אמרי בינה חושן משפט צ

ליכא הוכחה להיפך די"ל דטעמייהו דאפשר לא יעלה על לבן דהמזימין רק יום החודש א"כ שוב אני תופס מדברי רז"ה דבמקום דל"ש כלל אין דו"ח מעכב כשא"י כי למה נעשה מחלוקות בין הפוסקים עכ"ל. וכל מעיין ישפוט בצדק דדבריו בדעת רז"ה דחוקים דודאי כוונת הרז"ה כיון דא"י כשר למה צריך לשאול אותו ואף אם יכחישו זה את זה לא יתבטל עדותן כיון דכבר אמרו שניהם אמש הרגו מה איכפת לן אם מכחישין א"ע בכמה בשבת או בכמה בחודש. וגם מדכ' א"צ לפרש יותר אלא באיזה שעה כו' ולא הצריכו לפרש כל אלו החקירות אלא כשאומר זמן מרובה מבואר דכשאומר אמש א"צ כלל לחקירות אלו

ומה שהקשה הר"ן על הרז"ה מפשטה דגמרא נראה ברור דדעתו בפירושא דש"ס שם כמו"ש הרמ"ה בחידושיו שם דדייק מדקאמר ר"י לדבריכם כו' אומרים לו באיזה יום דאם הכונה אפ"ה אמרינן לי' האי אומרים לי' מפני מה אומרים לי' מיבעי לי' למימר אלא מדמתמה אומרים לו ש"מ פשיטא לי' דלא אמרינן רק הפירוש הוא דבמתניתין קתני היו בודקין בשבע חקירות למה להו לשבע הא פשיטא דאם אמר אמש לא צריכינן תו לשאול על חקירות הקודמות והואיל ואפשר דאמש הרגו לא נשאל בתחילה אלא באיזה יום ובאיזה שעה ונתברר כל הדבר על בוריו וא"כ כי אמרו סתם הרגו נימא ליה אימת' הוי ואי אמר עכשיו שפיר וא"נ מאתמול אמרינן ליה באיזה שעה אלא מאי אית לך למימר אע"ג דאי אמר עכשיו הרגו ל"צ תו למבדק כי אמר סתמא רמינן כולהו הני חקירות דידן כרשב"א כדי שתטרף דעתן ור"י אמר לך חקירות דידי לאו משום דרשב"א אלא משום דשכיחי ברוב עדויות עיי"ש ברמ"ה דסיים ומ"מ שמעינן מינה דהיכא דאתי ואמר אמש הרגו א"נ עכשיו הרגו תו ל"צ למירמא עילויה מידעם והאי דקאמרינן רמינן עליה כדרשב"א היכא דאמר סתמא עיי"ש עוד וכן כתב שם בחידושי רבינו יונה דהפיר' בגמרא אע"ג דל"צ רמינן היינו מדרבנן כדרשב"א ובמתניתין קתני סתם היו בודקין החמירו חכמים כשאומר סתם לבדוק אותם בכל החקירות ולהתחיל מן איזה שבוע איזה שנה ולא לקצר להתחיל מן איזה יום כדי להאריך ולתת זמן להעדים שיכולין לחזור ולהגיד אבל באם כבר העידו אמש ל"צ כלל לשאול ואף אם שאלינן להו והכחישו א"ע לא איכפת לן ואמרינן דחוזר ומגיד וזה דעת רז"ה בבירור ואין מזה שום ראי' לדמות חקירות היכא דליכא נ"מ להזמה לבדיקות שא"י יהא כשר לגבייהו ודלא כנו"ב. ודעת רמב"ם דצריך לשאול מגזה"כ ולפי מ"ש הר"ן בדעתו אף כשאומר א"י עדותו בטל. ומ"ש הנו"ב הטעם דלא יעלה על לבן דהמזימין רק יום החודש הוא דוחק גדול דמ"מ למה צריך שעד המעיד ידע יום החודש אם אומר אמש הרגו או עכשיו כיון שהב"ד יודעים ויתפרסם לכל יום החודש וידעו המזימין להזים ובמה יתברר יותר להמזימין ע"י שיגבילו העדים יום החודש. וגם השנה והשבוע מה איכפת לן במה שהעד המעיד אינו יודע כיון שאין זה גרעון להמזימין. וע"כ צ"ל דהרמב"ם סובר דגזה"כ הוא לשאול על כל הז' חקירות וכיון דלפעמים כשאומרים א"י יש ריעותא בזה לצורך הזמה כל אנפין שווין דכשאומר א"י בטל עדותו ומוכח מדבריו דבכ"מ אף היכא דל"ש הזמה מ"מ א"י בחקירות פוסל עדותן ובפרט למ"ש לעיל דהא דהאמינה התורה לשני עדים לאו מטעם בירור הוא דלא משקרי רק גזה"כ וכמ"ש הרמב"ם (הל' יסה"ת)

וביותר יש ראיה ממ"ש תוס' פסחים (דף י"ב) ד"ה באיזה יום הטעם דאף דכבר כוונו יום אחד לחודש ולמה צריך למישאלינהו באיזה יום הוא משום דחקירות ילפינן מקראי צריך שלא יכחישו זא"ז ושלא יכחישו א"ע וכיון דבמתניתין קתני דבחקירות אם אמר א' א"י עדותן בטילה מבואר דקאי על כל השבע חקירות ואמאי הא אם כבר כוונו יום אחד לחודש כבר ישנו בהזמה ואין צורך להזמה בהך חקירה דאיזה יום ואמאי יפסול בהו א"י בשלמא למאי דכתב רש"י ר"פ היו בודקין דנ"מ כדי שעדי הזמה ישימו לב להזימם יש בהו צורך סיבת הזמה וכן למ"ש תוס' בתירוץ א"נ דנפ"מ לא' אומר בב' וא' אומר בג' שפיר כיון דלפעמים נ"מ להזמה לא פלוג ובכ"מ א"י בכל חקירות בטל אבל אם מטעם גזה"כ הוא אמאי יהיה א"י פסול כיון דל"ש בזה אופן הזמה נימא דהוי כמו בדיקו' וע"כ צ"ל דבחקירות לא פלגו חז"ל ובכ"מ א"י מבטל עדותן

סי' ב להמתבאר לעיל דשני עדים לאו בירור גמור אמת לאמיתו הוא שכן הוא רק גזה"כ לדון על עדותן. נלענ"ד לבאר ע"נ סוגית הש"ס ב"מ (דף ג' ע"ב) ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי ממון קנס עיי"ש כל הסוגי' עד דמסיק אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה והזמה וכתב הנ"י שם דע"כ פיו אינו בהכחשה אף באומר נזכרתי דאי בעומד בדיבורו מאי אולמי' דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה א"ו אף בשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו ומ"מ לא משגחינן אעדים והקשה מכח זה על הרמב"ם דפוסק דיכול לומר נזכרתי ועיי"ש בש"מ משם הר"ן ובש"ע (סי' ע"ט) ובס' או"ת שם. ועוד יש כמה דקדוקים בסוגי' הש"ס שם חדא מה ס"ד דפיו אינו מחייבו ממון וכי לא ידע דהודאות בע"ד מהני. גם מה אולמי' דפיו שכן מחייבו קרבן כיון שמ"מ לענין חיוב אדם לחבירו עדים יש להם מעלה יתירה מפיו דאינו מחייבו קנס

ולמ"ש א"ש כיון דחזינן דהתורה חייבו שבועה על הודאה במקצת מדכ' כי הוא זה והא ס"ד דזה ודאי לאו בירור הוא שכן הוא האמת לאמיתו רק דמטעם מתנה הוא ומה שהודה חייב לשלם אף אם באמת יוכל להיות דשקר הוא או שטע' ואעפ"כ כיון שחייב לתת מקצת ממון גורר החיוב זה שישבע על מה שכפר ומה דקאמר ומה פיו שאין מחייבו ממון הי' ס"ד אף דחייב לשלם אבל מ"מ בירור שהוא כן האמת לאמיתו אין כאן ומ"מ כיון שצריך לשלם גורר החיוב זה על שבועה על השאר עדים שמחייבין ממון והי' סובר מטעם בירור הוא שכן הוא האמת שחייב לו מכבר והיה הלואה במקצת אינו דין שהחיוב זה יגרור שיתחייב שבועה על השאר ופריך ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומאה עדים לאו דוקא רק כיון שהודאתו מהני אף נגד עדים ע"כ דזה הוי בירור יותר מן עדים שודאי כן הוא שלוה ממנו באמת לכך גורר החיוב ממון זה שישבע על השאר כיון שהי' הלואה וקאמר מאי ממון קנס דפיו אין מחייבו ע"כ דהודאות בע"ד לאו מטעם בירור הוא שכן הוא האמת שלוה ממנו רק שיכול לחייב א"ע וחייבו התורה מטעם הודאתו לדון עפ"י הודאתו אבל לקנוס אותו גזה"כ אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע א"ע והטע' כיון דלא ידענו אם האמת כן הוא שעשה המעשה שמחייב אותו הקנס אין הב"ד יכולין לחייבו על זה הקנס ובכ"ז פיו מחייבו שבועה חזינן דכיון שחייב עכ"פ לשלם יהיה מעשה הלואה אמת או שקר חיוב התשלומין גורר השבועה. עדים שמחייבין אותו קנס חזינן דהתורה האמינה להעדים על פעולת המעשה שכן הוא האמת שעשה הפועל הזאת המחייבו קנס א"ד שמחייבין אותו שבוע' כיון שנתברר ע"י העדים שמעשה הלואה הי' אמת למה לא יגרור חיוב התשלומין ע"י מעשה הלואה שישבע על השאר ומיושב קושית הש"מ שם דנימא דיו בעדים המחייבין קנס היינו על מה שמעידי' ע"ש כיון דכל הוכחת הש"ס הי' כיון דמחייבין קנס ע"כ דבירור גמור הוא שהאמת כן הוא יותר ממה שיתברר האמת לפני ב"ד ע"י פיו כמובן. ופריך מה לפיו שכן מחייבו קרבן והיינו כיון דחייב ע"י הודאתו בקרבן אף שלא נודע לנו אם האמת כן הוא בכ"ז רשאין וחייבין הכהנים להקריב הקרבן ע"כ דע"י פיו מבורר שהאמת כן הוא כמו שאומר תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן ועמ"ש בתוס' דפיו מחייבו בקרבן אף אם עדים מכחישין אותו והיינו כמ"ש דמזה נלמוד דפיו עדיף שמברר האמת וע"י עדים לא נתברר האמת וקאמר ר"ח כר"מ ס"ל ומסיק מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמ' היינו אף שעומד בדיבורו מ"מ כיון שחזינן דעדים אינם יכולין להכחיש אותו וגזרה התורה שיגרור חיוב זה שחייב לשלם ממון בבירור שישבע על השאר כיון דע"כ צותה התורה להחזיק זה לאמת שחייב לשלם דאם מטעם מתנה הוא למה יגרור לשבועה עוד על מה שכפר וע"כ כיון שחייב שבועה עי"ז אמרינן שהתורה ירדה לדעת בני אדם כשמודים על חיוב ממון אדם נאמן על ממונו שכן הוא האמת לכך גורר שבועה על השאר ועיין רש"י קידושין (דף ס"ה) הודאת בע"ד כמאה עדים כדכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו עיי"ש והיינו דהודאה לאו בתורת חיוב הוא רק דהתורה אמרה שכן הוא האמת שהלוה ממנו כיון שגורר לשבועה ומזה ידענו שכן הוא דאל"כ למה יגרור עוד לשבועה ומזה ידענו ג"כ דהודאות בע"ד יותר מן העדים כיון שרמזה לנו התורה דמחזקינן להודאתו לאמת גמור כיון דחייב עי"ז שבועה על מה שכפר ע"כ דאינו בהכחשה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ואיך נוכל לסמוך עליהם שכן הוא האמת כמו שהעידו כיון שישנם בהכחשה ועל כן מצד הסברא הא דהאמינה התורה לשני עדים לאו מטעם שהאמת כן הוא רק ע"פ שנים עדים יקום דבר שכן יתקיים הדבר לדון ע"פ עדותן אבל לא מטעם בירור הדבר הוא ומניין לנו שעוד נחזיק הדבר שיגרור עדותן לחייבו שבועה אף על מה שאינם מעידין ומיושב היטב קושית הר"ן על הרמב"ם דודאי פיו שאינו בהכחשה רק כשעומד בדיבורו ולא נוכל לומר מתנה קא יהיב ליה דא"כ למה יגרור עוד לחייבו שבועה על מה שכפר א"ו כיון שחייבו התורה שישבע מטעם בירור הוא אבל ע"י עדים לאו בירור הוא