אמרי בינה חושן משפט ו

חסרון כיס ושכיח ויש בזה כמה פרטים וקנס לא עבדינן שליחותייהו וכ"כ הרמב"ן עצמו פ' שופטים כנ"ל דבזמה"ז דליכא סמוכין כל המשפטי' בטלין מה"ת דכ' לפניהם ולא לפני הדיוטות ואין דנין בחו"ל אלא תקנה דשליחותייהו עבדינן וליכא מצוה דמנוי השופטים וכ"כ כל הפוסקים וכן בר' ירוחם מישרים (ח"א ח"ד) כ' מצוה מדרבנן למנו' שופטים בכל עיר אע"ג דאין לנו סמיכה עתה כדמוכח בסנהדרין עכ"ל עכ"פ מבואר דמה"ת ל"מ הדין אף בשליחותייהו דסמוכין וע"כ מדכ' אלקים בעי סמוכין

הן אמת שראיתי בקרית ספר מבעל מבי"ט (סוף פ"ה) דסנהדרין דכתב וז"ל כל הנסמכין בא"י דנין דיני קנסות אפי' בחו"ל כו' וכן אפילו בלא סמיכה נראה דמדאורייתא דנין דייני חו"ל אפילו בדבר שאינו מצוי בדיני ארץ דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה עכ"ל והדברים נפלאים לכאורה דהא מה"ת בעינן סמוכין ומבואר בש"ס ובכל הפוסקים דאף בדבר המצוי דנין רק מתקנה בשליחותייהו דמומחין וכל הדיינין בטלין מה"ת וכמבואר ברמב"ן וטור ואולי כוונתו דהא דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות דרשינן דאסור לדון לפני הדיוטות דומיא דולא לפני עכו"מ וכמ"ש הרמב"ן פ' משפטים ודעתו דבקבלו עליהן ליכא איסור וא"ד ללא לפני עכו"מ ודעת הר"ן בחידושיו ריש סנהדרין דאף איסור איכא אעפ"י שקבלו עליהם כדי שלא ישתמשו הדיוטות בכתר המומחין אסרה התור' שלא לבא לפני הדיוטות רק השתא בשליחותייהו עבדינן והם מחלו כבודן ע"ז עי"ש באורך דלא נתנו רשות רק במלתא דשכיחא ומטעם נעילת דלת. וסובר המבי"ט דאיסור דלא לפני הדיוטות הוא דוקא בזמן שיש סמוכין בעולם אבל בזמן שאינו סמוכין ליכא איסור דלפניהם ולא לפני הדיוטות כיון דהוא רק איסור מכלל דלפניהם הוא דוקא בזמן שיש סמוכין ולא בזמן דליכא דאז מדאורייתא מותר לדייני ישראל לדון אפילו בדבר שאינו מצוי. אולם גם זה דוחק דמנ"מ דהא ל"מ הדין בכפיי' רק בקבלו עליהן ובקנס כנראה אף בקבלו עליהן לא מהני כמבוא' בש"מ ב"ק פ' החובל ויבואר אי"ה לקמן. וגם אם נאמר דהשתא דליכא סמוכין ליכא איסור דלפניהם נאמר ג"כ ח"ו דליכא איסור תורה לדון בפני דייני עכו"מ כיון דכל האיסור הוא מלפניהם ולא לפני עכו"מ נאמר דכל איסור זה הוא דוקא בזמן שיש לדון לפניהם היינו לפני סמוכין ובזמן דליכא סמוכין ליכא איסור זה וזה לא ניתן להאמר וכן מבואר בב"י (סי' כ"ו) משם תשובת רשב"א דאיסור זה הוא חמור מאד מה"ת אף בזה"ז וכמרים יד בתורת משה ח"ו. ועיין שיטה מקובצת ב"ק (דף פ"ד) שכ' משם מקצת גדולי הדורות שכל שהצריכו מומחין לגזילות וחבלות לא נאמר אלא בזמן שיש בעולם מומחין אבל כ"ז שאין שם מומחין דנין בהם בבאין בשליחותן שאל"כ בטלו כל הדינים שהעולם חרב. מבואר דרק בשליחותן ובמה דאינו מצוי דלא נאמר בש"ס שליחותייהו עבדינן לא דנין

