אמרי בינה חושן משפט סט

מוקשים דכ' בע"א שהודה שהעידו בשקר והשני כופר ואינו מודה דלדעת רמ"ה משתלם מהך שהודה מ"ש מדיינים. וגם קושית הקצוה"ח לדעת רש"י ותוס' דגובה מבשר נגד האימורין יקשה למה בדיינים מפסיד הבע"ד

וקצת יש לומר דכי דנינן דינא דר"נ הוא רק היכא דמזיק בידים או ממונו דאזיק כמו בשור ובור אבל היכא דלא אזיק בידים רק דמחייבינן מצד דינא דגרמי בזה לא אמרינן לדון דינא דר"נ ואף דמבואר בראשונים בב' שמסרו דחייבין מצד דינא דגרמי דדנין בהו ג"כ דינא דר"נ היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי היינו היכא דאפשר לעשות ההיזק גם ע"י אחד וכל אחד וא' עשה כל ההיזק ועיין רמ"א (סי' שפ"ח ס"ז) ובש"ך שם (ס"ק מ"ב) לכן כל אחד עביד כולא היזקא ודיינינן ביה דינא דר"נ אף בגרמי משא"כ בדיינים שטעו דאי אפשר בשום פנים רק שיהי' בג' וצריך כ"א לסיעות חבירו אף בפלגא דהיזקא בזה ל"א דינא דר"נ ומצינו בכה"ג בתוס' ורא"ש ב"ק (דף נ') כשנפל השור לאחורי הבור מקול הכריה דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ובעל הבור פטור אף בנפל מגובה חייב לשמואל א"כ למה לא יתחייב הבעל הבור משום דעשה רק חצי תקלה ויתחייב בכל מדר"נ דאינו חייב רק כשעשה כל התקלה או שעשה כל ההיזק אע"ג שלא עשה כל התקלה אבל בחצי התקלה לא יתחייב בעל הבור כשנחבט בקרקע עולם [ועי"ש ברא"ש ובפלפלא חריפתא ובטור (סי' ת"י) ובדרישה שם מה שתמהו על תוס' ב"ק (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ונשיף וכבר תמהו כן הראשונים בש"מ שם וברמב"ן מ"ד הביא שכן מבואר בירושלמי דאף בנתקל באבן ונחבט בקרקע דחייב והדבר המתמיה על היש"ש ב"ק (פ"ג סי' ו') שהעלה להלכה כן בנתקל באבן ונחבט בקרקע פטור אף לשמואל כמו בנתקל בבור ונפל אחורי בור ובפ"ה (סי' כ"ד) כתב דוקא בנתקל מקול הכריה פטור כשנפל אחורי הבור והדברים ארוכים בזה ואי"ה יתבאר במ"א] עכ"פ מבואר דבחצי תקלה לא דנינן ביה דינא דר"נ וי"ל הטעם כיון דהתקלה ל"ה רק גרמי לכך כשלא עשה הבור לבדו התקלה רק בסיעת השור דנבעת מקול הכריה לכך פטור כן נמי כל היכא דאינו חייב רק מצד גרמי לא דנינן בהו דינא דר"נ נ"מ אם גרמי ל"ה רק קנסא מדרבנן י"ל דלא קנסינן לשלם בעד חבירו אשר בלעדי סייעתו ל"ה באפשרית לעשות אף פלגא דהיזקא אלא אף אם גרמי הוא מן הדין לשלם כמזיק ממש ודינא דר"ן ג"כ נראה דהוא מה"ת כנראה מדברי רמב"ן מלחמות ד' ויש"ש שם דכתב בנתקל בגובה ונחבט בקרקע מאחר שעשה כל התקלה חייב בכל הנזק אף שלא עשה כל הנזק מדר"נ מ"מ י"ל בגרמי שלא עשה מעשה בגוף הדבר לא דנינן דינא דר"נ היכא דא"י לעשות אף פלגא דהיזקא בלא סיעות האחר

אך אם נאמר כן א"כ נאמר דכולן יהיו פטורין כמו שם בנתקל בבור ונפל אחורי הבור כיון דלא עשה רק חצי תקלה דנפל מקול הכריה ה"נ נימא כ"א מהדיינים לא עשה רק חצי תקלה אלא ודאי דרק שם בבור דחידוש הוא דאוקמי רחמנא ברשותו לחייבו כשנתקל בבור או כשנפל לבור וכשנתקל השור בבור מעצמו ונפל לאחורי הבור אף דהבור ל"ה רק כגורם ונתקל בבור ל"ה רק גרמי ומ"מ חייב לכך א"ח רק כשעשה כל התקלה אבל כשהזיק בקרקע עולם והתקלה ל"נ ע"י הבור בלבד בזה לא מחייבינן וע"ש ברמב"ן מלחמות דאי בתר דחיפה אזלית הא השור לא דחף מעצמו רק מקול הכריה ואי אזלית בתר הנזק לא ניזק בבור רק בקרקע עולם אבל בכ"מ דאדם חייב לשלם מה שהזיק ע"י גרמתו חייב אף כשלא עשה רק חצי תקלה וא"כ ממילא שייך לדון בהוא דינא דר"נ ויקש' בדיינים ג"כ כנ"ל

וי"ל דהא באמת בדיינים הוו כאנוסין בטעותן של"ה כוונתם להזיק רק באינם מומחין הוי כפשיעה מתחילה של"ה להם להכניס א"ע בתגר הזה והוי כתחילתו בפשיעה וסופו באונס דהאונס בא מחמת הפשיעה ומתחילה עלה ע"ד שכולן יסכימו לדעת אחת ולא נוכל לחייבם על חלקו של זה שלא הסכים עמהם כיון דאח"כ בא האונס דכך הוא הדין שיפסקו ויגמרו הדין כדעת הרוב וי"ל הא דלדעת רש"י ותוס' גובה מן הבשר כנגד האימורין אף דהבשר בלא אימורין ל"ה יכול לעשות אף פ"נ מ"מ כיון דכל חיובו על השור הוא דחייבו התורה לשמור ממונו שלא יזיק כמו דחייב לשמור גופו שלא יזיק וכיון דקדשים קלים ממון בעלים הוא מוטל עליהם השמירה על הבשר וחיות השור שלא יזיק ממילא מוטל עליו ג"כ לשמור האימורין לכך דנין ביה דינא דר"נ וגובה מן הבשר כנגד האימורין אבל בדיינים מוטל על כל אחד ואחד שישמור עצמו ודעתו שלא יטעה א"ע ויחקור היטב שלא יזיק א"כ זה שלא טעה פטור מלשלם והב' שטעו כיון דלא אפשר להם לעשות שמירה רק על עצמם חייבים כ"א בחלקו והחלק השלישי מפסיד הבע"ד וכיון דאי אפשר לעשות כל ההיזק רק בצירוף הג' לא דנין בי' דינא דר"נ. אבל כשהיו חמשה ושלשה שם ב"ד והיו יכולין לדון בלעדי אותן הב' והם חייבו את הזכאין מחויבין אלה השלשה לשלם הכל ויש בהם דינא דר"נ כיון דהי' באפשרות לעשות הדין וכלל הדבר לדעת רש"י ותוס' שייך דינא דר"נ ומשלם מבשר נגד האימורין כיון דחיובא רמיא על הבעלים לשמור הבשר שלא יזיק אף דאי אפשר להזיק בלי סיעות האימורין אף פלגא דנזקא מ"מ מצד חיות השור חייב לשמור אותו שהם גוף אחד משא"כ בדיינים כל אחד הוא נפרד מחבירו אף דרמיא עליו לדייק שלא יצא מפסקם להזיק לאחד מבע"ד וכל אחד שומר על שיקול דעתו לעיין היטב אף דממילא צריך שלא יצא טעות מכולם מ"מ כ"א נפרד מחבירו וכיון דא"י לעשות אף פלגא דנזקא בלא חבירו מודים רש"י ותוס' דלא דנין בהו דינא דר"נ ובב' עדים שהעידו בשקר והודה אחד ע"ז והב' כופר דעת הרח"ש והתומים ג"כ כיון דאף פלגא דהזיקא ל"ה יכול לעשות בלא חבירו לא דנין בהו דינא דר"נ כיון דכ"א הוא רק מחויב על עצמו

אולם י"ל כשיודע בחבירו שמעיד בשקר כמו שמוטל עליו שלא יזיק לחבירו בעדותו כמו כן מוטל עליו כשיודע בחבירו שמשקר שלא יעיד ולא יצרף עמו ולהצילו שלא יזיק לחבירו ודומה לבשר ואימורין כיון דמזידין בדבר ולדעת תוס' ורש"י שפיר כתב התומים לדון בהו דינא דר"נ וכן למ"ש בדיינים הוי כאנוסים בדבר בעדים דהוו פושעים ומזידין דנין בהו דינא דר"נ. אולם לדעת רמב"ן וסייעתו באי אפשר לעשות אף פ"נ בלא סיעת חבירו לא דנין בזה דינא דר"נ ממילא גם בעדים שהעידו שקר לא דנין בהו דינא דר"נ

