אמרי בינה אורח חיים ק

זב"ז אם רוב מגמלים מותר לחבר עם פשתן הרי אף דקודם שמערב פשתן הוי היתר בהיתר ומ"מ נתבטל והפ"ח סותר ראיתו דשם לעולם צמר רחלים אסור עם פשתן לעולם והוי כמו שעת איסור משא"כ קוה"פ מאחר דלא חל שם איסור לכן חוזר וניעור והא דבטל בס' אם נתערב אחר שש צריך לאוכלו קודם פסח דוקא וכבר התפלאו כל הבאים אחריו הא אחר שעה ששית הוי שם איסור עליו ושייך בטיל דאז נתבטל בס' וא"כ דומה לכלאי' דאינו חוזר וניעור ובס' מקו"ח כתב דהא דכתב הר"ן בתשובה לדון אם חוזר וניעור אזיל לשיטתו דסבירא ליה לאחר שש במשהו ודבריו תמוהין דהא להדיא מבואר בר"ן בתשובה סי' ס"ב) וז"ל שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר כו' והכא נמי בזמן היתרו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסורו לכתחלה והספק השני דדלמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים הני מילי לאוכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה אבל לאוכלו בתוך הפסח איכא למימר שאע"פ שנתבטל קודם הפסח בתוך הפסח הוא חו"נ ושני ספקות אלו מתבררות ממתניתן דכלאים כו' ולפיכך נ"ל להלכה שכיון שאין באותן החטים המתבקעות אחד מששים שמותר לטחון הכל קודם י"ד ולאכול עכ"ל הרי דהר"ן שם סובר דבע"פ מתבטל בששים ועיקר חקירת הר"ן הוא משום דאם היתר בהיתר לא מתבטל היה אסור לטחון ולבטל דהוי כמבטל איסו' לכתחלה ולזה מביא ראיה מהך דכלאים דע"כ ממה דמותר אח"כ לחבר עם פשתן הוא משום דכבר נתבטל בעודו היתר בהיתר ומקרי על שם הרוב ואח"כ אינו חו"נ מה"ט מותר לאכול הקמח ואינו חו"נ כשהגיע פסח ואם נאמר דחו"נ רק בע"פ כשיש ששים מתבטל ואז הוי איסור בהיתר ולא קודם שבא זמן איסו' דאז הוי היתר בהיתר ל"ש ביטול ממילא הי' אסור לטחנו דהוי כמבטל איסור לכתחיל' כיון דל"ש שם ביטול רק כשבא זמן איסור א"כ מבטלו על זמן איסו' והוי כמבטל איסו' לכתחלה א"ו דאם נתיר לטחון ע"כ צ"ל דהיתר בהיתר בטיל ומתבטל קודם דחל על האיסור שם איסור והוכיח שפיר מצמר גמלים דנתערב עם רחלים דמותר לחבר עם פשתן דע"כ הטעם דכבר נתבטל דא"ת דאינו מתבטל בשעת היתר רק בשמחברו עם פשתן ובא איכות האיסור היה צריך להיות רוב מצמר גמלים נגד הפשתן והצמר רחלים דתרוי' בהדדי אסור וגם א"ל בזה סליק את הפשתן כמי שאינו כיון דהצמר רחלים משויה לאיסור את הפשתן בעצם ותרוויהו איסור הוא ודומה למ"ש תוס' בכורות דף כ"ב) ד"ה אכל דהיכא דמינו עצמו מטמא מחמת מים הטמאים אין שייך לומר בו סליק עיי"ש וה"נ דכוותי' דאם נאמר דהיתר בהיתר ל"נ א"כ כשמערב פשתן צ"ל רוב בצמר גמלים נגד צמר רחלים ופשתן דתרוי' שם איסור הוא וע"כ דכבר נתבטל בעודו היתר:

ועוד י"ל דאם לא נתבטל מקודם היה אסור אח"כ לערבו בפשתן אף אם יש רוב בהצמר גמלי' נגד של רחלים והפשתן דהוי כמבטל איסור לכתחילה. ואף דמבואר ביו"ד (סי' רצ"ט) דמי שנתערב לו צמר עם פשתן מביא מין אחר ומערבו ומבטל אחד מהם וע"ש בטו"ז שבאמת בדרישה הקש' מ"ש כאן דמבטלין איסור לכתחיל' יותר משאר איסורין וע"ש בטו"ז מה שמחל' ודבריו צריכין הבנה ובב"ח שם כתב דדוקא היכא דנתערב שלא במתכוין אבל אסור לערב צמר רחלים וצמר גמלים כדי לערב בהן אח"כ פשתן וכן אסור לערב צמר ופשתים יחד על סמך שיבטלנו אח"כ במין אחר עכ"ד א"כ צ"ל דכבר נתבטל כשנתערבו הצמר גמלים עם רחלים דאל"כ למה יהיה רשאי לחבר אח"כ עם פשתן א"ו דכבר נתבטל