וראיתי בס' רביד הזהב פ' משפטים ע"פ אל אלקים דכ' התור' למדנו שלא יסורו הדינין ומשפטים כל הימים מדכ' פ' שופטים ובאת אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימים ההם והרי גלוי לפניו שיגלו ויתבטל הסמיכה כו' הא לא מסר הכתוב אלא לחכמי' לפי הזמן באיזה דבר נעביד שליחותייהו וכה"ג מפורש לענין קבלות גרים עיי"ש וכ"כ פ' שופטים מדכתיב בימים ההם משמע כל ימות עולם ודבריו מוקשים דמשם ודאי לא נוכל ללמוד ואדרבא מבואר בש"ס מדכתיב אל הכהן ואל השופט בזמן שיש כהן יש שופט ובזמן שאין כהן אין שופט לענין מיתה א"כ ע"כ דבימים ההם לא משמע כל ימות עולם. רק זה היה לו למימר מדכתיב ג"כ לחקת משפט לדורותיכם וכקושית רמב"ן אבל קרא דבימים ההם ע"כ לא קאי רק על זמן שסנהדרין יושבין במקום לשכת הגזית והמקום גורם והא דדרשינן במס' ר"ה סוף (פ"ב) וכי תעלה ע"ד שאדם הולך אצל הדיין של"ה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו זה ודאי אסמכת' בעלמא הוא אבל לא מה"ת דלא קאי קרא רק על זמן שיש בית הבחירה וכנ"ל ועי"ש ריטב"א בחידושיו שכ' ושמא תאמר דוקא בסנהדרין לכך אמר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר והא דכתיב לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם דדרשינן מזה אף בחו"ל ורק בזמן שהיו סמוכין ע"כ מדכתיב להדיא בפרשת משפטים לפני אלקים גלי רחמנ' בהדיא דבעינן דוקא סמוכין רק לענין קבלות גר דילפינן דבעי מומחין רק מדכתיב משפט בזה גלי קרא דלדורותיכם דמקבלין גרים אף בזמן דליכא סמוכין אבל לענין משפט ד"מ דכתיב בהדיא אלקים לא סגי דל"ב מומחין רק מטעם דשליחותייהו עבדינן וזה לא מהני מה"ת רק מטעם תקנתא דרבנן וכמו שכ' הרמב"ן וכל הראשונים ובנתיבות כ' דהוא מה"ת רק שנמסר לחכמים ולא עשו אותן לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת ונמסר לחכמים והביא ראיה מקבלת גרים. וזה בדברי ס' רביד הזהב הנ"ל וכבר כתבתי דלא נראה כן מכל הראשוני'

וקצת י"ל הכרעה בזה דראיתי בספר הראב"ן (דף קל"ט ע"ד) דכ' וז"ל ורב יוסף נמי דאמר אנן שליחותייהו עבדינן ה"מ דכיון דתנן ואלו שכופין להוציא והן בני ארץ ישראל שנו המשנ' כי מעשינן שליחותייהו עבדינן אבל הכא היכן אמרו במשנה להפקיע קידושין כי הני דנעבד אנן שליחותייהו עי"ש בדבריו והרי זה דבר חדש למאד דתנאי בעינן בדבר דעבדינן שליחותייהו דנשנה הדבר במשנה דבני ארץ ישראל שנו זה וזה לא משמע מפשטות הש"ס דהא כו"כ דינין שהמציאו בש"ס אח"כ תנאים ואמוראים בבבל וגאונים ופוסקים מתוך מו"מ של הלכה ולא ידענו כלל אם נשנה דין הזה בא"י בזמן הסמוכין וגם אפשר שהיו דנין להיפך ובכ"ז בהודאות והלואות עבדינן אנן שליחותייהו. וא"כ י"ל דבאמת זה הוא מתקנתא דרבנן ומצד נע"ד דדנין בכל דבר כפי שיקול דעת והכרעות הב"ד בין הפוסקים אבל בדבר המפורש במשנה מה דשנו בא"י הדין שכן הוא בזה מהני אפשר הדין מה"ת ובשליחותייהו דקמאי ובזה י"ל דא"ש הקרא והיה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם וכן קבלות גירות דכתיב לדורותיכם שאין בזה הורא' אף דכ' משפט וצריך מומחין סמוכין מ"מ גלי לן הקרא דמהני מה"ת מדכתיב לדורותיכם

