אמרי בינה חושן משפט צח

אולם לא אבין דבריו אם כוונתו על הגדה הראשונה דלא מיפסל דהעדים כמי שאינן למה צריך שטר מן הב"ד שכך הי' מעשה הרי הב"ד עכשיו יודעין דנתבטל עדותן וע"כ כוונתו אם מתיירא שלא יפסלוהו אח"כ דיעידו מחדש הנך תרי הכשרים שידעו דזה האיש נשבע לשקר א"כ מה מועיל בזה שטר מב"ד שכך היה המעש' הא סוף סוף עכשיו יגידו בתורת עדות מחדש שזה נשבע לשקר וכמו שהם כשרים לכל עדות שבתורה למה לא יהיו כשרים ע"ז שנשבע לשקר וכנראה דסברתו כיון דנתבטל עדותן אז מלחייבו ממון נתבטל לכל דבר המסתעף מזה ושוב א"נ לפוסלו כלל בשביל עסק זה ואינו דומה לעד ובע"ד דנאמנים אח"כ לפסלו דבעל דבר ל"ה אז בגדר עד ועדותו של העד נתקבל ולא נתבטל רק משום דל"ה רק ע"א וכחו של עד א' לא נתבטל משא"כ כשהיו שנים כשרים ונתבטל עדותן בשביל השלישי שהי' מחובר עמהם ושהוא קאו"פ שוב לא מקבלין מהם עדותן כלל בזה והדברים צ"ע עוד

סי' ז אם העיד ע"א בדא"ה במקום שדיניהם לחייב ממון מבואר בש"ס ב"ק (דף קי"ד) ובש"ע דמשמתינן לי' ודקדקו מזה הפוסקים דאינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי. ובקצוה"ח (סי' כ"ח) כתב דוקא אם הוא עד כשר יכול לומר אמת העדתי אבל אם הוא קאו"פ דאין עליו שם עד א"נ לומר אמת העדתי וכמו אם נוטל בזרוע בפני עדים חפץ ש"ח ונתנו לאחר דחייב לשלם מה שהזיק ול"מ למימר אמת של חבירו הוא כיון דל"ל מיגו והוי גזלן ה"נ בזה הו"ל דין מסור בעלמא וחייב לשלם. ולא משמע כן מדברי המרדכי ב"ק דכתב דתרי קרובין ל"ח אלא כחד עיי"ש וביש"ש (פ"י סי' כ"ג) דשני קרובי' והוא במקום שמוציאין הגוים ממון עפ"י קרובי' משמתינן לתרוויהו ומשמע אף דהיו מוציאין רק ע"י שני עדים דאל"כ אמאי משמתינן להשני הא לא גרם כלום דגם בלא עדותו ל"ה מוציאן וא"כ אינו בגדר עדות שניהם ביחד כלל עפ"י דת התורה ואעפ"כ א"ח לשלם. וכן בדברי שלטי הגבורי' ב"ק (פ"י) נראה דכתב גם פסול לעדות כיון שנתכוין להזיק חבירו הוי דומיא דמסור כו' ואם מעיד לו עדות משמתינן לי' הרי דהוצרך להשמיענו דאף פסול אסור להעיד ומשמתינן לי' אבל מ"מ א"ח לשלם. וע"כ הטעם אף בעד כשר אף דהוי בנדר עד מ"מ כ"ז שלא העיד בפני ב"ד בתורת עדות רק בדיניהם לאו שם עד כשר עליו ואין דנין בדייני ישראל שום דבר ע"י עדותו דאינו עובר על ל"ת רק כשמעיד בפני ב"ד מישראל. וא"כ אמאי יכול לומר אמת העדתי נימא ג"כ דהוי כתוקף חפץ מחבירו ויתחייב לשלם. אולם זה דוקא בתוקף בידים דגזלן הוא וחייב בהשבה וא"נ לומר דשל חבירו הוא דגם נעשה בזה גזלן ופסול לעדות מכאן ולהבא כיון דאנו דנין על החפץ וחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו חזקה אלימתא הוא וגזלן הוי החוטף אבל כשאינו עושה מעשה בגוף הדבר רק שמעיד שחייב לחבירו או אף שהחפץ שבידו דשל חבירו הוא או דשל גוי הוא בזה יכול לומר לא עשיתי מאומה רק הנדתי האמת ואינו חייב לשלם

ואף בתוקף מחבירו ומסר ביד אחר דפשיטא לי' לקצוה"ח דחייב לשלם אף אם אמר מיד דשל חבירו הוא יש מקום לומר למה דכ' רשב"א בתשובה מובא באורים (סי' ע"ב ס"ק פ"ז) דאף דבבא לידו בתורת פקדון ואיכא עדי פקדון וראיה דא"נ לומר לקוח כיון דיש למערר חזקת מר"ק ומוציאין מיד המוחזק מ"מ אם נאבד הכלי ואינו בעין ואין אנו דנין רק על הממון לחייב המחזיק לשלם אזלינן בתר חזקת ממון ואינו חייב לשלם עיי"ש א"כ ה"נ דכוותי' אף אם אנו דנין על החפץ אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו מ"מ לא מפסל עי"ז דמסייעו חזקת כשרות ועיין ב"י (סי' ל"ד) בשם הר"י בן הרא"ש ביש שטר ביד המלוה והלוה נשבע לפרוע ביום פלוני אף דהלוה אינו נאמן לומר פרעתי מטעם חזקה דשטרך בידי מה בעי מ"מ אינו נפסל לעדות דיכול להיות דפרע וה"נ דכוותי' ואף דאם חוטף בעצמו ואומר שלי הוא נראה מדברי הראשונים מס' ב"מ (דף ו') ובסוגי' דנסכי דר"א דהוי גזלן ממש ומיפסל וע' מ"ש נתי' המשפט (סי' צ"א ס"ק ג') מ"מ היינו כיון שתופס לעצמו ובעיני העדים נראה לגזלן ממש כיון דאז אנו דנין על החפץ והוי כגזלן ממש ומיפסל אבל באומר של פלוני הוא אף דאם דנין על החפץ ודאי מוציאין מן חבירו וממילא אם אי אפשר להוציא מן חבירו הוי זה כגזלן מ"מ עדיין צריך ראי' אם מוציאין ממון מזה מטעם מזיק. ואף אם מוציאין [ולקמן בדיני הלואה יבואר אי"ה דיש חולקי' על הרשב"א בזה] מ"מ זה דוקא בעשה בידים אבל לא במעיד עדות יכול לומר אמת העדתי דאינו מזיק ממש רק גורם בזה דאין מוציאין ממנו רק היכא דברור לנו שגרם לחבירו ולא מספק ובאמת בש"מ ב"ק שם מביא דעת הר"מ מסרקוסטה דחייב לשלומי אם משתבע האיך בב"ד ישראל דבשיקרא אסהיד עליה כדין כל בע"ד המכחיש ע"א משום דכמסור דמי וקיי"ל דמסור היכא דידע בסהדי כמה מסר דמחייב לשלומי ה"נ ל"ש עיי"ש אולם דעת כל הראשונים וכן הסכים היש"ש דפטור וא"כ אין לחלק בין אם הי' העד אחד כשר או פסול

ובנתיבות כתב דאם רוצה להשביעו להעד וטוען עליו ששקר העיד והזיקו דא"י להשביעו כמו שאינו יכול להשביע כל ב' עדים או ע"א במקום שמשלם ע"פ ה"נ יכול לומר אמת העדתי ול"ה יכול לישבע וא"ל דישבע עכשיו דלא מצינו נשבע ונוטל ומדברי ש"מ הנז' ל"מ כן דזה ל"ה בגדר נשבע ונוטל ואף דקיי"ל דאינו חייב לשלם מ"מ למה לא יהי' יכול להשביע להעד כמו על טענות אחרות וא"ד לשאר עדים שהעידו בתורת עדות והאמינתו התורה ואמרה עפ"י שני עדים יקום דבר או אף ע"א במקום דהאמינתו התורה או חכז"ל ומקיימינן הדבר לדבר ברור שוב א"י להשביעם וכבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני העו"ש (סי' ה') והבאתי סמך לזה מתשובת ריב"ש (סי' מ"ב) מובא במל"מ (פ"ד) מנחלות דכיון שהאמינתו תורה להאב שאינו בנו וא"ח ליטפל בו וגם אין כאן שבועות היסת שאם היינו מחייבין אותו היה כשאר כופר הכל ובמל"מ שם הקשה ע"ז הא כופר בכל ג"כ התורה האמינתו ואפ"ה חכמים חייבוהו שבועת היסת ה"נ אף שהאמינתו תורה אי איכא דררא דממונא לישתבע היסת ורמזתי שם בקיצור שיש ליישב להמעיין. והכוונה דא"ד לשאר כופר בכל דבאמת יכול להיות שחייב רק התורה לא מסרה הדבר לב"ד שיטפלו שיברר הדבר ע"י שבועה כמו דהטילה התורה החיוב על מוב"מ ומכחיש ע"א שבאנו לבית הספק וגזרה התורה לברר ע"י חיוב שבועה ובכופר הכל לא הטילה החיוב לברר אבל באמת יכול להיות דחייב דאין אדם תובע אא"כ יש לו לכן הטילו חז"ל לתיקון העולם לחייבו שבוע' אבל במקום דלא יש לנו שום ספק ואדרבא התורה גזרה לומר שבאנו לידי בירור במה שהאב אומר אין זה בני ונאמן מטעם בירור הדב' ולא יש לנו שום ספק באיזה צד יחייבו חכז"ל שבועה להכחיש דאף בשבועה לא נבא לידי בירור יותר מאשר באנו עכשיו כיון דהתור' האמינתו מצד בירור הדבר. וכן נמי להשביע שני עדים שהעידו בתור' עדות או אף ע"א במקום דמוציאין ממון עפ"י דמטעם בירור הוא ולא יש לנו שום ספק בדבר דכך גזרה התורה להאמין לכל מה שיעידו עדים בתורת עדות בפני ב"ד דלא יעברו על ל"ת ומוציאין ממון והורגין נפש עי"ז כיצד יהיה עוד לנו ספק להשביעם אח"כ מצד דררא דממונא

ואולם זה א"ש היכא דהעידו בתורת עדות ומקיימין הדבר אבל במעיד בדא"ה דלאו תורת עדות עליו וזה תובע אותו שמסור אותו ושל"ה חייב להגוי למה לא יתחייב שבועת היסת ככל כופר הכל דעלמא וכתובע לחבירו גזלתני אף דלא יש לנו בזה שום ספק ובחזקת כשרות הוא וכשר לעדות מ"מ חייבוהו חכמים לברר הדבר ע"י שבועה כן נמי בנד"ד ועיין ספר יראים (סי' רמ"ג) שכ' בלאו דלא תענה ברעיך כ' ובמעיד בב"ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר וילמוד סתום מן המפורש דכתיב גבי שמיעת קול אלה אם לא יגיד ואמרינן לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון מבואר דאינו עובר על לאו דל"ת רק במעיד בפני ב"ד מישראל הכשר וא"כ כיון דלא הגיד בת"ע הוי כתובע גזלתני. ואף גם בהך דיני דריב"ש חולק עליו שכנגדו התשב"ץ ח"ד סי' י"ט) וסובר שחייב היסת בטענות ברי אעפ"י שהתורה האמינתו ועיין ס' בית מאיר (סי' ד' סכ"ו) דהסכים ע"י וא"כ י"ל אף לעד' יכול להשביעם אח"כ וגם י"ל אף לדעת הריב"ש היינו לענין אין זה בני דהתורה האמינתו להאב מטעם בירור דלקצת פוסקים י"ל דאב נאמן אף להכחיש עדים כמו"ש במ"א וכן יש להוכיח מדעת ריב"ש דאב נאמן לומר קדשתי את בתי אף נגד עדים כמו שהבאתי בד"ח חיו"ד (סי' כ"ז) חזינן לדעתו דנאמנות האב אלם יותר מעדים לכן גם באומר אין זה בני כיון דמצד בירור נאמן ל"ש לחייבו תו שבועה משא"כ העדת עדים דלאו בירור גמור הוא רק חק התורה לדון עפ"י עדותן י"ל דאינו מברר הדבר שלא לחייב אותם אח"כ שבועה וכבר הבאתי שם בד"ח דעת ההפלאה ז"ל דפשיטא לי' דחייבי' עדים אח"כ שבועה אם תובע אותם בברי ששקר העידו עיי"ש וא"כ היכא דלא העידו בתורת עדות ודאי הברור דיכול להשביעם אח"כ היסת דהפסידוהו ממון במה שהעיד לפניהם לחייבו שלא כדין וז"ב. ואף אם חיוב תשלומין מצד גרמי ל"ה לכמה פוסקים רק מדרבנן הא מוכח מכמה דוכתי דאף על חיוב דרבנן תיקנו לחייבו להכופר הכל שישבע היסת ועיין מ"ש לעיל דיני דיינים (סי' ז') בסופו

ומ"ש עוד הנתיבות דכיון אם הי' מעיד בפני ב"ד שבישראל היה חייב לישבע ש"ד להכחישו א"כ לא מיקרי מזיק ממון אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבע כמו"ש הש"ך (סי' כ"ב ס"ק ך') אבל קאו"פ ודאי דיכול להשביעו ואפשר דחייב לשלם כמו"ש הקצוה"ח