אמרי בינה חושן משפט צד

הטעם דנאמנות דכל אשה לגבי בעלה הוי כמהימנת אצלו לזה דאל"כ אלד"ס הכי לעולם תצטרך לברר ע"י עדים כשתראה עיי"ש אבל מטעם בעלים א"נ רק על שלהם היינו ממונם אבל גופם א"נ לגבי אחרים א"כ מנ"ל דיכול לשוי' נפשי' חד"א לפסול גופו. וצ"ל כיון דידענו מאו הודע אליו חטאתו דיכול לומר שמחוייב קרבן בבירור דשם בשום פנים אי אפשר לומר דהמעשה שקר רק דנאמן לגבי נפשיה דאי אפשר להביא החטאת בנדבה וע"כ צריך לומר דלגבי נפשו נאמן שמחוייב מכבר להביא הקרבן וחיובו רמיא אקרקפתא דגברא כן נמי יכול לומר שיש עליו חיוב דאסור לעשות דכל איסורי תורה איסורא דגברא המה כמבואר ר"ן נדרים (דף ח"י) וריטב"א קידושין (דף נ"ד) וממילא נאמן לומר קדשתי אשה פלונית ואסור בקרובותיה דהיינו לא שהקרובות אסורים רק הוא אסור בקרובותי' ככל איסורי של תורה. וזה הכל דנאמן לאסור א"ע באיסורי תורה אבל לחייב א"ע לחבול בגופו זה לא מצינו שיהי' אדם נאמן ע"ע יותר מעדים ולכך בהוחזק אצלניו לישראל א"נ על הטפת דם ברית ולא הזכירו רק דאסור עד שיטבול ויקבל גירות מחדש אבל לא שיצטרך להטיף דם ברית דלענין זה לא מצינו שנתנה התור' נאמנו' לאדם ע"ע ועדיין צ"ע בזה דמ"מ יכול לאסור ע"ע עד שיסתלק לגמרי האיסור דהיינו שיתגייר ע"י הטפת דם ג"כ ואכ"מ להאריך בזה

סי' ה כתב הרמב"ם (פ"ב ה"ט) הלכות רו"נ אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג כו' והוא שיהרוג בפני ב"ד אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראוי להזימה אינו עדות בדיני נפשות ע"כ ומדסיים אינו עדות בדנ"פ משמע דבד"מ הוי עדות והקשה הלח"מ (סוף פ"כ) מהלכות עדות הא בסנהדרין (דף ע"ח) אמרו סתם כל עדות שאי אתה יכול להזימה אינו עדות ומשמע בין בממון בין בדנ"פ ובש"ך (סי' ל"ג) מדחיק א"ע בזה בדברי רמב"ם דקאי לענין חקירות עיי"ש ולכאורה י"ל בפשיטות דהא התוס' ריש מכות העלה דהיכא דאי אפשר לקיים דין הזמה כמו במעידין שהוא ב"ג וב"ח מקיימינן במלקות וכתבו דהיכא שבאו לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מקויים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות ול"ח יכול להזימה במלקות אבל בלא כוון אלא לשוי' ב"ג דליכא כ"א לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר יכול להזימה ובתוס' כתובות (דף ל"ג) כתבו דל"ח עדות שאין אתה יכול להזימה אלא במעידין על הטריפה דאי"א לקיומי בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילא בעו למיקטל משמע לכאורה דאף מלקו' אינו חייב ועיין נו"ב (סי' ע"ד) בהתוכחו עם הגאון הספרדי בעל דברי אמת ז"ל שכתב להדיא כן דלא עשו שום דבר דגברא קטילא בעו למקטל והרשיעו את הרשע כתיב וזה לא מיחשב רשע דגברא קטילא בע' למקטל עיי"ש. אמנם נראה באמת די"ל דחייבין מלקות כיון דמ"מ העידו עליו להרשיעו ולפסלו לעדות דהא טריפה כשר לשאר עדיו' כמבואר בש"ך (סי' ל"ג) וכן לשבועה פסלי אותו ובזה חשוב עדות גמור שהרשיעו את הצדיק כאשר יבואר לפנינו דלא כנו"ב. רק מ"מ אף אם הוזמו לוקין לא מקיימינן בזה כאשר זמם כיון שזממו להרוג נפש אין במלקות כאשר זמם וכן כתב להדיא בתוספות שנ"ץ ריש מס' מכות וז"ל דהתם היינו גבי טריפה כיון דלהרוג באו ל"ח לי' עדות שאתה יכול להזימה משום דלוקין בלבד אבל הכא שלא באו להרוג אלא לעשותו בן גרושה או לחייבו גלות כיון דאי מתזמי לוקין חשבינן ליה שפיר עדות שאתה יכול להזימה עכ"ל הרי דעיקר הטעם דמלקות לגבי מיתה אף מיתת הטריפה חמור ול"ה כאשר זמם כלל במה שלוקין דבב"ג זממו ג"כ לחייבו מלקות אם יעבוד ע"ג מזבח מקיימינן ע"י מלקות כאשר זמם אבל בהעידו להרגו ולבערו מן העולם בזה לא מקיימינן כאשר זמם במה שלוקין העדים וזה ג"כ כוונת הרמב"ם וכל עדות שאינה ראוי להזימה אינו עדות לגבי דנ"פ היינו דל"ת כיון דלוקין מקיימינן בזה כאשר זמם כמו בהעידו על ב"ג וב"ח קאמר דלגבי דיני נפשות שהם זממו להרוג לא מקיימינן בזה דין הזמה עם מלקות אף אם ילקה לכך אינה עדות ואינו נהרג על פיהם אבל מ"מ י"ל דנאמנים לפסלו וממילא לוקין ג"כ משום דעברו על לאו דלא תענה ברעיך עד שקר