וי"ל נמי בענין עשוי על הגט שכופין להוציא דכ' הר"ן ריש סנהדרין וז"ל ואותה הסוגיא דפרק המגרש הוא ענין מצוה אחרת שאמרה תורה שאסור לדון לפני הדיוטות ואעפ"י שקבלו עליהן בעלי הדין את דינם כדרך שאסור לבא לפני עכו"מ אעפ"י שקבלו עליהם בע"ד את דיניו ואעפ"י שבשניהם הדין אינו כלום מה"ת אפי"ה כדי שלא יבואו בערכאותיהם שהוא עילוי יראתם או כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה התורה שלא לבא לפני הדיוטו' וזה שאלתו של אביי לר"י כלומר אעפ"י שתקנו חכמים שיהיה הדין כשר בהדיוטו' עדיין איסו' זה במקומו עומד ואין כח בחכמים לבטל זה הענין והוא לטול כתרן של מומחין וכן אעפ"י שהיה יודע שעשוי הגט מועיל מתקנות חכמים מ"מ למה לא חשו על איסור לפניהם ולא לפני הדיוטו' ותירץ לו דשליחותייהו קא עבדינן והם שנתנו כח לדון בהדיוטו' הם עצמן מחלו כבודן ע"ז ובשלוחותן עושין מה שעושין הדיוטו' בבבל וזה שאמרו מד"ה אהודאות והלואות שהדין דין ולענין איסור סומכין על שליחותן עשוי הגט נמי דכוותייהו עי"ש עוד באורך. [ומה דכ' דיש איסור להדיוטות לדון אף בקבלה דומיא דלפניהם ולא לפני עכו"מ הוא חולק בזה על הרמב"ן פ' משפטים כנ"ל ולדבריו הא דקתני במתניתן נאמן עלי שלשה רועי בקר הוא ע"כ השתא אם ליכא סמוכין וניתן רשות לדון בשליחותייהו דקמאי אז ליכא איסור בקבלה אף להדיוטות ממש דל"ש לומר שמשתמשין בכתרן של מומחין כיון דליכא סמוכין או אף בזמן דאיכא סמוכין בדברים שניתן רשות לדון אף בא"י שלא יצטרכו להטריח לעלות לדון לפני סמוכין כמ"ש הר"ן שם בזה ליכא איסור לדון ע"י קבלה ומהני אם אומר נאמן עלי שלשה רועה בקר אבל לדון בכפיה לעולם יש איסור ולאביי אף אי עביד לא מהני הדין ולכך שאל לר"י על האיסור] ומבואר מדברי הר"ן שעשוי הגט מועיל מתקנות חכמים וכן מבואר ברמב"ן מס' יבמות (דף מ"ו) דשליחותא דהדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קידושין וגיטין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הרי דסובר דל"מ רק מדרבנן ועיין ב"י וסמ"ע (ס"ק ג')

וזה זמן כביר נתקשתי בזה למה צריך לזה בעשוי הגט לתקנתא דרבנן הא מבואר בש"ס ב"ב (דף מ"ח) דאף אם תלויה וזבין זביני ל"ה זביני מ"מ הא דתנן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והיינו דגמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא. וכמ"ש שם הרשב"ם וא"כ אף דאנן הדיוטות אנן מ"מ כיון דמצוה קעביד מדרבנן עכ"פ לשמוע לדברי חכמים נימא דגמר ומגרש ובתוס' שם הקשו אמאי בעכו"ם פסול משום לפניהם ולא לפני עכו"ם ועכו"ם לאו בני עשוי נינהו נימא דאגב אונסיה גמר ומגרש וכתבו כיון שע"י כפית עכו"ם ניתנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה וע"כ הא דפסול בעכו"ם אף אם היה מתחייב באמת עפ"י דתוה"ק להוציא מ"מ ל"ה כמכר כיון דלא נתרצה בזה לקיים המצוה רק ע"י הכפיה וכפיית עכו"ם היה שלא כדין הוי כמתנה וזה היכא דהוי שלא כדין אבל ע"י דייני ישראל אף דאנן הדיוטות אנן ומה"ת אין יכולין לכוף להוציא מ"מ כיון דיש רשות לדון בשליחותייהו דקמאי אף שהוא מדרבנן מ"מ שייך ביה מצוה לשמוע דברי חכמים וא"כ גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד ומהני הגט אף מה"ת. וצריך לדחוק דהא בכה"ג מצינו ריש מס' כתובות דאין טענת אונס בגיטין דאפקעינהו רבנן לקדושין משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכ' הרשב"א בתשובה (סי' אלף קס"ב) דכל עיקרא דמלת' לאו משום עגונה בלחוד הוא אלא משום מאן דיהיב גיטא כי היכא דלא ליפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ומשוו לבעילתו בעילת זנות אסוקי מסיק אדעתיה כל אונסא דשכיח ואפילו שכיח ולא שכיח מחול להו הא בכדי לא אפקעינהו עי"ש ועיין בית מאיר (סי' קמ"ד) וקשה