אמרי בינה חושן משפט ז

למה צריך כלל לומר דאפקעינהו תפ"ל כיון דלא אתני דאם יאנס מלבא שיתבטל הגט נימא כיון דלא בא יהיה גט בשלמא אם לא תקנו רבנן דאין טענת אונס שפיר אף בלא אתנה מ"מ היו לו טענת אונס דהוי דברים שבלב דכל אדם ואנן סהדי דל"ה דעתו על אונס דשכיח ול"ש אבל השתא דתקנו חז"ל דמשום צנועות ופרוצות שלא יהי' לו טענת אונס וכל מי שיתן גט על תנאי אם לא אבא יתן על תנאי שלא יהיה לו טענת אונס שוב כיון דלא הותנה בתנאי שיהיה לו טענת אונס הוי דברים שבלב ול"ה דברים. וצריך לומר כיון דמד"ת יש לו טענת אונס חששו חכז"ל על אחד שלא יהיה בדעתו ליתן על אופן שלא יהיה לו טענת אונס לכך אתו עלה מטעם אפקעינהו וכדי שלא יהיה בעילתו בעילת זנות ודאי עושה על דעת חכמים כן נמי בזה לכוף אותו לגרש אף דמצוה לשמוע דברי חכמים וגמר ומגרש מ"מ צריך לבא מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן וכדי דלא לשוי' בעילתו בעילת זנות גמר ומגרש ובל"ז כיון דמה"ת אנן הדיוטות אנן ל"מ ומ"מ הוא דוחק דלמה ל"א מטעם מצוה לשמוע דברי חכמים בלבד גמר ומגרש מדעתו והא דצריך בריש כתובות לטעם זה יבואר אי"ה במ"א

ולמ"ש י"ל באמת אם דנין בדין המפורש במשנה דכופין להוציא וכופין אותו ב"ד שאינן סמוכין כיון דעצם הדין בכחם לדון אף מה"ת בשליחותייהו דקמאי כיון דהדין נשנו בא"י ואין בו שום מו"מ של הלכה ועל הכפיה אף דכתיב לפניהם ואין רשות מה"ת להדיוטות לכוף בשוטים ולייסר מ"מ כיון דתקנתא דרבנן הוא אף לכוף מפני תקנות עגונו' כמ"ש הר"ן שם ובמס' גיטין שוב מהני מה"ת הגט דודאי אף של"ה רוצה מקודם לכן שוב נתרצה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. אבל אם גוף הדין אינו מפורש ונשנה בא"י רק שאח"כ נפק הדין שחייב להוציא או שהזדמן דין לפני הב"ד שלא נתבאר במשנה והכריעו שהדין הוא שחייב להוציא בזה גוף החיוב להוציא אינו מה"ת כלל דאנן הדיוטות אנן ומה"ת אין כאן הכרעה ואנחנו לא נדע מה הוא רק גם לזה נתנו כח ורשות לדון בשליחותייהו וגם לכוף ובזה ל"מ רק מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כיון דלא איתברר הדין כלל אם יש עליו חיוב מה"ת להוצי' או אף לכוף אותו רק מדרבנן מהני דאף ע"ז נתנו כח ושליחותייהו עבדינן אבל מ"מ כיון דליכא חיוב תורה אף דמצוה לשמוע דברי חכמים עכ"פ מדרבנן מ"מ מאן יאמר דגם בשביל זה נתרצה אם עצם החיוב לגרשה אינו מה"ת

וי"ל דאביי ידע דכמו בהודאות והלואות עבדו תקנתא לכוף ולדון בשליחותייהו משום הפקר ב"ד כ"כ בגיטין לענין לחייבו להוציא אם הדין מפורש במשנה עבדו תקנתא אף לכוף רק אם הדין אינו מפורש ולרביוסף דאשכחיה דיתיב וקא מעשה אגיטא הי' כופה להוציא בדין שאינו מפורש במשנה בזה שאל אם עושה ע"י כפיה אף אם נאמר דמהני מתיקון דרבנן ומטעם דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש מ"מ מניין לו לכוף אף בכה"ג הא יש איסור דלפניהם וכמ"ש הר"ן וקאמר לו דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן וליכא איסור בזה וגוף הגט מהני מטעם כל דמקדש כיון דדן לכוף להוציא בדין שאינו מפורש במשנה בגוף החיוב להוציא אינו אלא מדרבנן אבל אם כופין להוציא בדין המפורש במשנה שנשנו בא"י י"ל דגם הרמב"ן והר"ן מודים דמתגרשת מה"ת דגמר בלבו לגרש מצד חיובו מה"ת