ויש להסתפק השתא כפי הנהוג בכמה מקומות בבתי דינים שממנים ראש ב"ד שהוא גמיר וסביר ומוחזק אצל הבע"ד כמומחה וכדי שלא ידון יחידי יושבים עוד שני דיינים דגמירי ועיקר סמיכת דעתן של הבע"ד על הראש ב"ד היודעים בו דגמיר וסביר בכה"ג אם הראב"ד ואחד מהדיינים טעו וחייבו את הזכאי והשלישי לא הסכים עמהם ובטל דעתו ופסקו לחייב ואח"כ נתברר שטעו ואין להבע"ד להחזיר אם נאמר בכה"ג השנים חייבין לשלם הכל או הראב"ד חייב לשלם ב' חלקים היינו החלק שהשלישי פטור מלשלם כיון דעיקר סמיכת דעתן של הבע"ד היה עליו ויש לדמות למה שכתב שם היש"ש ב"ק הנ"ל לדון כדעת הגאון ז"ל בנכרי וישראל שהיו להם סחורות בשותפות והונו לישראל אחד ביותר משתות כיון דאי אפשר לתבוע מן הנכרי חייב הישראל לשלם הכל אף די"ל דל"ש בזה לדון דינא דר"נ דהוי כמו ברח אחד או שהוא אלם מ"מ כ' דקשה לחלוק על הגאון וכתב כיון דבדיניהם לא דנין דין אונאה אינו דומה לאלם או עני או ברח וכ' עוד טעם לדון כדעת הגאון כי מסתמא ישראל זה שנתאנה סמך דעתו על הישראל ולא על הנכרי אשר פיהם כו' וא"כ הוי כאלו הוא כולה הזיקא עבד וג"כ ידע דליכא לגבייהו דין אונאה אלא לגבי ישראל עיי"ש וכן הביא הב"ח (סי' ת"י) דבריו להלכה א"כ י"ל בדיינים גם כן אף דיודע דכולם היינו כל הב"ד יש לגבייהו דין גרמי לשלם אם יטעו ויזיקו ע"י פסקם מ"מ כיון דעיקר סמיכ' דעתן של הבע"ד שבאו לדון סמכו על הגמיר וסביר שביניהם יש לדון דהוא חייב לשלם חלקו של הפטור ויש לחלק משם כמובן ולדינא צ"ע

ועל מ"ש הרמ"א אבל אם היו הדיינים חמשה והלכו אחר ג' שהם הרוב צריכים לשלם הכל ראיתי בביאור הגר"א ז"ל וז"ל צ"ע הא כ' (סי' ח"י ס"ד) בהגהה וה"ה אם ע"כ ובפשטות הכוונה דכתב הרמ"א שם אם נבררו מתחילה יותר משלשה ונסתלק אחד דאין השלשה יכולין לגמור את הדין א"כ לא הועילו הני ג' לחייב אם לא בצירוף הנך שנים ואמאי צריכין הנך ג' לשלם הכל ואם כי קושיתו לא אבין הא כבר כתב שם הסמ"ע בביאור דברי הרמ"א דהמחבר משוה כשאמר אחד אינו יודע למ' שנסתלק לגמרי וס"ל דבשניהם אין הדין נגמר עפ"י הנשארים אבל לדברי רמ"א שפסק שם ס"א דבאומר אחד א"י הולכין אחר הרוב ע"כ הא דפסק בנסתלק אחד דאין גומרין הדין דשאני מסתלק דאיכא למימר ביה אלו היה כאן הוה אומר טעם לדבריו והיו התשעה מודים לו מה שא"כ כשהוא לפניהם בכאן ואומר א"י ולא ידע לומר טעם אזלינן בכה"ג בתר הרוב כיון שהן יותר מג' הראוין לב"ד שהסכימו לדיעה אחת וכ"כ שם כל האחרונים בדעת רמ"א ועיין קצוה"ח שם (סי' ח"י) מדברי חידושי הר"ן סנהדרין (דף ה') דקאמר מעיקרא אדעתא דתלתא יתבי היינו דלא רצו להיות ב"ד חצוף וממיל' כשהן עשרה ואחד אומר א"י ל"ש בזה אדעתא דעשרה רק ע"כ כשנסתל' הטעם דלא רצו הבע"ד שיגמור הדין רק ע"י כולם היינו רוב מתוך כולם וכשאומר א"י נגמר הדין משא"כ כשנסתלק א"כ א"ש דברי רמ"א דהרוב כיון שהם ב"ד שלם ולא נסתלקו השנים אף שצריכין