אמרי בינה חושן משפט נד

ל"ה אונס ל"ה בא לא מקרי אונס רק אם ברצונו לבא והאונס מעכבו א"כ בד"מ נמי אף דמברר שהיה אונס מ"מ נשאר עדיין הספק דלמא באמת לא רצה לבא כלל ואף אם ל"ה אנוס ג"כ ל"ה בא אך ע"ז שוב נאמן מצד בו"ש ברי עדיף אבל באינו מברר האונס הוי ס"ס לצרף לחייבו חדא דלמא ל"ה אונס כלל ואף אם היה אונס דלמא בלא"ה ל"ה רוצה לבא. אך אם נאמר כן א"כ בבא להוציא מחבירו ע"י זה שלא בא מצד אונס ולא איבד זכותו נימא דלמא אף בלעדי האונס ל"ה רוצה לבא וצריך לומר דלזה אמרינן בו"ש ברי עדיף אף דהוא להוציא או דע"ז היה החיוב לאבד זכותו באם לא יברר האונס מה שבידו לברר ולא מה שאין בידו לברר. ונראה דאם לא בא ומת אח"כ לא טענינן עבור יתומים שמא נאנס מלבוא דזה הוי כל"ש לגמרי דלא טענינן עבור יתומים אף אם הוא להחזיק

ועיין בתומים דמבואר מלשון הרמב"ם דאף אם לא נאנס רק ביום אחרון ולא נאנס מקודם ג"כ טענתו טענה וברמ"א יו"ד (סי' רל"ב סי"ב) הביא דעת האגודה דלא מיקרי אונס דהו"ל להקדים ביאתו ולא להניחו על יום אחרון וכבר כ' המג"א (סי' ק"ח ס"ק י"א) דגבי שבועה חשש לחומרא והביא ראי' מדברי המחבר כאן וכ' וראיות האגודה שם ליישב ובאמת המעיין בד"מ ורמ"א יו"ד שם יראה שטעמו של הרמ"א הוא דשאני שבועה ונדר דחיוב עליו לעשות מיד שיכול דהביא מיד סמוך לדברי האגודה דברי הריב"ש שכ' מיד שיכול לקיים הנדר יקיימנו ולא יאמר עדיין יש לי זמן ולא יתרשל כדי שלא יבא זמן שלא יוכל לקיימו או שימות דומיא להא דאמרינן בריש נדרים באומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר מונה מיד נזרו שמא ימות ואם לאו עובר על בל תאחר א"כ אינו דומה מה דרמיא עליו החיוב לעשות מיד להקובע זמן אם לא יבא דליכא חיוב עליו כלל עד יום אחרון שיבא ובאמת אינו מובן כלל ראיות אגודה מהא דבתי ערי חומה דהתורה אמרה שיכול לפדות סוף יב"ח ולא חל עליו כלל החיוב מקודם להוציא מעותיו לכך תליא עיקר על יום אחרון שם משא"כ בנדר ושבועה דחייב לעשות מיד דחיישינן שמא ימות ולמ"ש הר"ן שם דכשאמר לא אפטר מן העולם ה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירות קודם שאפטר מן העולם משמע דמה"ט עובר בבל תאחר כיון דנדר בלא אפטר חיובא רמיא עליו לקבל מיד הנזירות דהוי כאתני בפירוש שלא יהיה לו טענת אונס אח"כ לכן חל עליו החיוב להתחיל למנות מיד משא"כ בנדר לעשות דבר ביום פלוני לא חל עליו החיוב מיד די"ל דקבע לו זמן ואם נאנס אח"כ פטור דאונס רחמנא פטרו [ועפ"י דברי הר"ן הנ"ל י"ל בטעמ' דרמב"ם במנין המצות ל"ת (קנ"ז) דבזמן שעובר על בל תאחר היינו לאחר שלש רגלים עובר ג"כ על לא יחל והרמב"ן (סי' צ"ד) חולק עליו וסובר דמשום בל יחל אינו עובר עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו ואין לבל יחל ענין לרגלים ומובא במל"מ (פ"א מערכין וי"ל דטעמא דרמב"ם הוא משום כיון דעובר על בל תאחר אם עבר שלש רגלים אנן סהדי דאסיק אדעתי' בשעת נדר שלא יעבור ע"ז ונדר שיבא בהכרח תוך זמן זה והוי כנודר שיבא תוך זמן זה וכשעבר עובר ג"כ על בל יחל דומיא לאומר לא אפטר. וא"ל א"כ נימא גם כן כיון דקאי בעשה בעובר רגל ראשון ודאי דעתו היה בשעה שנדר שלא יעבור על העשה א"כ הוי כנודר על זמן רגל ראשון ויעבור על לא יחל ג"כ. ז"א דהא העשה הוא רק עליו אם עולה צריך לקיים ובאת שמה והבאת שמה וכשאינו עולה כגון שפטור מלעלות או כשנאנס אינו עובר על העשה ועיין בפנ"י מס' ר"ה (דף ו') א"כ ע"ז לא אסיק דעתו שיהיה קביעות זמן דוקא על רגל הראשון אבל על שלא לאחר שלש רגלים דאז חל עליו החיוב אף לשלוח כמו"ש שם הפנ"י ודאי דעתו היה שלא לעבור והוי כקובע זמנו שלא יאחר לכך אם עבר ג' רגלים עובר ג"כ על בל יחל ויש בזה לדבר הרבה אכ"מ] ועיין בריב"ש (סי' נ"ה) במי שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה מקרי חל הנדר ויכול להתירו מעכשיו וה"ט כיון דמחויב מעכשיו לעשות. אולם בקובע זמן על יום פלוני מניין לנו דחל החיוב עליו לעשות מעכשיו ובנאנס אח"כ באותו יום לא יהיה טענות אונס הא לזה התנה שיתחייב ביום פלוני ובאמת אף בנדר כה"ג בקובע היום ג"כ לא חל רק באותו יום וע"ש ברשב"א ריש נדרים דאף באומר לא אפטר ג"כ אינו עובר על בל תאחר עד אחר שלש רגלים רק מדרבנן מחויב למנות מיד מטעם שמא ימות וא"כ לא תליא בלשון לא אפטר וא"ש ראיות הריב"ש דלגבי נדר ושבועה צריך לחוש לשמא ימות אבל מ"מ זה דוקא בנדר ושבועה אבל בתנאים שבין אדם לחבירו אם קובע זמן אף אם אמר תוך יב"ח ולא קבע יום פלוני תליא עיקר אם נאנס ביום אחרון. שוב ראיתי במח"א הלכות שבועות (סי' י"ד) שכתב כן וראיתי לו שם (סי' י"ב) בנשבע לחבירו שאם לא יפרענו לזמן פלוני שיתן לו כו"כ קנס ואירע לו אונס באותו יום וכ' דוקא בלא השיגה ידו לפורעו לא בתוך זמן ולא בזמנו שקבע אבל אם קודם שהגיע הזמן היה לו ואח"כ אין לו ל"ח אונס והביא דברי האגודה ולע"ד יש לעיין בזה טובא אף דחייב מדרבנן לעשות מיד לקיים שבועותו מטעם שמא ימות מ"מ אם לא עשה שיתחייב הקנה בשביל זה צ"ע דהא כיון דקבע זמן התנה בפירוש דצריך לו להמעות עד אותו זמן וראיות האגודה יש ליישב בדוחק אבל לדינא להוציא ממון בשביל שלא פרע מקודם צ"ע

סי' כט בש"ע (סי' כ"ג) כ"ז שבע"ד עומדים לפני הדיין נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי נסתלקו מלפניו א"נ כו' אבל ב' נאמנים לעולם אפילו אם יש ב' עדים המכחישין אותם. ונראה מדברי הר"ן קידושין דהוא רק תקנתא דרבנן שיהי' נאמן דומיא דכ' בברייתא דנאמנת חיה לומר זה כהן שהוא משום דעפ"י הרוב אי אפשר בלא"ה ה"נ בדיין ובריב"ש (סי' ת"ז) כ' דכ"ז שבע"ד לפניו חכמים האמינוהו כב' דומיא דבעל המקח ועיין סמ"ע (סי' רכ"ב) ומשמעות דברי הראשונים דהוא רק מדרבנן מתקנתם וכן מבואר בחידושי רשב"א קידושין הא דנאמן בעל המקח הוא תקנות חכמים כעין נאמן הדיין ונאמנת של חיה אך אם כן נאמר כמו בחיה אם קרא עליו ערער אף בע"א א"נ וכ' שם הר"ן הטעם דל"א כ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי כאן שנים דזה ל"א רק בדבר שראוי להאמין בו ע"א במלתא דעביד' לאגלויי משא"כ בחיה דא"נ רק מפני שעפ"י הרוב אי אפשר בלא"ה לכך מהני הכחשת ע"א אף אחר שהעידה א"כ נימא בדיין ג"כ אם עד אחד מכחיש אותו שלא יהיה נאמן ולא כן נראה דהא בב' דיינים אפילו אם ב' עדים מכחישים אותם נאמנים הדיינים משום דהם מדייקים ביותר וכ"כ בדיין א' אם אחד מכחישו נאמן הדיין משום דרמיא עליו למדכר

ובאמת הא דב' דיינים נאמנים לעולם אפילו אם ב' מכחישין ועיין ש"ך (ס"ק ח') משם מהריב"ל ז"ל דבב' נאמני' לעולם וא"צ אפילו לחזור ולדין היכא דל"ה שודא דדייני והש"ך חולק וחוכך לומר דבאפשר למהדר ולדיינינהו ל"ש נאמנות כלל והמעיין תשובת הרא"ש (כלל נ"ו סי' ו') יראה דאף בדין דאפשר למיהדר ולדייני' ג"כ נאמנים וכן הכריע התומים. ויש להבין מנין לי' להרא"ש עיקר הדין דבב' אין דנין כשני כתי עדים המכחישין זה את זה רק דתלינן הטעות בהעדים משום דהדיינים רמו אנפשייהו ומדכרי טפי מן העדים אם נאמר דכל נאמנות דיין אחד הוא רק מתקנתא דרבנן מניין לומר דיהיה מהני הסברא דרמו אנפשייהו ומדכרי לגבי ב' עדים המכחישים אותו ואומרים שפסקו להיפך א"ו משמע ליה להרא"ש דסברא הזאת הוא סברא מה"ת ודיין א' אף אם מכחיש אותו הבע"ד ואף ע"א עמו נאמן הדיין בזמן שבע"ד עומדין לפניו יותר כ"כ בתרי נאמנים לעולם אף נגד תרי המכחישים. וקצת נראה מדברי ספר ראב"ן (דף קל"ו) דבב' דיינים אין להם נאמנות יותר מב' עדים דכ' וכשנפטרו מלפניו אינו דיין עליהם אלא עד הוא וא"נ אבל אם היו שני הדיינין היו נאמנים אפילו נפטרו מלפניהם שהם אינם דיינים עדים הם דלא גריעי מעדים אחרים ויגיד עליו ריעו נאמן בעל המקח כו' עיי"ש עוד בדבריו ומדכ' כשנפטרו מלפניהם דל"ה רק עדים משמע דאם אחרים מכחישים הוו כתרי ותרי ועוד הביא שם יש מפרשין הא דא"נ משנפטרין מלפניו משום דמילתא דלא רמיא עלי' הוא ולא מידכר וכ' ולא היא דאף במלתא דלא רמיא דכיר עד ס' שנין ומילתא דרמיא דכיר טפי ועוד מילתא דרמיא הוא דמה שהוא עושה משום אל לבו וזוכר וכן בעל מקח משיצא מידו אינו אלא כאיש אחר שהוא עד וכן שליש כיון שיצא השלישית מידו אינו אלא כעד בעלמא מכל דבריו נראה דחתר רק להשיב על היש מפרשין הרוצים לעקור מן הדיינים כשאין בע"ד עומדין לפניו תורת עדות אבל להעדיף כחם משום דהם זוכרין ביותר ולתלות הטעות בשני עדים המכחישין לב' דיינים לא עלה ע"ד ועיין תשובת ריב"ש (סי' ת"ד) דהרבה ג"כ בראיות דב' דיינים לא גריעי מעדים דעלמא ואף שכ' ואדרבה עדיפי מנייהו דדייקי טפי מ"מ העמיד עיקר ראיותיו דלא גריעי אבל לא דעדיפי אף במקום הכחשות ב' עדים כנראה שם דלא עלה על דעתו רק להאמינם כמו שאר עדים גם נ"מ אף אם אין שנים מכחישן אם נאמר דא"נ רק מתורת עדות צריכין להעיד בפני ב"ד של שלשה שיקבלו עדותן וגם שיהיו כשרים להעיד ולא בקרובי' דודאי הא דנאמן הדיין בזמן שבע"ד עומדים לפניו א"צ להעיד בתורת עדות כיון דבלא"ה חד א"נ ועפ"י ב' עדים יקום דבר כתיב ואכז"ל ראו להאמינו מטעם דמידק דייק ולאו תורת עדות עליו וא"צ להגיד בפני ב"ד וגם מסתימת הפוסקים דכל דיין שקבלו עליהן הבע"ד לדון בפניו אף אם הוא קרוב או פסול לעדות מ"מ כיון שקבלו עליהם לדיין ביניהם מהני הקבלה ונקרא שם דיין ונאמן בזמן שבע"ד עומדים לפניו. אבל אם ב' מכחישין לב'