אמרי בינה חושן משפט צב

סי' ג למה שכתבתי להוכיח מאו הודע אליו דאדם נאמן לאסור את שלו ומבואר דאף נגד עדים נאמן וכמו שהוכיח במישור במל"מ (פ"ט הט"ו) מאישות מתשובת רשב"א המובא יו"ד (סי' א') בטבח שאמר על בהמה אחת שהוא לא שחט' ובאו עדים ואמרו ששחטו והוא עומד בדיבורו דלכ"ע מותר' דהא איכא עדים דשחטה ולדידיה אסורה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ועיי"ש במל"מ בסוף דבריו בשם ריא"ז וכתב וכעת לא ראיתי מי שחולק בסברא זו. ובס' שעה"מ שם כ' ועיין במ"מ הלכה (ל"א) שכ' וז"ל שאפי' אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה ועיי"ש כנראה שחולק על דברי הרשב"א הללו עכ"ד ולענ"ד אינני רואה חולק כיון דילפינן מקרא דאו הודע דנאמן אף לנגד עדים לגבי נפשו. ודברי המ"מ שם ברורים דשם כ' הרמב"ם באמרה מקודשת אני ולאח"ז עמדה וקדשה עצמה דאם לא נתנה אמתלא או דנתנה ואין בהן ממש ה"ה אסורה וקידושי שני קדושי ספק לפיכך נותן לה גט ותהי' אסורה עליו ועל הכל עד שיבא ארוסה וע"ז כתב המ"מ דאף אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מהשני שהרי אין עדים מעידים כדברי' ואם יש עדים שזה קדשה מקודם לא חלין קידושי השני דידענו דהיא א"א ואינה יכולה לשוי' נפשה חד"א לבעלה הראשון כיון דנתברר בעדים שהיתה אגודה גבי דראשון לא מצי מפקיע מבעל' וכמו"ש בתוס' רי"ד קידושין (דף י"ב) בהאי דביתהו דהו"ל צער לידה עיי"ש דהיכא דאגודה בי' ומשעבדה ליה ומטי איסור' לגבי' לא מהימנא ועיי"ש בשעה"מ (הט"ו) מ"ש משם מהרי"ט דאף אם מדינ' יכולה לשווי' נפשה חד"א מ"מ משום טעם דעיניה נתנה באחר א"נ ומ"מ אינו ראיה מדברי המ"מ

והנה היכא דנאמן לגבי עצמו לומר שזה אסור אף נגד עדים אם הוא ממונו מוכח מקרא דאו הודע דאף לגבי אחרים נאמן דהא מפריש קרבן חטאת והכהנים אוכלי' ומקריבי' ולא חיישי לחולין בעזרה וגם ודאי כיון דקרבן כשר הוא הנהנה ממנו מעל אף דיש לפנינו עדים דשומן אכל והקרבן אינו קרבן הוא כלל מ"מ כיון דכשר להקרבה והתורה האמינו אף לנגד עדים ממילא מעל מי שנהנה ממנו וכ"כ בטבח דא"נ רק לגבי עצמו היינו משום דל"ה שלו ויכול לומר דגופו אסור בזה כמו שיכול לומר שחייב להפריש קרבן ולגבי אחרים א"נ לאסור הבהמה כיון דאינו שלו אבל אם הבהמה שלו ואומר דלא שחט שפיר אף דהעדים מעידים ששחטה דנאמן לאסור לגבי נפשו ממילא אסור לכל העולם אף לנגד עדים דעל ממונו נאמן כמו גבי קרבן דנאמן לגמרי אף נגד אחרים דכהנים מחוייבים להקריב הקרבן ואף נגד עדים כ"כ באומר על שלו דדבר זה אסור ומהימן אף נגד עדים אסור על כל העולם. ועיין ספר חות דעת (סי' קפ"ה) דכ' כמו שאדם יכול להשוות חד"א אנפשי' כמו כן יכול להשוות חד"א בדבר שהוא שלו אכ"ע עיי"ש דכ' דלכך מהני אמתלא וכתב דהא דבעלים נאמנים על שלהם להתיר כ' רש"י ביבמות דהוא מצד הסברא דאל"כ אין לך אדם מתאכסן אצל חבירו ובחולין כ' הטעם מקרא דושחט ולאיסור לא מצינו למילף מהיתר וע"כ הא דנאמן לאסור בדבר שבידו הוא מטעם דיכולין להשוות חד"א בדבר שהוא שלהן אכ"ע עיי"ש ולמ"ש הדבר מוכח מקרא דאו הודע אליו ואף נגד עדים נאמן. והא דלא מחייבינן אותו אח"כ מלקות אף דבע"א בעלמא היכא דנאמן לוקין ע"י כמו"ש הרמב"ם דאיסור עצמו הוחזק בע"א ובמקום דשוי' אנפשיה חד"א אין לוקין ע"י אח"כ אף לעצמו מכ"ש לאחרים וכמבואר בש"ס קידושין (דף ס"ג) וברמב"ם למ"ש בדעת הרמב"ם הנ"ל דאף באומר שראה שזינתה. לכך אין כופין דלא נמסר לב"ד כיון דילפינן רק מאו הודע אליו דיו לבא מה"ד כמו חייבי חטאת דאין ממשכנין אותן כן נמי בזה הטעם דאף דנתחזק לאיסור מ"מ לא נמסר לב"ד לענוש ע"י דיבורו כיון דאין לו נאמנות מצד עדות ולכך מהני ג"כ אמתלא ולא נתחזק לאיסור ברור במקום דליכא עדים דעפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר כתיב ועיין רמב"ם (פ"א) מאיסורי ביאה איש ואשה שבאו ממדה"י היא אומר' זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה ועיין ב"ח אה"ע (סי' י"ט) ובח"מ וטו"ז וב"ש שם שהשיגו עליו דרק אחר שנתחזק הדבר דל"מ אמתלא והיינו כיון שכבר נתחזק לאיסור ממילא העובר ע"ז נמסר לב"ד לענוש אותו אחר שעבר. וקצת יש להבין בדברי רמב"ם (פכ"ד) מהל' אישות הנ"ל למ"ש דאין כופין אותו להוציא משום דלא נמסר לב"ד ולמ"ש הב"מ כיון דאין ב"ד עונשין עפ"י דבריו לכך אין כופין. מ"מ אם כבר נתחזק אשתו לזונה שלשים יום למה לא כייפינן לי' להוציא כיון דאם בא עליה אח"כ נמסר לב"ד לעונש. וצריך לומר דוקא היכא דאינו אומר נגד החזקה כמו בנידן דרמב"ם (פ"א מא"ב) דרק מבררים הדבר בזה אחר שהוחזק נמסר לב"ד לענוש ע"י דהוי כנתקיים ע"י עדים אבל היכא דאומר נגד החזקה אף דנאמן לגבי דנפשי' והתורה האמינתו מ"מ לא נתחזק הדבר לבירור אין הב"ד דנין ע"פ. ואף דהרמב"ם כ' (פט"ז) מהל' סנהדרין ובהל' נזיר (פ"ט) וסוף (פ"א) דא"ב דהוחזק האיסור עפ"י ע"א כגון ע"א אומר חלב כליות הוא זה כ"כ פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א עיי"ש ומקורו נאמן מירושלמי (פ"ו) דסוטה ובש"ש (ש"ו פ"י) האריך לבאר דאיירי ג"כ היכא דהוחזק שלשים יום דאל"כ איך לוק' כיון דמהני אמתלא לחזור והוי התראת ספק דבריו דחוקין למאד בדברי הרמב"ם לומר שסמך א"ע על מ"ש במ"א ולסתום בכל מקומות בפרט בדברי ירושלמי הנ"ל דוחק למאד לומר דאיירי אחר שנתחזק נוסף לזה מ"ש המל"מ והש"ש דגם מה שכתב הרמב"ם (פ"ב) מאיסורי ביאה במי שבא בזה"ז ואמר כהן אני א"נ כו' אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה דאיירי ג"כ אחר שהוחזק דשם אדרבא לגבי כל העולם לא הוחזק וגם דין זה כ' ג"כ בש"ע אה"ע (סי' ג') דלוקה ול"כ אחר שהוחזק ועיי"ש בביאורי הגרא"ו ז"ל דכ' ג"כ אף בלא הוחזק. ועיין ח"ד יו"ד (סי' קפ"ה) דהעלה דבעינן דוקא שיעיד בפני ב"ד דאל"כ איך לוקין כיון שעדיין יכול לחזור עיי"ש. ובדבריו הי' מיושב קושי' הש"ש (פט"ו) לשיטת הרמב"ם במעיד על אשה שהיא זונה או גרושה הו"ל איסור ועא"נ באיסורין יקשה מהא דקידושין דף ס"ד) קדשתי את בתי קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה וה"ה גדולה א"נ נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה א"נ ואמאי א"נ לומר נשבית בתורת ע"א ואף דבגדולה י"ל דמכחישתו תינח גדולה קטנה מאי איכא למימר דלא ידעה אם נשבית בעודה קטנה עיי"ש שהניח בצ"ע ולמ"ש הח"ד דצריך להעיד בב"ד א"ש דכיון דצריך שיתקבל עדותו בפני ב"ד צריך שיעיד בפני הבע"ד דאין חבין לאדם אלא בפניו וקטנה כשלא בפניה הוי. אך באמת דוחק גדול לומר בדעת רמב"ם דיהיה צריך הגדה בפני ב"ד. ומ"ש דהוי התראות ס' י"ל דמוקמינן על החזקה שלא ישתנה הדבר וכבר כתבתי בהגהותי לד"ח חיו"ד (סי' כ"ז) בזה ואחר שמלקין אותו שוב אין העד יכול לחזור כמבואר בתשובת הר"ן דאף היכא דלא בעינן הגדה בפני ב"ד דיכול העד לחזור מעדותו זה דוקא כ"ז שלא נעשה מעשה בב"ד ע"י עדותו אבל אם נעשה מעשה ע"י עדותן בב"ד שוב א"י לחזור מעדותו. אולם קושית הש"ש בלא"ה ל"ק דכבר כתבתי שם דודאי הרמב"ם מודה להעיד על אשה שהיא זונה או גרושה לפסלה לכהן הוי כדבר שבערוה וא"נ וכמו שהוכיח בש"ש שם וראיה מדברי הירושלמי סוטה שם נסתרה בפני ב' אמר א' שנטמאת ובא בעלה כהן עליה והתרו בו ב' לוקה עיי"ש בפ"מ וברמב"ם (סוף פ"א דא"ב) הרי דנקטי דוקא בכה"ג שע"א נאמן בספק סוטה ולמה לא נקטו באשה דעלמא שהעיד ע"א עליה שזונה היא ונשאת לכהן ובעלה והתרו בו דלוקה א"ו דא"נ רק היכא דהוי ס' בלא"ה וכ"כ כוונת הרמב"ם ה' סנהדרין על גרושה במקום דבלא עדותו הוי ס' אז נאמן ועיי"ש עוד במ"ש

גם מה שכ' הש"ש שם (בפי"ב) בדברי רמב"ם (פ"א מא"ב) שכתב באב שאמר בתי זו מקודשת לזה אעפ"י שנאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת ע"פ עד שיהיה שם ב' עדים שנתארסה בפניהם וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת ע"פ עד שיהי' שם ב' עדים או הוחזק עכ"ל וכ' הש"ש והך או הוחזק אכולהו בבי קאי גם ע"פ האב ורק בלא הוחזק אינה נהרגת ע"פ אב. הנה מדברי רש"י קידושין (דס"ג) מבואר באומרת נתקדשתי אע"פ שהוחזקה ע"פ דבריה דכתב ואעפ"י שהחזיקה עצמה קודם זנות בחזקת ארוסה יע"ש והטעם דל"מ חזקה רק היכא דנאמנים בבירור אבל לדידה לא הימנה כמבואר בש"ס שם והיינו אף דנאמנת מטעם שוי' אנפשי' חד"א מ"מ לא נמסר לב"ד לאיש רק כיון דבינו ובין קונו חייב לעשו' כמו שאמר אבל לענוש על זה שאומר לא נמסר לב"ד ואף דהוחזק מ"מ לא הוחזק יותר ממה שהאמינה התורה ונשאר בס' והא דכ' הרמב"ם באיש ואשה שבאו ממדה"י והוחזקו שלשים יום דהורגין עליה שם בכאן לא הוחזקו לא האשה לפנויה ולא האיש שאין זאת אשתו בזה דנין על החזקה. אבל בהוחזקה לפנינו לפנויה א"נ רק שתהי' אסורה לשוק אבל לא ללקות. וכן הא דאף האב א"נ לסקול הוא ג"כ משום דהתורה לא האמינתו בתורת עדות רק שבתו כממונו לענין זה וכבר כתבתי בהגהותי לס' ד"ח שם דלדברי הריב"ש מובא במל"מ (פ"ט) מאישות דהאב נאמן לגבי תרי ותרי ומבואר מזה דנאמנות האב על בתו לאו בתורת עדות הוא דאי הוי כח עדות לאסרה הא תרי כמאה ואיך נסלק התרי ותרי ונאמין להאב א"ו דסובר דנאמנות האב הוא מצד בעלים על בתו וכמו דהיא נאמנת לומר נתקדשתי אף נגד עדים כ"כ האב נאמן וכיון דעיקר נאמנותו מצד שוי' נפשה חד"א שוב אינו נמסר לב"ד דבאמת הוי דבר שבערוה