והנה במרי"ל בתשובה (סי' קפ"ו) כתב והא דראבי"ה לית לי' ראי' דצמר גמלים מצי למימר דהוי מין איסור' וכנרא' הכונ' כמ"ש הפ"ח דשם שייך ביטול מיד משא"כ קודם פסח ועוד כ' המרי"ל אבל נ"ל עיקר משום דמחלק בין מידי דאכיל' לשאר איסורין דהתם אין עליו אלא שם צמר גמלים ותו אינו חוזר וניעור למקרי צמר כבשים אבל הכ' סוף סוף טעמא דחמץ טעים עכ"ד ובס' חמד משה כ' דאינו מספיק דה"נ בכלאים אינו אסור אלא בשגופו נהנה ממנו א"כ סוף סוף נהנה מכלאי' ולכאור' י"ל בכונת מהרי"ל למ"ש הנו"ב מהד"ת יו"ד (סי' קפ"ו) דלעולם י"ל היתר בהיתר לא בטיל רק שנשאר כמו שהי' אבל שם חדש לא יחול על המיעוט כיון שנתערב ברוב כל מה שנתחדש בו אח"כ על שם הרוב נקרא לכן בצמר אף דשל רחלים נשאר מעורב מ"מ כשעושה אח"כ ממנו חוטין שם החוט שעושה אינו נקרא צמר רחלים רק חוט גמלים וכ"ז שאינו לא שוע ולא טווי ולא נוז לא שייך בי' איסור כלאים לכך מותר לחברו בפשתן משא"כ כשנתערב חוטין עי"ש וראיתי למי שהשיג עליו דהא גם לענין נגעים מתני' היא במס' נגעים דאם נתערב צמר גמלים עם של רחלים אם רוב מגמלים אינו מקבל טומאת נגעים ושם לא צריך להיות שוע וטוי ונוז דאף לבדין מקבלין טומאת נגעים ואין זה השגה דרק מכלאי' הביא ראי' לדון דע"כ היתר בהיתר מתבטל דלא נוכל לומר דלא יתבטל רק אז בשביל האיסור דמחברו עם פשתן דא"כ ל"ה רשאי לבטל לכתחיל' וכמ"ש או דהיה צריך שיהי' רוב של גמלים נגד של רחלים וגם הפשתן וכמ"ש לעיל וע"כ צ"ל דכבר נתבטל בעודו היתר ובזה מחלק הנו"ב שפיר דעכ"פ הצמר רחלים הוי כאילו לא נעשה שוע וטוי ונוז משא"כ לענין נגעים לא מוכח כלל די"ל דאף דלא נתבטל מקודם מ"מ בזמן שבא הנגע וחל האיסור אז מתבטל הצמר רחלי' בצמר הגמלים. ובלא"ה י"ל אף דלא בעינן שוע וטוי ונוז לענין נגע מ"מ לבדין בעי וצמר מטורף אפשר שאינו מקבל טומאת נגעים ועכ"פ בגד צריך שיהי' וג"כ לא מקבל שם חדש ונקרא רק צמר גמלים ואולי זה ג"כ כונת מהרי"ל במ"ש דאין עליו אלא שם צמר גמלים היינו דכיון דצריך שיהיה שם חוט ושם החוט הוא של גמלים ושוב לא נאסר כלל ואינו חו"נ למקרי צמר כבשים אבל בחמץ סוף סוף יש בו משהו חמץ ובס' ח"מ שם כ' דגבי כלאים כתבו התוס' והרא"ש מס' נדה דהיתר בהיתר שכל א' מותר בפני עצמו ל"ש בו ביטול וא"כ האיך נאמר שצמר בצמר מותר משום דנתבטל וע"כ דאין הטעם משום ביטול רק כמו לענין כלאי זרעים תלוי במראית העין דכלאים לא קפיד רחמנא על היניקה רק משום ערבוב ואם הוא זרוע בענין שאין נראה בו ערבוב ל"ה כלאים כן נמי בכלאי בגדים דכיון שהוא רוב לא נראה כצמר רחלי' עי"ש ודבריו תמוהין דהא בגד שאבד בו חוט א' אסור אף דאינו נראה כלל הערבוב וע"כ בצמר מטעם ביטול אתינן עלה דהיתר בהיתר בטיל כ"ז שלא חל על התערובות שם איסור והתוס' דכתבו דהיתר בהיתר לא בטיל היינו כשאחד אוסר חבירו והחיבור גורם למקרי איסור והא דבכלאי זרעים מתבטל כבר כתב הרשב"א בתשובה (סי' רנ"ט) הטעם דלא אפשר שלא יבא בשדה פרידה אחת ממין אחר ותאסר ולא נתנה תור' למלאכי השרת לכך כל שנתערב בטל ומותר לזרוע לכתחל' ובמתכוין אף חטה אחת אסור אבל כלאי בגדים אין מין אחר מתערב בו אלא במקרה לעתים רחוקות שיתערב חוט של פשתן בבגד צמר ולפיכך לא ניתן להתבטל עי"ש וע"כ בצמר מטעם ביטול אתינן עלה והא דהוכיח דלמה אם הרוב מצמר גמלי' על הפשתן לא יתבטל הפשתן ואף אם הצמר גמלים עם של רחלים שוה בשוה ויהיה הפשתן מועט משל גמלים יהי' מותר עי"ש כבר כתבתי דכיון דצמר עם פשתן נעשו שניהם איסור א' ונתהפך הכל לאיסור לא נוכל לומר סלק עד שיהי' רוב נגד שניהם כמו שכתבו תוס' בכורות הנ"ל וכל דברי הח"מ במחילה מכבודו תמוהים אולם סברת הנו"ב י"ל כיון דצריך שיהיה נקרא שם חוט מצמר רחלים אינו מקבל שם חדש משא"כ בחמץ וי"ל דלזה כיון מהרי"ל וכמ"ש

עוד י"ל בכונת מהרי"ל לחלק בין אכילה לכלאים אף דאיסורי כלאים הוא ג"כ מצד הנאת הגוף וכמבואר ביבמות (דף ו) וברשב"א שם מ"מ הא באכילה קי"ל המתעסק בחלבים חייב מטעם שכן נהנה ומבואר דזה דוק' בהנאת אכיל' ועריות ולא בהנאה אחרת כמבואר מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובר"ן חולין פרק גה"נ בפלוגתא דאביי ורבא אי ריחא מילתא או לא דפלוגתייהו הוא אם חשיב כשתיה ואם אינו חשוב כשתיה אף דנהנה מ"מ כשאינו מתכוין ליכא איסורא אף במקום דהוי פס"ר עי"ש ועוד מוכח מש"ס פסחים (דף ל"ג) דקאמר במעיל' מתעסק חייב משא"כ בכל התורה וכתב רש"י דוחטאה בשגגה כ"ד כתיב עי"ש והא בנהנה בכל מקום מתעסק חייב א"ו דרק באכילה ועריות חייב ולא בשאר הנאות הגוף וכתבתי בזה במ"א להקשות ע"ד רבינו עק"א ז"ל בתשובה (סי' ח) דלא כתב כן וא"כ י"ל אף דהיתר בהיתר לא בטיל והוי כיש כאן צמר רחלים מ"מ כיון דרוב הוא משל גמלים נקרא צמר גמלים ומתכוין לחבר הפשתן עם של הגמלים ולגבי של רחלים הוי במתעסק בלבד דעיקר הכונ' ללבוש בגד צמר גמלים משא"כ לגבי אכי' כיון דיש בו משהו חמץ שנתערב י"ל דחוזר וניעור דאף דהוי כמתעסק לאכול המשהו חמץ מ"מ לגבי אכילה מתעסק חייב משא"כ לגבי כלאים אולם למ"ש הגאון רבינו עק"א ז"ל שם לדון דמתעסק הוי עכ"פ איסור רק מחטאת פטרתו התורה לא נוכל לומר דלגבי כלאים מטעם מתעסק מותר ובמ"א הוכחתי מדברי תוס' סנהדרין ) (דף ס"ג) דסברו דל"ה אף איסור במתעסק וגם י"ל כיון דהוי רוב מצמר הגמלים והוי לגבי צמר רחלים כמתעסק מה שמחבר הפשתן הוי כלא אפשר ולא קא מכוין וכמ"ש הר"ן חולין שם דאף בפסיק רישי' שרי

עוד מבואר שם דהשגת אחרונים על הפ"ח כבר הרגישו הראשונים וז"ל וזה ימים רבי' הוקשה לי על ראבי"ה דתלי טעמ' בדהיתר בהיתר לא בטיל אמאי לא בטיל כשיגיע שש ואי נמי דאית לי' לראבי"ה דאפי' בשש הוי במשהו א"כ הני דקיימי כוותיהו כמ"ש באגודה דנהגו לאסור בשר יבש יאסרו חטה בע"פ הא כל אפין שוין ומנהג להתיר וקצת נרא' לי לחלק דאין חוזר וניעור להקל ולהבטיל כיון שאינו בעין אבל כשנמצא בעין בע"פ בטל טעמו עכ"ל ודבריו צריכים ביאור והבנה דכיון דהיתר בהיתר לא נתבטל ואותו משהו לא נאבד שמו ממנו בכ"מ שהוא וכשהגי' אחר שש נאמר דאז נתבטל וכיון דאז כשאנו דנין על זמן איסור אמרינן דכבר נתבטל איך יהי' אח"כ חוזר וניעור. ומדברי מהרי"ל נראה דאם נתערב אחר שש דכבר נתבטל לכ"ע ל"א חו"נ ודלא כמ"ש המג"א (סי' תמ"ז ס"ק י') דצריך לאכלו קודם פסח

והנה בעיקר דברי תשובת הר"ן הנז' דהעלה להלכה דהיתר בהיתר בטיל ומותר לכתחל' לטחון שיתערב קודם פסח הקשה בשער המלך (פ"ד מחו"מ) מהא דכ' הר"ן נדרים (דף נ"ח) בשביעית לא נתנו בהם חכמים שיעור דאוסרת בכל שהוא לענין שצריך ביעור לאכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הו"ל כדבר שיש לו מתירין אבל לאחר הביעור כלומר אם נתערבו לאחר הביעור בנותן טעם וא"כ