ועיין תוס' ר"פ המדיר דכ' ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשו' מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק וברא"ש יבמות (פ"ו סי' י"א) כ' ג"כ כיון דפליגי בה רבוות' ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא להוי גט מעושה וכ"כ הרמ"א אה"ע (סי' קנ"ד סכ"א) ולכאורה קשה הא בלא"ה כיצד יכולין הב"ד לכוף אותו בשוטי ולייסר אותו אם אין הדין ברור דכופין אותו בשוטי אף דהדין ברור דחייב להוציא וכופין אותו בדברים הא מ"מ יש לאו דלא יוסיף להכות את חבירו ומס' כיצד יכולין הב"ד לייסרו בשוטים אם אין הדין ברור ודוחק לומר דכתבו דמלבד האיסור של ההכאה יש איסור להתיר א"א דדלמא הכפייה בשוטי הוא שלא כדין דכל כי האי הוי להו לפרושי. א"ו היינו אף אם הב"ד הכריעו לכוף ונראה להם לפי העת והזמן או למיגדר מילתא לכוף בשוטים ואז ליכא איסור בההכא' מ"מ יש חשש על גט מעושה כיון דמה"ד אולי אין כופין בשוטים ויקשה ג"כ הא כיון דהחיוב ברור להוציא והב"ד מכין אותו ומצוה לשמוע דבריהם עכ"פ מדרבנן נימא דגמר ומגרש. וע"כ כיון דהכפי' בשוטים אינו ברור אם הוא עפ"י דין ל"מ בזה לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כאלו כפו שלא כדין דהוי הגט פסול ובכ"מ ובכ"ז מה דכופין בשליחותייהו דקמאי אף דגוף החיוב הוא מה"ת מ"מ הא מה"ת הכפייה היא שלא כדין ורק מדרבנן כופין אף בשוטים לכך י"ל דל"ה הגט מה"ת כיון דמה שעושה ואומר רוצה אני הוא מצד הכפיה וגוף המצוה לשמוע לדבריהם הוא רק מדרבנן ולכך צריך להטעם דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ועיין רמב"ם (ספ"ב) מגירושין דכ' ולמה לא בטל גט זה שה"ה אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שא"ח בו מה"ת כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצה"ר לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו כו' אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שא"ר לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל כו' ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וע"ש בלח"מ אף דבמכירה מהני משום דאיכא זוזי ואמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ובגט דליכא זוזי ע"כ אף דמצוה הוי כזוזי ולמה צריך רמב"ם להוסיף ביאור דאין זה אנוס ממנו אלא הוא אנוס עצמו בדעתו הרעה הא אף בזביני מהני אגב אונס וזוזי וצ"ל כיון דאנן ראינו שתקף יצרו וא"ר לקיים המצוה ולציית רק ע"י כפיה א"כ גרוע השכר מקיום המצוה ול"ה ממש כזוזי דנימא אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ברצונו דעכ"פ יש לו זוזי משא"כ שכר קיום המצוה שהוא ע"י כפייה למה נחשוב לזוזי דנאמר דגמר ומקני כיון שכל מה שעושה עושה בהכרח ואף מה שאומר רוצה אני לכן הסביר הרמב"ם שכיון שהוא רק מתוקף יצה"ר כשתשש כחו ע"י הכאה כבר גרש לרצונו וא"כ י"ל דלכך צריך דוקא שגם הכפיה יהיה מן התורה אבל אם הכפיה אינו אלא מדרבנן לה רצון גמור ולכך הצריכו הרמב"ן והר"ן להא דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ועיין נתיבות המשפט(סי' ר"ה) ובמה שיש לגמגם עליו ויבואר אי"ה במ"א. וביתר ביאור יש לומר למ"ש הגאון האמיתי מו"ה ארי' ליבוש פלאצקער ז"ל בס' גט מקושר (דף ל"ד ע"ב) הא דמהני הרצון שע"י הכפי' דאף דכל מעשה שאדם עושה באונס כיון שלבו בל עמו אין לו קיום אף שמתרצה ע"י האונס הוא דוקא אם אינו ראוי לעונש ההוא כשלא יעשה המעשה אבל מי שירא מעונש שראוי לו בהעדר המעשה לא מקרי רצון מחמת אונס מאחר שראוי לו שיתרצה בכך והוא מרוצה באמת מחמת העונש והעונש ראוי לו בעצם לא מקרי אונס עי"ש בנועם דבריו וזה אתי שפיר אם לייסר לב"ד מה"ת להכותו על העדר השמיעה לדברי חכמים אבל בהכאה והלחץ ע"י הדיוטות דמה"ת לאו בני עשוי ואין דמו מסור לידם שילחצהו וידונוהו על כך לא מהני הרצון שלו וא"כ אף דהתקנה היה שידונו בשליחותייהו דקמאי מ"מ כיון דמה"ת לא נמסר ההכאות בידם שוב הוי מה"ת כאונס לכן אתי עלה הרמב"ן והר"ן מטעם הפקעות הקידושין

סי' ב' לכאורה נראה מדברי רמב"ן יבמות הנז' מדכתב ואפשר דמה"ת דנין אפילו הדיוטות בשליחותייהו דמומחין ממילא אף בזמן שהיו סמוכין בא"י היו יכולין לתת כח להדיוטות לדון בשליחותייהו ואף דדרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות דאסור לדון לפניהם וכמ"ש הרמב"ן פ' משפטים והר"ן ריש סנהדרין היינו דוקא אם דנין בכחם כח ב"ד יפה אבל אם באו לדון בשליחותייהו דמומחין רשאין ודינם דין

אך א"כ קשה מהא דסוף פרק ז"ב בעובדא דשלחו ליה למר עוקב' עוקבן הבבלי קבל קדמנא ירמיה אחי העביר עלי את הדרך ואמרו לו השיאוהו ויראה פנינו בטבריא ומסיק דהכי קאמר אמרו ליה דיינו אתין אי ציית ציית ואי לא השיאוהו ויראה פנינו בטבריא רב אשי אמר דיני קנסות הוה ובבבל לא דיינו דיני קנסות והא דשלחו ליה הכי כדי לחלוק כבוד למר עוקבא. והדברים קשים אם באמת הוה דיני קנסות וכי משום לחלוק כבוד למר עוקבא יחנפו לו לכתו' ח"ו דברים אשר לא כן הוא מן הדין ועי"ש בפירוש רמ"ה דמפרש לרב אשי ג"כ אמרו ליה דיינוהו אתון וכדי לחלוק כבוד למר עוקבא ולמה היה להו לזה לכתוב ח"ו דברים שהם כנגד הדין היה להם לתת כח למר עוקבא לדון אותו בשליחותייהו. ואולי באמת נתנו לו רשות לדון בתורת שליחותייהו אך אם ירמיה לא היה רוצה רק לדון בפני מומחין ממש היינו סמוכין יכול לומר אף דמחוייב לדון בפני ב"ד שבעירו היינו אם הם בכלל ב"ד אבל בדיני קנסות דבעינן מומחין סמוכין רק שידין בעירו בתורת שליחותייהו דמומחין בזה היה יכול לומר שאינו רוצה רק לדון בפני הסמוכין

ובס' שער משפט חקר אם מהני קבלה לדון בדיני קנסות בפני הדיוטות והוכיח מש"ס הנז' דלמה להו לחלוק כבוד שלחו ליה הא א"ש בפשיטות ששלחו ליה דיינוהו אתון כשירצה לקבל א"ו דל"מ קבלה בדיני קנסות דאשר ירשיעון אלקים כתיב ולמ"ש אינו הוכחה דהא אף דקבלה ל"מ מ"מ היו יכולין למסור הדין ביד מר עוקבא שידון בתורת שליחותייהו. ברם בגוף הדין אם מהני הדין בדיני קנסות בקבלו עליהן נראה מדברי ש"מ ב"ק (דף פ"ה) דלא מהני הקבלה. אך מ"מ שידונו בתורת שליחותייהו דמומחין י"ל דיש כח להם כיון דבאו בכחם. אך יש לומר דלדון בע"כ הוי כמו שליח במקום שחב לאחרים דאין בידם לעשות בע"כ שליח במקום דחב לאחרים ומה"ט צריך לומר דשלחו כדי לחלוק כבוד למר עוקב' דכיון