והנו"ב שם ד"ה שוב שכתב דהיכא דבא לפוסלו לא מקרי הרשיעו הצדיק לחייבו בשביל זה מלקות והוכיח מדברי תוס' הנ"ל עיי"ש ותמהני הא התוס' שם קאי דבעינן בכל אופן לקיים עכ"פ דין הזמה במלקות רק לגבי טריפה כיון שהעידו להרגו לא מקיימינן בזה דין הזמה אבל משום ל"ת ודאי לוקין כשבאו לפסלו דאל"כ לא משכחת לקבל עדות לפסלו בלבד והא דכתב שם(ובסי' ע"ב) דעד המחייבו שבועה כשהוזם א"ב תורת הזמה כלל ואף מלקות אינו חייב דלא הרשיעו כלום בעדותו והביא ראיה מדברי רמב"ן מלחמות סוף סנהדרין והמעיין שם ברמב"ן יראה דזה דוקא אם לא נגמר הדין עדיין כדי לפסלו אבל בנגמר הדין ודאי דלוקה וגדולה מזו מבואר בדברי רמב"ם (פרק כ"א) מעדות עדי קנוי וסתירה שהוזמו לוקין אף דלא הרשיעו רק לשתות ועיין ירושלמי פ"א דסוטה דמבואר דאף עדי קנוי בלבד שנמצאו זוממין לוקין אף דשם לא הרשיעה לשום דבר עדיין כיון דל"ה סתירה מ"מ לוקין ומכ"ש כשבאו לפסול אדם לעדות ולשבועה. ועיין בדבריו (סי' נ"ז) שם כ' ג"כ דבעדים שבאו לפסול כשר א"י בחקירות כיון דל"ש בם הזמה ואף מלקות אינן חייבין דלא איכפת ליה במה שפוסלין אותו לעדות והוסיף עוד אף לד' הש"ך (סי' ל"ח) דחולק על הריב"ש ופוסל עדות שלא בפני בע"ד לפוסלו דאיכפת ליה לשבועה מ"מ מן התורה לא איכפת לי' דכשכנגדו נשבע ונוטל תקנתא היא ול"ש בזה מלקות מה"ת ול"ש כאשר זמם כלל. והנה כבר כתבתי לעיל להוכיח דא"י בחקירות פסול אף אם ל"ש כלל דין הזמה מ"מ צריך שיהיו בגדר הזמה וממילא כשהעידו לפסול עדי' צריך דו"ח וי"ל דא"י פסול לגבי' זה דאף דל"ש דין הזמה לעשות בו מ"מ בעי שיגביל העד הזמן שיתפס לשקרן כשיוזם כמו שכתבתי למעלה בארוכה (סי' א') וגם מ"ש דל"ש מלקות מה"ת קשה עליו הא מ"מ כיון דתקנתא הוא שיהיה שכנגדו נשבע ונוטל ונ"מ בעדותן לפסלו ודאי דחייבין מלקות וממיל' שייך בזה הזמה ולתירוץ השני של התוס' מ"מ כיון דיש מקום לקיים הזמה בעינן שיהיה יכול להזימם ממילא א"י פסול עכ"פ מדרבנן כיון דנ"מ לגבי הזמה לדין מלקות

גם יש ראיה מש"ס שבועות (דף מ"ח) דפריך לר"ח דסובר בהדי סהדי שיקרא ל"ל מהא דאחד אומר גבוה ג' מרדעות וא' אומר חמש עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ועיי"ש ברש"י אעפ"י שידענו שאחד פסול וקשיא לר"ח. ומה הרשיעו בזה שהעיד בשקר ואעפ"כ מיפסל לעדות ואמאי הא בלאו דלא תענה לא מיפסלי דהוי לאו שאין בו מעשה רק מקרא דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ובזה במה הרשיעו במה שהעיד שקר הן אם גרם שלא יקדש החודש הן אם גרם לקדש כיון דעיקר הדבר תלוי בב"ד אם יקדשו אף בטעות החודש מקודש ואם לא הוי מעובר א"כ אף דנ"מ לגבי כמה ענינים לענין ממון מ"מ זה ל"ה רק גרמא בעלמא מה שיתקדש החודש ע"י עדותו או שלא יתקדש וככל אשר יעשה עפ"י ב"ד הגדול קם ויהי' באמת והעד רק סיבה וגרם לזה ומה שייך הרשיעו בזה ואמאי מיפסל אף אם עובר על ל"ת מ"מ הוי לאו שא"ב מעשה

וראיתי בתשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' קע"ו) שכתב דעדות החודש אם הוזמו אין שום עונש על העדים דגם מלקות ליכא דהא לא העידו כלל על רעיך וע"כ מוכח דגם לתירוץ הא' בתוס' מכות דדוקא כאשר זמם לאחיך בעינן יכול להזימה אבל היכא דלא העידו כלל על אחיך אינו צריך יכול להזימה עיי"ש וע"כ הכוונה כמו שכתבתי דעיקר עדותן הוא על ענין שיתקדש או שלא יתקדש ומה שנעשה ע"פ הוא כדין אף אם בשקר העידו תלוי בקדושת ב"ד הגדול אולם דבריו צ"ע הא מש"ס שבועות מבואר דמיפסל בהעיד בשקר וע"כ דלא תענה קאי גם ע"ז ואף הרשיעו חשיב כיון שיהי' נ"מ לכל ישראל ושקר העידו בפני ב"ד ובודאי לוקין בשביל זה. וגם מפסל לעדות אם הוכחש האחד מן שנים כמבואר שם בחידושי ריטב"א בהא דמתרץ רבא אליבא דר"ח הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב ריטב"א דל"ת כיון שכבר הוכחש ע"א בהכחשה אינו כלום להצטרף עם אחד קמ"ל דהא עדות אחרת מקריא ואיגלאי מלתא למפרע דהאי אמר קושטא וכשר לעדות זו ולכל עדיות שבעולם ואידך דהוי חד במקום ב' פסול אף לכל עדות דעלמא ואע"ג דהאי תירוצא אליבא דר"ח הלכתא הוא דכ"ש דמוד' ר"ה בהא עכ"ל הרי מבואר דהמוכחש מתרי מיפסל אף דלא העיד ברעך ממש: גם מ"ש הנו"ב שם בע"א המעיד לחייב שבועה דלא מיפסל אם הוזם אח"כ מבואר ברמ"ה סנהדרין (דף כ"ז) להדיא להיפך דכתב שם לפרש דאסהידו תרי בחד דמיירי בחד סהדי גרידא כגון דאתא לחיוביה שבועה ואיתזים עיי"ש הרי דבזה לכ"ע למפרע נפסל אף דלא הרשיעו לחבירו רק לחייבו שבוע' ובאמת יש להבין הא בקרא כתיב לא תענה ברעיך עד שקר וכללא הוא כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט הכתוב אחד א"כ מנ"ל דע"א עובר על ל"ת ועיין תוס' ריש מס' סוטה ובס' יראים (סי' רמ"ג) היטב

עוד כתב שם רבינו הגדול דלענין עדות להכחיש עדים הראשוני' ל"ב יכול להזימן ואם עדים אמרו פלוני הרג ובאו ב' והכחישו דלא הרג מה יכול להזימם שייך בהא דהא לא רצו לחייב לשום דבר ע"י עדותן אלא לפטור להאיש שהעידו עליו הכת הראשונה