אמרי בינה חושן משפט נג

ולא על הקנס ועיין באה"ע שם ובב"ש (ס"ק ט"ז) דמסיק כן להלכה דבאונס ממון פטור מן הקנס. [וראיתי בתשובת שארית יוסף (סי' ע"א) שציין שם הב"ש דכ' דמוכח קצת שחיוב ממון הרבה מיקרי אונס מדכ' אפילו ל"ה יכול לבטלו אלא ע"י ממון הרבה שיצטער בנתינתו נ"ל שחייב לתתו ולא יעבור על ל"ת הרי אף כשמדבר מהשבועה ואעפי"כ כ' ממון הרבה שמצטער בנתינתו משמע דרק מצטער על נתינתו אבל נותר לו מה אבל כשיתן כל אשר לו משמע אף בשבועה פטור והמעיין בריב"ש יראה דכ' דשלא לעבור על מצות ל"ת חייב לבזבז אפילו כל ממונו אף שלא לעבור בשב ואל תעשה ועיין מ"ש בזה לעיל סי' הנ"ל] וממילא ה"נ אף אם ל"ה רק אונס ממון דעכבו הנהר ויכול לעבור בהוצאות ממון מ"מ מיקרי אונס ולא הפסיד זכותו

ועיין בגליון רע"א יו"ד שם דעמד ע"ד הריב"ש דמה מייתי הש"ס ראיה ממתניתין דנדרים להא דאתפיס זכוותא מנ"ל דטעמא דמתניתין דאדעתא דהכי לא אדרי' דלמא מטעם האדם בשבועה. ובלא דברי הריב"ש הוי מקום לומר דחלה בנו הוי רק אונס ממון ובאונס ממון לא ממעט מהאדם בשבועה ומוכח הסברא דאדעתא דהכי לא אדרי' אבל לדברי הריב"ש תמוה. וכבר עמד בזה הריטב"א שם כמו"ש לעיל וכ' דהקשה מעיקר הטעם דהא דפטר רחמנא אונס בשבועה הוא משום דלאו אדעת' דהכי נדר. אולם הריב"ש דכ' היכא דכבר חל בלי שום אונס וטעות א"י לעבור רק מפני פ"נ וכ' דבמתניתן בחלה בנו קרוב לס"נ ודאי יקשה מה מייתי הש"ס ראיה. אולם ע"כ צריך לומר דלאו דוקא סמך הריב"ש על תירוץ זה דהא קתני נמי במתניתין עכבו נהר ושם ודאי לא איירי באופן דאי אפשר לעבור הנהר בשום אופן דל"צ לאשמועינן א"ו אף דיכול לעבור בהוצאות ממון ג"כ פטור דלאו אדעתא דהכי אדרי' וכמ"ש שם הריטב"א והנ"י דאף אם יכול לעבו' בספינה שלא כפי המנהג אונס הוא משום דלאו אדעתא דהכי אדרי' וא"כ ע"כ צריך לומר דעיקר הטעם משום שהוא קודם חלות הנדר או משום דליכא קפידא כ"כ אמרינן אדעתא דהכי ולכך מייתי הש"ס ראיה להקשות להא דאתפיס זכוותי'

