אמרי בינה אורח חיים צט

שייך ברכה ע"ז משא"כ בהדלקת הנר דעיקר תכלית שיהיה הנר דלוק י"ל דיכולה לברך וכן מצאתי בש"ע של הגאון מלאדי ומ"מ אף אם נאמר דלא יכול לברך היינו משום דגם אם עושה המצוה בשליחות ישראל דעת כנה"ג מובא במח"א שם דהשליח יברך ולא המשלח אבל לענין קיום המצוה י"ל דאף הנעשה ע"י גוי שפיר דמי ועיין שעה"מ ) פ"א) מחמץ ובטעם המלך שם

וראיתי בשעה"מ הלכות עכו"ם דהביא קושיא מילה בשבת אמאי דחיה במקום דאפשר למיעבד ע"י קטן או נכרי וכ' לתרץ כיון דגדולי' מוזהרי' על הקטני' א"כ גם הנעשה ע"י קטן עביד איסורא וכיון דע"כ משום דעש' דוחה לל"ת אתינן עלי' הואיל ואדחי אדחי ועבדינן ע"י גדול ותרצו ל"נ דאף דעושה איסור מה שמניח לקטן מ"מ זה אינו בחומר עשה ול"ת וגם אינו בחומר מיתת ב"ד רק עשה בלבד שישבות בשבת וזה נדחי מפני עשה דמילה ולמה לדחות לעשה ול"ת דשבת שהוא בחומר מיתה. ולכאורה י"ל דאף דנעשה המילה ע"י קטן או גוי היינו דהוי כנימול אבל מ"מ אבי הבן לא עשה המצוה לכך נדחי ועי' ש"ך ח"מ (סי' שפ"ב) ובקצה"ח שם דהוי מילה כמצוה שעל גופו דאב וא"י לעשות שליח ודבריו תמוהין דלמה יגרע מהפרשות תרומה וכנראה מדברי כו"פ (סי' כ"ח) ומקנה קידושין (דף כ"ט) בדעת הש"ך דשליחות ודאי מהני וליכא מאן דפליג רק היכא דעושה בלא שליחות מבטל האב המ"ע. ולפ"ז א"ש דאם נימל ע"י קטן או נכרי מבטל האב המ"ע. אולם דעת רמב"ן וריטב"א קידושין שם דהמצוה של האב הוא רק ההתעסקות למול את בנו ועיקר המצוה שיהי' התינוק נימל הן ע"י או ע"י אחר ול"ב דוקא שליחות ועיי"ש במקנה [וקצת ראי' לזה מהא דיו"ד (סי' רס"ה) המל מברך על מצות מילה והאב להכניסו וכתב ב"י שם משם ר"מ דאם האב מל בעצמו אינו מברך להכניסו דלא מצינו ב' ברכות על מצוה אחת והמנהג לברך להכניסו אף כשאב בעצמו המוהל והאבודרה"ם משם ראב"ד והג"מ משם ר"ש כתב לא ידעתי מה טיבה ברכת להכניסו וכי לא סגי בהא ששליחו מברך על המילה עי"ש עוד ואם נאמר דהמוהל עושה בשליחות האב אמאי מברך האב כלל כיון דעיקר המצוה מוטלת עליו יהי' ככל המצות הנעשין ע"י שליח כמו תקיעת שופר דהשליח מברך ועי' כנה"ג או"ח ) תקפ"ה) א"ו דמצוה על כל ישראל ועל האב ההשתדלו' להכניסו] וא"כ דהוא משתדל דנעש' ע"י נכרי או קטן ש"ד וגם בלא"ה אף אם נאמר דעיקר המצוה הוא על האב מ"מ הא עיקר הטעם דמיל' שבת אף דהוי עשה ול"ת משום דגדולה מילה שנכרתה עליה י"ג בריתות כמ"ש תוס' שבת (דף קל"ב ע"ב). וזה הטעם אתי שפיר לעצם מצות מילה שיהי' התינוק בר ישראל נימול בזמנו אבל לא למצוה שמוטל על האב דע"ז לא נכרתה י"ג בריתות ועי' פ"מ יו"ד ) (סי' כ"ח) דכ' כן להדיא וא"כ תהידר הקושיא לדוכתא. שוב ראיתי בח"ס יו"ד ) סי' קי"ב) דכ' בפשיטות נהי דהבן הוא מהול מ"מ מ"ע המוטל על האב למול את בנו או על הב"ד לא נתקיים אלא ע"י איש שהוא בר שליחות. ולענ"ד הברור כמו שכתבתי דבשביל מצוה זו שימול בעצמו או בשליחותו לא נדחי שבת ובלא"ה עיקר המצוה לדעת רמב"ן כמו שכתבתי הוא שיהי' נימול בהשתדלותו וסיבתו אבל לא מטעם שליחות ועי' תשובת רשב"א (ח"א סשנ"ז) דומה לזה דהמוטל על הב"ד יכולים לעשות ע"י גוי וא"צ גופו של ב"ד:

ונרא' בעיקר הקו' דהא התו' פסחי' (דמ"ו) הקשה נימא בכל מלאכת שבת הואיל אי מקלעי חולי שיב"ס ותרצו דחושיב"ס ל"ש א"כ י"ל דלכך מהלינן ע"י ישראל מטע' כיון דאם ל"ה הקטן או העכו"ם בפנינו הי' דוח' לשבת אמרינן הואיל אם ל"ה בפנינו ואי דעכ"פ מטעם הואיל אסור לכתחילה זה ל"ה רק איסור דרבנן וע"י עכו"ם ג"כ נעש' עכ"פ איסו' דרבנן ויש לפלפל בזה הרב' למ"ש אחרוני' דהואיל ל"ש רק אם הותרה ולא אם דחי' ואכ"מ

סי' ט"ז חמץ נוקשה אם נאסר ג"כ במשהו בפסח העלה המג"א והח"י דבטל בס' ודעת הטו"ז והפ"ח דאוסר במשהו באכילה. ולכאור' יש להבי' ראי' מדברי תוס' מנחות (דס"ט) ד"ה דבלע כדעת הטו"ז והפ"ח דהקשו בהא דתנן בכורות (דף ז') דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ול"ה עיכול ושם מסקינן בתר דרכיך הוי עיכול ותירץ רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינא והכוונה כמו דמצינו ביצה (ד"ז) דאפושי טומאה לא מפשינא היינו לא החמירו רבנן למיפש בטומאה כמבואר שם כן בזה אף דמדאורייתא הוי עיכול מ"מ לענין איסור אכילה אסרו רבנן וגזרו שיהיה אסור באכילה אבל לומר שיהיה לו דין מאכל שיטמאה בזה לא גזרו וכן כתוב להדיא בנו"ב מה"ק חיו"ד (סי' כ"ו) בביאור דברי תוס' דאף דעפ"י ד"ת טומאה חמורה יותר שאף סרוח לגמרי שאינו אוכל כלל מטמא מה"ת אבל לענין חומר' דרבנן החמירו חז"ל יותר באיסור אכילה ולענין טומאה לא רצו להחמיר עי"ש וכ"כ תוס' בכורות שם דיש לחלק בין איסור לטומאה וכ' ויש רוצים להתיר מתוך משנה דאהלות (פי"א) דבעופות כדי שתפול לאור ותשרוף דהוי עיכול חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זה ראי' ועי"ש באשרי ובתוס' חולין (דף צ"ז) ואם נאמר דנוקשה אינו אוסר במשהו ק"ו לדבר שמה"ת אינו שם מאכל כלל דהוי עיכול ואינו אוכל לענין טומאה רק באיסור אכילה החמירו חז"ל ולא לענין טומאה א"כ למה יאסור התרנגולת כיון דחטה הנמצאת אינו אוכל רק הפליטה ול"ה רק משהו א"ו כיון דהחמירו חז"ל לענין איסור למחשבי כאוכל שוב יש לו דין תורת אוכל לאסור אף במשהו ק"ו נוקשה ממש ועי' טור (סי' תס"ז) שכ' וא"א הרא"ש הסכים שאין ללמוד איסור מטומאה ובש"ך יו"ד ) סי' פ"ג ס"ק ל') ולכאורה מש"ס דתמורה (דף ל"א) משמע דילפינן איסור מטומאה לקולא בתרנגולת שנולדה מביצה טריפה כמו גבי תרווד רימה הבאה מאדם חי דחכמים מטהרין ומסיק דאף לר' אליעזר דמטמא אלא ברימה דאיקרי אדם מחיים דכתיב ותקות אנוש רימה כו' אבל גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא הרי דרצה למילף איסור מטומאה וממילא דאין לחלק לענין עיכול. אולם באמת לא משמע כלל ואדרבא קצת יש ליישב קושית תוס' שם ד"ה אלא דהק' למה הוצרך לומר האי טעמא דעפרא בעלמא הוא תפ"ל בלא"ה ברימה איקרי אדם וכתבו לרווחא דמלתא כי נמי אדם לא מקרי רימה מ"מ ל"ד לביצת אפרוח ולדברי הנו"ב הנ"ל י"ל דשם צ"ל דמיקרי אדם לר"א שמטמא מד"ת וגבי ביצת אפרוח אף דלא מיקרי בשר מ"מ מדרבנן ראוי להחמיר כמו גבי עיכול דהחמירו חז"ל לענין איסור אכילה ובטומא' דרבנן מטהרין משום דאפושי טומא' לא מפשינן ומעיקר' הי' ס"ד דלענין אכילה דמגופו דתרנגולת הוא אסור מדאוריית' ולמסקנא דמותר לא מצי למיליף להקל באכילה מטומאה די"ל עכ"פ אף דמה"ת לא אסור עכ"פ מדרבנן ראוי לאסור לכך קאמר בש"ס כי מסרחא עפרא בעלמא הוא ואינו אסור אף מדרבנן ובטומאה מטמא מדאורייתא לר"א הואיל דאיקרי אדם ואף למה דכתב שם הנו"ב לפקפק בנסרח אף בנפסל מאכילת כלב להחמיר מדרבנן דאפשר דלא ילפינן איסור מטומאה מ"מ גבי אפרוח מותר מצ"ע דכי אסרחא עפרא בעלמא הוא

אך אף דכ' שם הנו"ב לפרש כן דברי תוס' בכורות דמה"ת הוי עיכול וכ' שמצא כן בר"ש אהלות משם רבינו האי ובאמת תוס' מנחות דף ס"ט כ' ג"כ כן משם רבינו האי דאפושי טומאה לא מפשינא ומזה נראה דלאו תורת אוכל הוא עליו מה"ת לענין איסור אחר שחשיב כעיכול רק מדרבנן אולם מ"ש תוספ' שם א"נ נהי דאיפסיל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא להוי עיכול מידי דהוי חלב ונבלת עוף טהור שבכפרים ונבלת בהמה טמאה בכ"מ שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזה כתרוצו של רב האי מיהו אינו ראיה מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואכלו עכ"ל מזה מבואר דלענין אכילת איסור לא חשיב עיכול אף מד"ת ולא מחמת חומרא דרבנן מדמדמה תוס' לחלב דצריך לענין טומאה מחשבה משא"כ לענין אכילה ובאמת יש להבין דברי תוס' דכתבו דאין לך מחשבה גדולה ממה שמשים החלב בפיו ואכלו הא חייב כרת וקרבן אף אם אכל בשוגג וכשאוכל בשוגג ל"ש מחשבה דומיא דכ' ריטב"א מכות ) דף ט"ז) משם הרמ"ה בטעמא דר"ש דאמר כ"ש למכות ול"א כזית אלא לענין קרבן משום דקרבן בא על שוגג ולא שייך אחשב' א"כ אם אוכל כזית חלב בשוגג דחייב הא ל"ש בשוגג מחשבה ואף אם נאמר דעכ"פ אחשבה לאכול בשוגג והוי כמחשבה במה שמשים לתוך פיו וע"ז חייבו התורה בחטאת מ"מ הא קי"ל מתעסק בחלבים חייב ואף אם ל"ה מתכוין כלל לאכילה וקסבר רוק בולע ול"ה כלל מחשב' חייב בקרבן מטע' שכן נהנה הרי דלענין אכילה לא בעינן כלל מחשבה ויש ליישב] וכן נמי נראה ממה דקאמר בש"ס שם חטין שבגללי בקר כו' מהו אלא למנחות פשיטא דלא הקריבהו נא לפחתך כו' מבואר דעיכול ל"ה כאין בו תורת אוכל מד"ת דאם נאמר דל"ח אוכל רק מדרבנן אסור ודאי פסול למנחות דלא מיקרי סולת כלל ולמה לי' להש"ס למימר מטעם הקריבהו נא לפחתך א"ו משמע דאף תוס' דמחלקין לענין אכילה מטומאה סברו דאסור מה"ת באכילה רק בטומאה לענין זה ל"ח אוכל והא דכתבו אפושי טומאה לא מפשינן היינו דמהראוי הי' עכ"פ שיגזרו רבנן שיקבל טומאה כדי שלא יבא לאכלו לכך כתבו דאפושי טומאה לא מפשינן ול"ג רבנן אף דלענין איסור אכילה הוי אוכל ממש וכן מבואר בראב"ן ) סי' י') דכוונת תירץ זה הוא שאין למדין איסור מטומאה והאריך שם להקשות דמצינו דילפינן הכא נמי לענין בליעת עוף כשיעורו לטומאה שיעורו לאסור ותו מדכתי' לא תאכלו כל נבלה לגר כו' ואמרינן הראויה לגר קרוי' נבלה ושא"ר לגר אינו קרויה נבלה בין לענין חיוב איסור אכילה בין לענין טומאה אלמא טומאה ואיסור בהדדי נינהו עיי"ש וכקושיית הנו"ב מתוס' בכורות ) דף כ"ג) דלענין טומאה ה"א דמטמא אע"ג דל"ח לאכיל' ובאמת בדברי תוס' שם יקשה הא רק חדא קרא כתיב ועי' רשב"א חולין ) (דף ע"ג) דקרא דכתיב לגר לר' יוחנן לא נתמעט' דאינו ראוי' לגר אינו קרוי' נבלה אלא מאיסור אכילה דגבי איסור אכילה כתיב לגר אבל לגבי טומאה לא נתמעטה רק עד לכלב ובגמרא דבכורות פריש הכא למאי דאיצטרך לי' עי"ש ומ"מ מדברי כולם נראה דהמחמירין לענין אכילה לגבי עיכול הוא מד"ת ולא מדרבנן ודלא כנו"ב וא"כ אינו ראי' לאסור במשהו חמץ נוקשה

סי' י"ז אם נתבטל חמץ קודם פסח אם חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו דעת הראב"ד בס' ת"ד וסייעתו דא"ח וניעור והביא ראי' ממתניתן דמסכ' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפון