אמרי בינה חושן משפט צא

רק מצד גזה"כ לקיים דבריהם אבל מ"מ מנ"ל שזה יגרור עוד שיתחייב שבועה על מה שאינם מעידין

שוב ראיתי בקצוה"ח (סי' ל"ד) שהקשה מנ"ל דהודאת בע"ד יותר מעדים ואי משום דכ' כי הוא זה היינו היכא דליכא עדים דמכחשי ליה ומשום מיגו הוא דנאמן דאי בעי יהיב ליה במתנה אבל היכא דאיכא עדים דהוי מיגו במקום עדים ל"א וא"ל דהוא מסברא דהא חזינן מדברי רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה עיי"ש ולמ"ש א"ש כיון דהודאתו מחייבו שבועה ע"כ לאו מטעם מתנה הוא ונאמן שמחויב מכבר והמעשה הי' אמת וכיון שגורר לשבועה ליכא שום ספק בהודאתו ממילא מהני אף נגד עדים דעדים מועילים על ספק ולא נגד הברור ואמת ואף אליבא דאמת דעדים גם כן מחייבי שבועה אף דלאו בירור הוא כדמסיק שם בש"ס מ"מ מה שנתחייב על ידי הודאתו מטעם בירור הוא מדכ' בקרא כי הוא זה משמע שכן הוא הדבר לאמיתו ולכך אינו בהכחשה ומהני הודאתו אף נגד עדים

ועוד נראה די"ל למ"ש תוס' שם בד"ה מה לפיו שכן מחייבו קרבן אפי' העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוא אלא שומן וכ"כ שם בש"מ דמכאן נולד דבר זה שפיו מחייבו אפילו במכחישין אותו לרבנן ולר"מ עדים ולא פיו ושמא אף לר"מ פיו ועדים שוים שניהם מחייבין אותו ושניהם אין פוטרין אותו עי"ש משם הרמב"ן ומשם ר"פ כ' וא"ת כשהעדים מכחישין אותו האיך יסמכו הכהנים ע"פ להקריב קרבן הא הוי חולין בעזרה וי"ל כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אף אנו סומכין עליו כיון דכפרה דנפשיה הוא עיי"ש א"כ י"ל הא דקאמר מה לפיו שכן אינו בהכחשה תאמר בעדים שישנן בהכחשה היינו דפיו בירור גמור הוא ואף אם עדים מכחישין אותו נאמן יותר מעדים דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ואף לחייבו קרבן אבל עדים אף אם נאמנים ג"כ לחייבו קרבן נגד הכחשת הבעלים וכר"מ מ"מ נגד הכחשת עדים הוי תו"ת ואינם נאמנים ומיושב קושית הנ"י והר"ן על הרמב"ם דבאמת באינו מעמיד דבריו ואומר נזכרתי נאמן ופיו דאינו בהכחשה הוא רק במעמיד דבריו ומ"מ הוי רבותא דנאמן יותר מעדים אף להביא קרבן ע"י פיו אף במקום הכחשת עדים והכהנים מקריבין. והא דפשיט' לי' להש"ס דנאמן הוא מדכ' או הודע אליו חטאתו חזינן דהתורה האמינו להקריב שיתכפר ותלי' רק אם נודע אליו אף נגד הכחשת עדים ועיי"ש בש"מ שכתב דלכך פירש"י פיו מחייבו קרבן והתודה אשר חטא והביא. ולא הביא רש"י מדכתב או הודע אליו. דמדכתב בעלמא והתודה כו' מדריש לן או הודע אליו אפי' בהכחשת עדים עיי"ש ומזה ילפינן בכ"מ דיכול אדם לשווי' על נפשו חתיכא דאיסורא אף נגד עדים. ובאמת י"ל דאיסורא מן ממונא לא ילפינן ול"ה ידענו דאדם נאמן ע"ע באיסור רק דיחוש לעצמו אם יודע אבל באם חוזר אח"כ מדבריו הראשונים לא איכפת לן ועיין רשב"א קידושין (דף ס"ה) דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמינה גמרינן הודאות בע"ד הו"א דלעולם לא מקיימא מילתא אלא בסהדי משום דכ' ע"פ שנים עדים או ג' עדים יקום דבר כו' אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב ע"ש והיינו דודאי ע"פ סברא אדם שליט בממונו ויכול לעשות בו כטוב בעיניו רק דהב"ד לא נתחייבו בזה להוציא ממנו והב"ד אומר לו אם חייב אתה צא תן לו ואם אינו רוצה אח"כ איננו נידון לגזלן כיון דכ' ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר שיהיה קיום לדבר לדון ע"ז צריך לעדים וגלי לן קרא דכי הוא זה שיתקיים ע"י הודאתו ולדון ע"ז לחייבו שבועה ושיהיה קיום להודאתו מזה ידענו דיקום דבר במקום דאיכ' חובה לאחריני כתיב אבל מ"מ למילף מזה לדון באיסור י"ל מה דגלי גלי להוציא הקרא דע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר ממשמעותו היינו בממון אבל באיסור דלא גלי מנ"ל וביותר יקשה למ"ש הש"ך (סי' פ"א ס"ק נ"ו) וכן העלה שם בקצוה"ח (ס"ק כ"ב) דמן כי הוא זה לא ידענו דהודאתו מהני רק בתבעו והודה אז הודאת בע"ד כמאה עדים אבל בהודה שלא ע"י תביעה ל"מ הודאתו דבקרא ע"כ בתבעו איירי כיון דחייב שבועה ובהודאה קדמה לתביעה אינו חייב וכיון דאיירי ע"כ בתבעו אמרינן דהודאתו שלא ע"י תביעה לאו הודאה הוא עיי"ש א"כ אמאי לגבי איסור אמרינן שוי' אנפשי חד"א אף היכא דהיה ההודאה ע"י עצמו ושלא ע"י תביעה כמבואר בכמה דוכתי אין מספר ואם ילפינן מן ממון לגבי איסור דיו לבא מן הדין ורק ע"י תביעה נימא דמהני הודאתו ושלא ע"י תביעה יהיה יכול לומר אח"כ טעיתי ולחזור מן הודאתו [ובמ"א כתבתי דאף בד"מ משמע מש"ס שבועות (דמ"ב) דפריך וראב"י לית לי' משיב אבידה משמע דאי לאו משום משיב אבידה היה חייב לישבע אף בלא תבעו ומ"ש הר"ן והרמב"ן דכל שלא תבעו וקדמה הודאה לתביעת התובע דפטור מבואר במרדכי שם דהוא ג"כ מטעם משיב אבידה ועיין מהרי"ט (סי' קנ"א) ובגיטין (דף מ' ע"ב) באומר נתתי שדה לפלוני כו' משמע ג"כ דמהני הודאה שלא בפני המקבל וביותר אף שהלה הודה להיפך הוי כספק תו"ת כמבואר שם ברשב"א בתרי הודאות דסתרי אהדדי וברפ"ב דכתובות בהא דשדה זו של אביך כו' במחלוקת רש"י ותוס' אי איירי בתבעו מכ"ז מבואר דמהני הודאה אף בלא תבעו ויבואר אי"ה לקמן בדיני טו"נ] אולם למ"ש אתי שפיר דמקרא או הודע אליו חטאתו ילפינן דנאמן ע"ע שיתקדש הקרבן ושיקריבו הכהנים ומקיימים הדבר עפ"י הודאתו ואף נגד עדים וכנ"ל

ובזה מצאנו מקור נאמן לדברי רמב"ם (פכ"ד ה"ט) מאישות שכ' מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו שהוא מאמינם כו' ה"ז חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה כו' ואין ב"ד כופין את איש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציאה ועיי"ש במ"מ ובאה"ע (סי' קט"ו) והדברים מתמיהי' לכאורה כיון דשווי' על נפשו חד"א נאמן מטעם הודאת בע"ד וכעדים ועדיף יותר דאף נגד עדים נאמן אמאי אין כופין אותו כיון דהתורה האמינו. ועיין ספר בית מאיר שהביא לתמוה למה לא נכופו הא דמי לאומר לאשה קדשתיך שאסור בקרובותי' וברור אם נשאה שכופין להוציאה והביא משם הגאון מוה"י ז"ל אחי הטו"ז דכתב דסובר הרמב"ם להוציא מן הבעל בכפיה צריך דוקא עדים וכתב בטעם הדבר דכל שאין הב"ד מענשין בדבר בדיני אדם אף אין נזקקין להוציא דכל שאין הענין ברור לב"ד ע"י עדים או חזקה לא מענשין והה"ד י"ל דאין כופין ומה שנאמר בכתובות ופ"פ כעדי' אפשר דמה דנאמר לאוסרה עליו היינו לענין זה שאין הב"ד מונעין הגירושין אף בזיווג הראשון ואף בע"כ ואף בפ"פ אין כופין וחתר שם הב"מ למצוא ראיה. והנה מ"ש בפ"פ מבואר בש"מ כתובות שם דמדלא קאמר נאמן לאוסרה ע"ע קמ"ל כיון שטען כן בב"ד טענות בריא ב"ד אוסרין אותה עליו ואפקינן לה מיני' עיי"ש. אולם י"ל שם הוי כבירור מטעם חזקה דאין טורח בסעודה ומפסיד' אולם בריטב"א קידושין (דף פ"א) מבואר דכופין להוציא. ומה שכ' מאומר קדשתיך דאם נשא קרובותיה דכופין להוציא שם י"ל בלא"ה דעכ"פ הקרובה כיון שאסורה עליו מוזהרת על לפ"ע משא"כ בראה שזינתה דשניהם יודעין הבירור י"ל שפיר דהב"ד אין אחראין לזה כיון דאינם יודעין ע"פ עדים אומרים להם הזהרו בנפשותיכם

ולכאורה רציתי לומר דכוונת הרמב"ם רק לכוף לגרש דחיישינן על גט מעושה כיון דהב"ד אינם יודעין האמת אולם ממה דסיים הרמב"ם עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם כו' ואח"כ כופין אותו להוציאה משמע מדבריו דאף להוציאה מביתו אין כופין דאי משום חשש גט מעושה לא נכוף אותו לגרש אבל עכ"פ נכוף אותו להוציאה מביתו ובלא"ה אף בהעידו עדים שזינתה אינו ברור דחייב לגרשה אף דאסורה עליו בבירור וכמו שכ' תוס' ריש זבחים. שוב ראיתי בס' ח"ס אה"ע (סי' כ"ח) שכתב כן בכוונת הרמב"ם דמשום חשש גט מעושה אין כופין. ולענ"ד כמו"ש דמדברי הרמב"ם לא משמע כן וגם מצד הסברא אם נאמר דכופין אותו שלא יבא עליה מטעם נאמנות שלו שנתנה לו התורה שוב הוי הגט מעושה כדין דהא אף בשני עדים יש חשש דמשקרים ואם הוא יודע בעצמו דמשקרים למה לא נאמר דעושה בע"כ ובכ"ז כייפינן ליה לגרש כיון דגזרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועל הב"ד מוטל לעשות כמו שהעידו אנן סהדי דכייף יצרו לעשות ברצון כדין תורה כמו שכתב הרמב"ם ה' גירושין כן נמי היכא דנאמן מטעם הודאתו אם נאמר דנמסר לב"ד לעשות קיום לדבר ע"י הודאתו למה לא נכוף אותו ונאמר אף אם יודע בנפשו דשקר ענה בה מ"מ כיון דהחיוב על הב"ד לכופו אנן סהדי דכייף יצרו לעשות ברצון כדין ב"ד ומצוה לשמוע דברי חכמים

ולמ"ש אתי שפיר דגלי לן קרא עפ"י שנים עדים יקום דבר ול"ה נותנים שום קיום לדבר בלתי עדים וכמו"ש הרשב"א קידושין הנז' רק בממון גלי לן קרא מדכ' כי הוא זה. ובאיסור ידענו מדכ' או הודע אליו חעאתו דאדם נאמן על עצמו ואנן עושין קיום לדבריו אף להקריב הקרבן אולם דיו לבא מן הדין וכמו בחייבי חטאת דאין ממשכנין אותו כן נמי בכ"מ דאוסר אדם על נפשו כיון דמלתא דנפשו הוא על הב"ד לצוות שיעש' עפ"י הודאתו ומ"מ לא כייפינן ליה דע"ז שוב אין אנו מוציאין הקרא דע"פ שנים עדים יקום דבר מן משמעותו ואין נותנים קיום לדבריו באיסורין רק במה מצינו מקרא או הודע אליו חטאתו. וידעתי מה שיש לגמגם בזה מדברי תוס' יבמות (דף פ"ז ע"ב) דאם אומר שלא להביא אף בחייבי חטאות ממשכנין אותו ויש בזה דברים ארוכים ויבואר אי"ה במ"א: