אמרי בינה חושן משפט נה

דיינים כשנפטרין מלפניהם דשוב לאו תורת דיינים עליהם רק תורת עדות פסולין וקרובין א"נ וגם צריכין אף כשרים להעיד בב"ד של ג' שיקבלו עדותן. ולדברי הרא"ש וטוש"ע דשנים נאמנים לעולם אף נגד ב' המכחישים משמע דל"צ עליהן שם עדות דבעדים אמרי' תרי ותרי וכיון דעדיפי מעדים משמע דל"צ שיעידו בתורת עדות בפני ב"ד וגם אפשר דקרובים ג"כ נאמנים וצ"ע

ולמה דנראה דהא דנאמן הדיין ל"צ הגדה בתורת עדות ובזמן שאין בע"ד עומדין בפניו בדיין אחד דא"נ רק בתורת ע"א וצריך הגדה בקבלות עדותו בפני ב"ד א"ש מה שהעיר אאמ"ו ז"ל בספר ד"ח דיני קידושין (סי' כ"א) דלדעת הר"ן מס' חולין במקום דליכא ח"מ עא"נ וסתם שודא דדיינא הוא באינם מוחזקין ולמה א"נ כעד אחד עיי"ש בדבריו ובמ"ש שם בהגהותי ולמ"ש אף במקום דאין שניהם מוחזקין דע"א נאמן מ"מ נ"מ אם צריך שיעיד בפני ב"ד וגם צריך שיהיה כשר לעדות ופסול א"נ כמו דאין עד אחד קא"פ נאמן לחייבו שבועה וע"א כשר צריך להעיד בב"ד וכ"כ היכא דליכא ח"מ לדעת הר"ן דנאמן ע"א צריך להעיד בב"ד וקא"פ א"נ ומ"מ לדעת הרא"ש והטוש"ע דשנים נאמנים אף במקום הכחשות עדים ולעולם י"ל דגם ע"א היכא דל"צ רק לע"א י"ל דל"צ אף להעיד מחדש וכן יש להוכיח קצת מדברי הש"ך (ס"ק ב') שכתב דלענין לפטרו משבועה לא גרע מעד דעלמא משמע דא"צ הגדה בפני ב"ד

וראיתי בשיטה ל"נ למי לאחד מן הראשונים מס' קידושין דכ' בהא דנאמן בעל המקח אע"ג דהכא ליתיה לטעמא דאיתא בדיין דהתם הימוני המנוהו כיון דקבלו עלייהו והיינו טעמא נמי דשליש בעלמא שהוא נאמן כיון דהימוני הימנוהו אבל גבי מוכר ליכא ה"ט אלא טעמא דפירש רש"י דבזמן שמקחו בידו מידק דייק ולכך הימנוהו רבנן מבואר מדבריו דהא דדיין נאמן הוא כמו שליש דכיון דקבלו עליהן לדיין נותנים לו הנאמנות וכן כ' עוד שם בהא דנאמן הדיין דכ"ז שעומדין לפניו רמי אדעתיה ואדכר ומהימן כבתרי דהא הימנוהו כיון דקבלו עלייהו כ"ז שלא כתב להם פ"ד מקרי בעלי דינין עומדין לפניו עכ"ל [ומ"ש דכ"ז שלא כתב להם פס"ד עומדין לפניו לא משמע כן מדברי הפוסקים וכן מדברי הש"ך (ס"ק א')] ולדבריו דדומה לשליש דנאמן כ"ז שהשלישית בידו ודאי אף קרוב או פסול בקבלו עלייהו לדיין נאמן כמו בשליש כמבואר (סי' נ"ו) ואף אם השליש הוא נכרי מבואר תשובת הרשב"ש (סי' תס"ב) דגם כן נאמן וא"כ כמו כן אם קבלו עליהן נכרי לפשר ביניהם נאמן כ"ז שבע"ד עומדין לפניהם הואיל שקבלו עליהן אותו לדין ביניהם כפי אומד דעתו הימוני הימנוהו: והא דשליש נאמן מטעם דהימנוהו לכאורה נראה דהוי מן הדין ועיין תשובת רשב"א (ח"ד סי' ס') דדעת השואל שם דכל שלישית מועילים רק מפני תיקון העולם והשיב הרשב"א דאפילו בדברי' שאין גופן ממון כשטרות כשמסרן ליד שליש כאלו מסרן ליד הבע"ד וגדול כח השליש דכל משליש מאמינו ועושה אותו כבע"ד לעשות כחפצו וכל נפקד קרוי שליש ונאמן בכל מה שיאמר ויעש' עיי"ש דמשמע מדבריו דמן הדין הוא ולא מפני תיקון העולם. אך בבעה"ת הביא משם בעל נתיבות דשליש נאמן כמו באומר נאמן עלי אבא ואביך וכ"כ המרדכי פ' התקבל ובתשובת מיימוני לספר משפטים (סי' מ"ד) דמידק דייק ועיין נתיבות (סי' נ"ו ס"ק י"ד) ובנאמן עלי אבא נראה מדברי תוס' ב"מ (דף ע"ד) דמהני רק מדרבנן וכ"כ נאמן הדיין הוא רק מדרבנן וא"כ צ"ע אם נכרי נאמן אם התקנ' מדרבנן היה להאמין אף לנכרי

ועיין ש"ך (ס"ק ה') דכ' דאין הדיין נאמן לומר שכך טענו אפי' עודן לפניו דא"נ דיין אחד רק לומר לזה זכיתי מה שחלוי בדין משא"כ בזה. ולא משמע כן מסתימת הפוסקים ובפרט כיון דהוא מתקנה דמידק דייק ודאי ע"ז ג"כ תקנו ולמ"ש הטעם דהימוני המניה כמו בשליש א"כ כשקבלו עליהם לדון ביניהם דינו כמו שליש ונאמן אף על טענותיו שאין הבע"ד נאמן להכחיש ולומר שלא טען כך. שוב ראיתי בספר ערך לחם ממהריק"ש דהוכיח מדברי ריטב"א קידושין דאין הבעל דין יכול להכחיש טענתו והביא דברי מהרשד"ם (סי' ט') וכ' דאין לסמוך ע"ז כלל דודאי הדיין נאמן בזה כמו שליש עיי"ש. ועוד אם יהיה נאמן לסתור טענותיו יהיה נאמן להכחיש עיקר הפסק במגו דהיה אומר שלא כך טען. ובס' נתיבות העלה דא"נ במגו דלא קבלתיך לדיין כיון דנאמן בזה כב' הוי כמגו במקום עדים וא"ש אולם דין זה צ"ע די"ל כיון דעיקר נאמנות ע"א הוא מתקנות חכמים למה ל"מ מגו דהוי כעדים אם אין שניהם מוחזקין ואם נאמר דנאמנתו הוא כמו בשליש תליא ג"כ במחלוקת האחרונים (סי' נ"ו) אם נאמן במגו לגבי נאמנות השליש. ולדעת רשב"א בתשובה מובא ב"י שם ובחידושיו לגיטין וכן דעת ריטב"א שם דשליש נאמן אף כשמכחישו שני עדים ואם הא דנאמן הדיין בזמן שבע"ד עומדין לפניו הוא מטעם נאמנות כמו בשליש יהי נאמן אף בהכחשת עדים ומדברי חידושי רשב"א קידושין שם מבואר דנגד עדים א"נ א"ו דנאמנות השליש עדיפי הואיל דבידו הי' לעשות כמו שאומר משא"כ בדיין דלא נמסר לו שום דבר רק לפסוק ביניהם. ומדברי רשב"א דהקש' דהדיין יהיה נאמן במגו דעדיין לא נפסק הדין מבואר דפשיטא ליה דע"ז ג"כ נאמן הדיין אף באין עומדין לפניו וכבר כ' בש"מ הטעם כיון דהא דא"נ כשנסתלקו מלפניו הוא משום דלא רמיא עליו למדכר אבל אם לא היה פסק דין ל"ש לומר ששכח ומשמע מדבריו דאף בהכחשת ע"א שהיה פסק ג"כ נאמן הדיין לומר שלא פסק עדיין דהא עיקר קושיתו היה דאי איכא סהדי נחזי סהדי מאי קאמרי דסתמא דמלתא סהדי מידק דייקי בכולה מלתא כדמוכח פ' חזקת הבתים ומשם לא מוכח רק בתרי סהדי אבל בחד ודאי י"ל דלא דייק ולא ידע כיצד פסק אבל זאת יודע שכבר נפסק ואפ"ה הקשה דיהיה נאמן במגו דעדיין לא פסקתי דסובר דאמרינן מגו להכחיש ע"א עכ"פ מוכח דאף להכחיש ע"א נאמן ג"כ לומר שעדיין לא נפסק הדין וגדולה מזו כבר כתבתי משם חידושי קידושין לחד מן הראשונים דכל זמן שלא כתב פסק דין הוי כעומדין לפניו ואף דלא משמע כן מן הפוסקים ועיין ש"ך (ס"ק ו') מה שחולק על תשובת מהר"מ מרויטנבורג מ"מ בזה לכ"ע נאמן אף בהכחשת עד ובע"ד דאמרו דכבר פסק לומר שעדיין לא פסק כמו דנאמן בזמן שבע"ד עומדין לפניו דנאמן אף בהכחשת עד ובע"ד

הדרן למ"ש לעיל דבב' דיינין וב' עדים מכחישין דסתם המחב כדברי הרא"ש בתשובה דהדיינים נאמנים לעולם דיש חולקין ע"ז וראיתי בתשובת והראנ"ח (ח"ב סי' פ"ו) דכתב עוד טעם אחר דהדיינים נאמנים יותר דדומה להא דפלוני חכם טיהר לי הכתם ושיילוהו לחכם והכחיש אותה דאיהו מהימן אפילו רק הוא לבדו מכחישה לדעת רוב הפוסקים דכיון דמשמו קאמר' ואיהו מכחיש לה איהו מהימן וה"נ דכוותיה מ"מ הרא"ש לא תלי טעם הדבר בכך אלא משום דאינהו דייקי טפי ע"ש בדבריו ובאמת אם נקבל דבריו דזה דומה להא דפלוני חכם טהר לי הכתם דמזה למד רמב"ן מס' שבועות (דף ל"ב) דבעד מפי עד כיון שזה אומר משמו הראשון נאמן יותר א"ש דהרא"ש בתשובה לא תלה טעם הדבר בכך דהא הרא"ש אף דבמס' שבועות ומס' גיטין פ' הנזקין מסכי' לדברי רמב"ן מ"מ פ' המדיר ס"ל בפשט הירושלמי דצריך ב' עדים בדבר וכבר כתבו האחרונים דס"ל להרא"ש דלענין ממון לא מפקינן ממונא אפומא דחד סהדא או משום דבא להוציא מחזקתה עיין מהרח"ש ק"ע (דף ב') ובס' א"ר וזוטא (דף ע"ח) והרא"ש דן בתשובה שם דהב' דיינים יהיו נאמנים ביותר מן ב' המכחישין אותן אף להוציא ממון ולכך צריך לומר דהם נאמנים יותר משום דרמו אנפשייהו ותלינן הטעות בהעדים

אולם מלבד דא"ד להך דפלוני חכם דהראשון נאמן כמו שיבואר לפנינו תמהני על דברי הראנ"ח דהא הוא בעצמו בח"ר (סי' ל"ז) כתב בפשיטות דאם יש שני עדים ששמעו מפיו אין דבריו של אחד במקום שנים וכתב דלכל הפירושים בהא דפרק שבועות העדות היכא דאיכא ב' ששמעו מפיו של הראשון שמת בעלה תו לא מהימן וע"כ דסובר אף דלגבי מת בעלי ע"א חשוב כמו ב' ועיקר הטעם דהראשון נאמן יותר משום כיון דתלה השני עדותו בו והוא מכחישו לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה מ"מ זה דוקא בע"א אף במקום שנאמן היכא דא"י רק מה ששמע מן הראשון דתלה השני בו נאמן יותר אבל אם שמעו מפיו שני עדים הכשרי' וראוין להעיד כל עדות שבתורה ומעידין שכך שמעו מפיו נאמני' ואין בכחו להכחישם ולא מהימן תו א"כ בתרי סהדי דאמרו ששמעו דפסקו הדיינים להיפך ממה שהם אמרו עכשיו הוי כהכחשת תרי לגבי תרי ול"ש כלל להא דהראשון נאמן יותר דכמו דתרי לגבי חד נאמנים ולא מהימן תו לומר להכחישם אף דתלו עדותן בו כ"כ תרי לגבי תרי הוי כהכחשת שני כיתות עדים ועיין באה"ע (סי' י"ז ס"ק י"ז) בח"מ דכתב בפשיטות שכל שהעידו שני עדים מפי עד א"נ להכחישם וכמ"ש הראנ"ח ח"א. ואף דבספר אליהו רבה וזוטא שם משיג על הראנ"ח וכתב דמה לי אחד מה לי שנים המעיין שם יראה דאין דבריו מוכרחין כלל ויבואר אי"ה לקמן דיני עדות ועכ"פ פשיטא ליה להראנ"ח דב' עדים נאמנים אף בהעידו משמו של הראשון א"כ מובן מאליו דאף אם העידו ששמעו משנים אין הב' נאמנים יותר מהם והוי רק כתרי נגד תרי

גם בלא"ה יש לחלק משם עיין קצוה"ח דהקשה אמאי א"נ הדיין אף בזמן שאין בע"ד עומדין לפניו כיון שזה אומר משמו של הדיין הוי כאומר משמו והראשון נאמן יותר ובנתיבות משיג עליו דדוקא היכא דהנאמנות הוא מטעם עד הראשון נאמן יותר אבל