אמרי בינה חושן משפט סו

נתקיים לכך בהכרח חוזר הדין מעיקרא ונתבטל מכל וכל משא"כ בנידון הנז' דנוכל לקיים הדין כמו שפסק מצד שיקול הדעת י"ל דאמרינן קם דינא. אולם הא כנראה הרדב"ז לא אתי עלה מטעם זה רק טעות בשקה"ד לאו כלום נגד טעה בד"מ וה"נ דכוותיה ובפרט כיון דלא ידע כלל מן פלוגתא הזאת ולא דן בשקול הדעת רק מטעם אחר שהיה בזה טועה בד"מ מסתבר בפשיטות דחוזר ועיין ספר נדפס מחדש שו"ת נאות דשא מבעל לבושי שרד ז"ל (סי' קי"ב) שהעלה דהיכא דלא ידע מן המשנה ולא מסוגין דעלמא דקם דינא וי"ל דהיינו דעכ"פ ידע מן הפלוגתא רק דדן משני טעמי' בזה כיון שפסק גם עפ"י הדעת ההוא אף שטעה בד"מ ג"כ י"ל דקם דינא אבל היכא דלא ידע כלל לא מפלוגתא ולא מסוגין דעלמא אף שדן משני טעמים י"ל מצד הסברא דל"ש בזה קם דינא כיון שטעה גם בדבר משנה ובשקה"ד לא נוכל לקיים דינא כיון דלא הכריע מצד הכרעתו במחלוקה הזאת ובגוף הדין הי' ג"כ טועה בדבר משנה נתבטל הדין לגמרי ולא נוכל לומר בזה קם דינא מה שפסק נגד דבר משנה

ודע כנראה מדברי כל הפוסקים בטעות בדבר משנה דלעולם חוזר לא צריך שהדיינים בעצמן יחזרו מפסקם רק ממילא חוזר וכל ב"ד יכול להחזיר כי אין קיום לפסקם שהוא נגד דבר משנ' אף אם הב"ד שפסקו אינם חוזרים וכ"כ תוס' כתובות (דף נ' ע"ב) בהא דאמר ר"נ זילו אהדרו דהוא בעצמו היה יכול להחזיר הדין אלא שבעלי דינין ל"ה שומעין לו כמו לדיינין וכן מבואר בש"ס כתובות (דף פ"ד ע"ב) דון דייני כר"ע ואהדרי' רל"ק לעובד' מינייהו משמע דהוא בעצמו אהדרי'. אולם בש"מ ב"ק (דף י"ב) בהא דאמר ר"נ זילו אהדורו ואי לא מגבינא להו לאפדנייכו מנייכו כ' משם הר"י כ"ץ ז"ל דלכך לא אמר לבע"ח למיהדר ליתמי דהא דאמרינן טעה בד"מ חוזר צריך שיחזרו הדיינים ויאמרו טעינו וכל זמן שלא יחזרו בהם הדיינים לא יטרפו מבעלי דינים שיאמרו כדין דנינו וראיה מכאן דאמר להו ר"נ לדיינים ולבע"ח לא אמר ולא מידי משמע שצריך שיחזרו בהם הדיינים עכ"ד וזה דבר תימא דהא בכל הפוסקים מבואר דטועה בד"מ לאו שם פסק עליו ואין לו קיום ואף אם אין הדיינים חוזרים מה בכך כיון שידוע לכל שטעו ומש"ס דכתובות הנז' משמע דאהדרי' ר"נ לעובדא ולא תלי בהחזרות הדיין. וראיתי שם בש"מ כתובות דכ' ואהדרי לעובדא מינייהו שחזר על הדיינין שיחזרו בהן ויוציאו מבע"ח מה שתפס עיי"ש משמע נמי דסובר שהדיינין צריכין בעצמן לחזור והדברים מתמיהי' וצ"ע

סי' לה שלשה הדיוטות וקבלו דעת הרא"ש דשוין הן למומחה וקבלו ופטורין לשלם אם טעו בשקה"ד והש"ך האריך להביא חולקים ע"ז והאחרונים ים התומים והבאים אחריו כ' לחלק דבסתם שבאו לפניהם לדון חייבין לשלם וכה"ג איירו הפוסקים שהביאם הש"ך וכל שקבלו בפירוש ואמרו אתם מקובלים עלינו פטורין דל"ש נעילת דלת דמה להם לקבלם בפי' ובתומים הקשה על הרא"ש דבג' הדיוטות כ' הטעם דפטורין בקבלה כיון דבלא קבלה נמי דייניהו דינא אהני קבלה למיפטרינהו ובמומחה כ' משום דמזלא דהאי גברא גרים ליה לכך פטור בקבלו ובלא קבלו משום דהגיס דעתו והנתיבות כ' דבמומחה אף שדן יחידי אין לו דין ב"ד לענין הודאה בפניו ושלא יחליף טענותיו אם לא שקיבלו עלייהו כמבואר (סי' ג') וכיון דבעינן הקבלה לענין זה ל"מ הקבלה למיפטר מש"ה הוצרך לטעם דאנוס ולא אדע כוונתו הא לעיל (סי' ג') מבואר בטור דדעת רא"ש דיחיד מומחה דין ב"ד יש לו לכל דבר ועיימ"ש לעיל (סי' י"א) ומ"מ דעתם דסתם קבלה ל"מ למיפטרינהו ובעינן קבלה בפירוש

וראיתי בשער משפט שיצא לדון בדבר חדש דהיכא דיש ב"ד אחר המכירים את טעותם דחוזרים הדיינים לתבוע מבע"ד להחזיר להם דאף דהדין קיים נגד הבע"ד ואף הגדול אינו מחזיר דיכולין הבע"ד לומר אין לנו אלא מה שפסקו הם וחזרתם אינו חזרה וכיון שהוא מוחזק א"י להוציא ממנו מ"מ הדיינים יכולין לתבוע להבע"ד לפני ב"ד אחר ולומר אף דתפיסתך מהני נגד הבע"ד מ"מ כיון שאנחנו צריכין לחזור ולשלם מן הדין אין אתה יכול להזיק אותנו ודומה להא (דסי' נ"ח) ברמ"א באם השליח חייב לפרוע להמשלח לא יכול המלוה לעכב המעות בטענות סיטראי וכן א"י לתפוס מיד הנפקד אף דיש לו מיגו מ"מ כיון שהשליח או הנפקד חייבין לשלם הוי כתופס משלהם וה"נ דכוותיה ובכל טעות בשקה"ד ראוי לומר דחוזר הדין היכא דהדיין חייב לשלם דיאמר אין אתה יכול להזיק לי רק במומחה ולא קבלו או בג' הדיוטות בלא קבלונהו קם דינא מטעם קנס ושלא יחזרו על הבע"ד אבל בג' הדיוטות וקבלונהו כיון דחייבין לשלם שוב אף דקם דינא מצד הבעל דבר מ"מ מצד שלא יזיק לדיינים הדר דינא היינו דהדיינים יתבעו מבע"ד ונ"מ אם לית ליה להבע"ד להחזיר דחייבין הדיינין לשלם כיון דבעצם קם דינא רק באית ליה יכולין הדיינין לתבוע מהם לסלק מהם ההיזק והאריך בדבר זה לבאר דברי הרא"ש ודברי רב האי גאון עיי"ש

ולענ"ד אינו דומה כלל להא (דסי' נ"ח) חדא דשם בתופס הפקדון מן הנפקד בא הוא עליו שלח מדעתו יכול לומר לו מה לך להזיקני כיון שאני אהיה חייב לשלם להמפקיד הרי את מציל ממונך בממוני וכן השליח אף שנתן לו מדעתו הכסף השלוח אליו מ"מ לא נתן לו רק על השטר כפי דברי המשלח והאמין לו ולא קבל ממנו מקודם השטר הוו כתופס אח"כ שלא מדעתו ורוצה להציל ממונו בממון של השליח שיתחייב לשלם משא"כ בדייני' שהם פסקו מדעתם ורצונם שחייב לו אף שטעו וחייבים לשלם מ"מ אין הבע"ד מחויב להחזיר כיון דנגד בעל דינו הוא המוחזק ועפ"י הדיינין נתן לו הממון על תביעותיו והוי כנתנו לו מרצונם אף שהם מודים שטעו וב"ד אחר ג"כ יפסוק שטעו וחייבין הדיינין לשלם יכול לומר הבע"ד מה איכפת לי בהיזקך אני איני מחויב להציל ממונך בממוני ואף שנתברר שבטעות התרצו הדיינים שישלם מ"מ כיון שנגד הבע"ד הוא המוחזק וקם דינא א"ח להשגיח על היזקן של הדיינין ועוד אף אם נאמר כיון שבטעות פסקו הוי כתופס מאליו מ"מ אינו חייב להציל הדיינים מהיזקן דהא נראה בפשיטות דאף להנך הסוברים (סי' נ"ח) דא"י לתפוס הפקדון מיד הנפקד שלא יגרום היזק להנפקד הוא דוקא אם תופס למשכון על חובו אבל אם בא אחר ותופס מיד הנפקד בטענה שגוף החפץ הוא שלו ושהוא ביד המפקיד בגזילה בזה ודאי לא איכפת ליה להתופס מה שהנפקד יהיה חייב לשלם להמפקיד דא"ח להפסיד את שלו שלא יבא חבירו לידי היזק וכן כ' בפשיטות שם בספר קצוה"ח. ורק בתופס בעד חובו דמכאן ולהבא גובה. א"כ ה"נ בנידון דידן כיון דקם דינא ומה ששילם לו זה נתקיים הפס"ד נגד הבע"ד ואין מחזירין להוציא ממוחזק כיון דפסקו כאידך דחייב לו ושילם לו עפ"י פס"ד וזכה בו עפ"י דין הוי כטוען על גוף הדבר ואף שהדיינין יפסידו עי"ז שיהיו חייבים לשלם מ"מ אינו חייב להחזיר ולשלם לדיינין דא"ח להציל אותם מן ההיזק בממונו וא"ד כלל לשם דשם בא הוא בגבולו להפסיד לו במה שרוצה לגבות חובו אמרינן דאינו רשאי וחייב לסלק ההיזק אבל כאן זכה הוא בממונו מצד הפס"ד לא איכפת לי' בזה במה שהמה יהיו חייבין לשלם ודומה ממש לאם תפס החפץ בטענה שהוא שלו ועדיף מניה דשם עכ"פ גורם לו שיהיה השומר צריך לשלם וכאן הם גרמו לעצמן והבע"ד ששילם על פיהן וכיון דקם דינא אין לדיינים טענה עליו כנלע"ד

והנה בג' הדיוטות ולא קבלו או יחיד מומחה מבואר בדברי הרא"ש דקם דינא מן הדין מדרבנן אבל באינו מומחה וקבלו כתב הרא"ש דל"מ הדיין לומר לבע"ד החזר מה שנתן לך כי טעיתי דחייבהו חכמים לשלם כיון שנשתדל לדון יחידי והוא אינו מומחה ואין הדין חוזר אפילו ע"י גדול וקנסוהו לקיים הדין וישלם מביתו וכתב הש"ך דמ"ש קנס הוא לאו דוקא רק מטעם גרמי שהוא מה"ד לדעת הרא"ש ונ"מ שאם מת שגם בנו אחריו חייב וכתב דאפשר לומר דכיון שרוצה לחזור ולא לגרום היזק וקנסוהו חכמים שיתקיים הדין ואח"כ דקנסוהו שיתקיים הדין חייב לשלם מה"ד ולא משום קנס ולפי"ז היכא דמית הדיין לא קנסו בנו אחריו ולכאורה דבריו מוקשים דהא הש"ך העלה בדעת הרא"ש דלא כטור דדעתו דקם דינא אף להוציא דלא כן הוא רק היכא דכבר שילם א"מ מידו וכדעת הרמ"ה וכן כתב הרא"ש כאן דל"מ למימר החזר מה שנתן לך ואיירי דכבר שילם וא"כ מיד ששילם נגמר הדבר דקם דינא ונשלם ההיזק של הבע"ד ואף אם הוא מצד קנס מ"מ ל"ש לומר דלא קנסו בנו אחריו כשמת הדיין דהא כבר נתקיים הקנס שיהיה קם דינו בחייו ונתחייב לשלם מטעם גרמי. וראיתי בש"מ דתמה כן על הש"ך והביא דברי תוס' גיטין (דף מ"ד ע"ב) דבשטר שיש בו ריבית קונסין אף לבנו אחריו דכיון דקנסו זכה בו הלוה וה"נ כיון שקנסו שיתקיים הדין כבר זכה בו הבע"ד והדיין נתחייב מן הדין מצד גרמי. וי"ל דאכתי יש נ"מ אם שילם הבע"ד אחר שמת הדיין אם חייבין היורשין לשלם ונאמר דנתקיים הדין ולמפרע קם דינא דהא ע"כ צריך לומר אף דל"א קם דינא עד שישלם ויהי' מוחזק ובכ"ז בטעות בשקה"ד ל"א אילו הוי קמן הוי הדר ול"א דאם לא שילם ל"ה ההיזק א"כ לא ברי היזקו ואמאי יתחייב הדיין וע"כ כמ"ש לעיל (סי' ל"ג) דכיון דחייב לשלם עפ"י פסק הדיין כששילם נגמר ההיזק למפרע כיון דאחר ששילם קם הדין וא"ד לטעה בד"מ והיינו דבטעה בשקה"ד מיתלי תלוי הפס"ד ומתחיל ההיזק מיד כשפסק שחייב לשלם ואם לא חזר בו עד ששילם מתחיל ההיזק למפרע וי"ל אף אם מת הדיין בטרם ששילם ואחר מותו של הדין