והיכא דיש אונסין דשכיחא ולא אתני ואירע אונס דלא שכיח' כ' שם הגרע"א ז"ל דמשמע ליה מדברי רש"י נדרים שם דכתב שם ומעברא אונס' דמגליא הוא דזימנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומיבעיא ליה לאסוקי אדעתיה ואפי"ה לא התנה משו"ה אי מיתניס בהאי זמן גמר ומקנה אפילו עכבו שום אונס אבל בעלמ' אי איתניס פטור ודייק מזה אף דאירע אונס אחר אמרינן דאי אסיק אדעתיה עליו היה מחייב עצמו דמה הפרש לו בין אונס זה לאונס אחר ורק היכא דליכא לפנינו אונס דשכיח בזה יש טענת אונס והניח הדבר בצ"ע לדינא ולדעתי הפעוט כנראה מלשון הראשונים דכ' דג' מיני אונסין הן שכיח ולא שכיח כלל ושכיח ול"ש. ובל"ש כלל אף בגיטין יש טענת אונס דלא אסיק אדעתי' להתנות ובשכיח אין טענת אונס דהו"ל לאתנויי והואיל דלא אתני והדבר הוא שכיח ע"כ נחית אדעתא דאונס ובודאי בכל ענינים יש אונס דשכיח ובכ"ז אף דנחי' ע"ז הואיל דלא התנה מ"מ אם אירע אונס דשכיח ול"ש הואיל די"ל דלא אסיק אדעתי' יש טענת אונס ולא אמרינן הואיל דנחית להתחייב באונס דשכיח מתחייב אף באונס דשכיח ול"ש הואיל דלא אסיק אדעתו וכבר הביא שם הגר"ע ז"ל דברי מהריק"ש ז"ל דהרבה אונסין דשכיחי המצטרפין מקרי ל"ש וכ"כ כנה"ג שם וכן מבואר מדברי מהר"א ששון ומתשובת הראנ"ח הרי אף דאיתרמי אונס דשכיח מ"מ אם מתרמי השכיח ול"ש יש טענת אונס דכמה אונסין דשכיחו ל"ה כלא שכיח כלל רק כשכיח ולא שכיח ובכ"ז יש טענת אונס ול"א הואיל דלא אתני על אונס השכיח ונחית ע"ז להתחיי' אם היה מסיק אדעתי' אונס דל"ש ושכיח היה ג"כ נחית להתחייב כיון דלא אסיק אדעתי' ולא התנה בפירוש להתחייב יכול לטעון טענת אונס. ומדברי רש"י אין לדייק דהא אם נאמר דכוונתו אף אם אירע אונס אחר מדכ' אפילו עכבו שום אונס נידוק מיני' דאף אונס דל"ש ל"ה אונס וזה ודאי אינו דהא אפילו בגט דאין טענת אונס מ"מ אונס דל"ש כלל כמו אכלו ארי יש טענות אונס כמבואר בש"ס פ' מי שאחזו ובש"ע אה"ע (סי' קמ"ד) ואף אם יש טענות אונס ובמת אמרינן דהוי גט מטעם דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם מ"מ באכלו ארי דל"ש כלל לא אסיק אדעתיה שירצה שיהיה גט כמבואר בתוס' ריש כתובות הרי דמה דלא אסיק אדעתיה יש טענת אונס א"ו דכוונת רש"י שום אונס היינו דשכיח. וממילא גם אונס דשכיח ול"ש במקום דיש טענת אונס כיון דלא אסיק אדעתי' א"צ להתנות אף במקום דיש אונס דשכיח מ"מ זה אסיק אדעתי' ונחית להתחייב בזה ולא על אונס השכיח ול"ש. שוב ראיתי בס' שער משפט (סי' נ"ה) דחקר ג"כ בדין זה והנלע"ד כתבתי ובקל יוכל המעיין בדבריו ליישב כל ראיותיו

ועיין במהרי"ט חאה"ע (סי' י"ב) שכתב דאין להשוות סבות האונס לאונס עצמו דמאחר שהאונס עצמו מצוי ע"י סבות קרובות והו"ל לאסוקי אדעתיה אעפ"י שאירע הדבר במקרה שנתגלגל ע"י סיבה רחוקה כגון שנחבש ע"י בנו או אביו מאחר שהיה ראוי לבא הו"ל לאתנוי והא דאכלו ארי אינו גט משום דל"ש אף דמיתה עצמה שכיחא התם מיתה עצמה ומיתה משונה תרי מילי נינהו ואדעתא דמיתה נחית משום דאינש בלא זמניה לא מית ומ"מ לא אסיק שימות מיתה משונה אבל תפיסה עצמו כיון דמצויה מדלא אתני אפסיד אנפשיה וע"ד כן גרש ועיי"ש שהביא ראי' ממס' נדרים (דף כ"ג) אף דלא אסיק אדעתי' סיבת ההכאה מ"מ כיון דהכאה עצמה שכיחא ל"ה נולד ומיקרי מצוי עיי"ש ומדברי הנ"י שם משמע קצת דנ"מ גם על הסיבה ומ"מ אף לדעת מהרי"ט הוא דוקא אם הוא שכיח לבא ע"י סיבה רחוקה אבל אם אירע אונס דשכיח ולא שכיח בדיני ממונות די"ל לא אסיק אדעתא אף שיכול להיות עיכובו ע"י דבר דשכיח מ"מ אם הצליח ולא אירע רק אונס דשכיח ול"ש דל"ה לאסוקי אדעתיה יש לו טענות אונס

