל כ' דהכא לא תלי בזה דאף אם הוי א"מ הא גם במין בא"מ מדאורייתא בטל ברוב רק, מדרבנן בעי ס' דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם וזה ל"ש הכא

אולם י"ל התיו"ט נחית לפרש אף להסוברים דמין בא"מ אף ביבש בעינן ששים מדאורייתא עי' ש"ך יו"ד (סי' ק"ט) ומ"ש אחרונים שם ובפ"מ די"ל דאחרי רבים להטות לא נאמר רק במב"מ עי"ש לכך כתב דזה הוי מב"מ: ברם דברי היו"ט תמוהין ויבואר אי"ה ביו"ד דהא שם קתני במתניתן ג"כ וכן הפשתן והקנבוס וזה הוי מבא"מ: א"כ כמו דשם במב"מ אחו"נ כ"כ בהנך עיסות. עוד כ' הפ"מ שם ודשילמ"ת ל"ה כיון דלא הוכר האיסור מעולם כההיא דגיגית מלאה ענבים ביו"ד (סי' ק"ב) ויש לפקפק דכבר כתבתי לדון בהגהותי בדברי חיים ח' יו"ד שם דרק בלח בלח דנאבד האיסור ואינו מבורר כלל דנתבלבל בזה כשלא הוכר האיסור מעולם ונולד בתוך התערובות לא החמירו לדון בו דין דשיל"מ משא"כ ביבש ביבש דגם היום אחר התערובות יש מציאות להאיסור במקומו ואולי יבא אליהו ויברר האיסור ויהי' אסור ואף לשיטת הרא"ש דנהפוך האיסור להיות היתר היינו כיון דרשאי לאכול כל א' בפני עצמו מצד גזה"כ שהרוב יכריע את המיעוט שוב מותר לבטלן אבל מ"מ האיסו' מותר רק מצד רוב אבל כשיתברר האיסור במקומו נשאר ומה"ט כתב הנו"ב ועוד שאר אחרוני' דביבש ביבש לכ"ע אין מבטלין איסור לכתחל' מה"ת א"כ בזה י"ל אף דנולד האיסור תוך התערובות אינו בטל בדבר שיש לו מתירין

סי' י"ח למה שכתבו לדון דהא דחמץ אוסר במשהו הוא משום דהוי דשיל"מ יש לדון להסוברים דחמץ הוי התירא