והנה בטוש"ע כתב דצריך להביא ראיה שהיה אנוס באותו יום ומבואר דאם לא הביא ראיה א"נ ומוציאין מידו אם התנה שאם לא יבא וישבע שחבירו יהיה נאמן בטענותיו ויטול בלא שבועה ולכאורה למה לא יהיה נאמן בטענתו שהי' אנוס מלבא ולמה לא נאמר ברי ושמא ברי עדיף כיון דהוא להחזיק. וצריך לומר דכך היה התנאי שלא יהיה נאמן רק בראיה ומסתמא כשקבל קנין ע"ז באם לא יבא ביום פלוני שחבירו יהי' נאמן ויטול נחית ע"ד זה שיברר דאל"כ מאי אהני ליה ההבטחה דלעולם יכול לומר דנאנס מלבא ובודאי היה הכוונה שיברר האונס. וראיתי בתומים שכת' אף דבכ"מ הממע"ה מ"מ כאן ל"מ טענתו אנוס היתי דהא אפילו א"א מתירין בחזקה דל"ה אונס ומכ"ש דמוציאין ממון כ"ז שלא מברר אונסו. ולא אבין שם לא חיישינן לדלמא לא בא מחמת אונס כ"ז שלא טוען כן אבל מנ"ל דאם טוען ברי דהיה אונס וי"ל דברי ושמא ברי עדיף וראיתי בס' שער משפט דכ' למ"ש תוס' מס' כתובו' הא דל"ח לאונס משום דרוב לא אנוס וא"כ לענין ממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב נאמן לומר שהיה אונס לפטור עצמו כמו בפקדון דנאמן לומר נאנסו לפטור עצמו והניח בצ"ע. ואין ספקו מוציא מידי ודאי משמעות דברי רמב"ם וטוש"ע וכמ"ש התומים ומתוס' אינו ראיה חדא דע"כ צריך לומר דהוי רוב גמור דאל"כ נימא סמוך מיעוטא דאונס לחזקה דא"א ואף דאיתרע החזקת א"א כיון דנתן לה הגט מ"מ הא התנה תנאי אם לא יבא ואם באמת נאנס מלבא נשארה בחזקת א"א וצריך לומר דהוי חזקה ג"כ דלא נאנס והוי רוב וחזקה וממילא מהני גם לענין ממון ועוד י"ל שם כ"ז שלא בא ולא שמענו אם היה אנוס מלבא וליכא שום ערעור אבל לא ידענו אפשר באמת נאנס מלבא ליכא אלא רוב דאפשר שיתברר האונס ומ"מ סמכינן על רוב והצנועות יחושו אפשר יתברר האונס. אבל אם בא אח"כ וטוען שבאמת נאנס מלבא ואין בידו לברר לזה ודאי ל"ח דהוי מיעוטא דמיעוטא לגמרי שנאמר שאירע לו אונס ול"ה בידו להעמיד עדים ולברר ועוד דע"כ זה היה דעתו וכוונתו שאם לא יברר האונס שלא יהיה נאמן דא"כ מאי אהני התנאי. לכן הברור דכ"ז שאינו מברר שנאנס מלבא מוציאין ממנו ממון וכמ"ש התומים והא דשומר נאמן לומר נאנסו בשבועה לפטור עצמו שאני שומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם שכך כל שומר רוצה לחייב עצמו בחיובו שחייבו התורה כמ"ש תוס' כתובות (דנ"ו) משא"כ היכא דחיובו ברור ורוצה לפטור עצמו בטענת אונס צריך לברר ועיין (סי' רכ"ז) לגבי אונאה אם שהה יותר מכדי שיראה לתגר אם יברר שהיה לו אונס יכול לחזור ושם עמד ג"כ בש"מ דלמה לא יהיה נאמן כמו שומר שכר אם נשבע שנאנס דנוטל שכרו והעלה דוקא במקום שיכול לברר בעדי' אז א"נ אבל באונס שאינו נגלה לכל נאמן בשבועה ויטול מן המאנה דמסתמא אין אדם מוחל על אונאתו. ול"נ כלל דלא מצינו בזה שיהיה נשבע ונוטל וכיון שהקנין ברור לפנינו וזה בא לבטל הקנין צריך לברר האונס ואינו דומה לשומר שכר דשם עשה על פיו כפי שהיה מצווה מהבעלים ונתחיי' לשלם רק שבועה צריך כמו בחנוני על פנקסו ועיין נתיבות (סי' ש"ג ס"ק ג') בזה משא"כ לגבי מו"מ שכבר הוחזק הקנין ושהה אחר שיראה לתגר וזה בא לבטל המקח ולומר שנאנס עליו לברר ול"מ דא"נ להוציא רק אף להחזיק במקום דלית לי' מיגו י"ל דא"נ וכמו כאן דצריך להביא ראיה על האונס

ועוד י"ל למ"ש הפנ"י ריש כתובות באכלו ארי דלא סליק אדעתי' דהוי אונס אף בגיטין אפ"ה הוי ספק גט דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירעו אונס נמי ל"ה בדעתו לבא וכ"כ שם בס' הפלאה דאף אם היה איזה סיבה שאפילו אם ירצה לבא א"י לבא מ"מ אם באמת אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם