אמרי בינה חושן משפט נ

ומסיק הש"ס משמיה דר"נ לאחר גמ"ד מחלוקת והלכה כדברי חכמים והך מתניתא לא אתיא אלא כרל"ק מדקתני שם ברישא נאמן עלי אבא כו' יכול לחזור בו עד שישמע מפי הדיין דברי ר"מ וחכמים אומרים א"י לחזור בו וכן בדור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל עליו שבועה בפני הדיין ולר"י לאחר ג"ד מחלוקת וקודם גמ"ד לד"ה יכול לחזור ובתוספתא קתני דגם ר"מ מודה דכששמע מפי הדיין שוב א"י לחזור וזה כרל"ק ומדלא מייתי לה בש"ס לסיועי לר"ל ע"כ דידע הש"ס דלא נישנית ביה ר"ח ור"ה ואינה עיקר וכן ראיתי בס' חסדי דוד וממילא אין להוכיח משם כדעת הסמ"ע

ובתומים כתב באם קבל עליו אשה שהיא קרובה לע"א הוי ג"כ תרתי לריעותא דפסול של אשה לא כפסול של קרוב דזה כשר לכ"ע וזאת פסולה ובנתיבות כ' אף שלבי מגמגם בזה מ"מ אין לזוז מדבריו בלי ראיה. ולכאורה יש להביא ראיה דזה ל"ה כתרתי לריעותא דאל"כ נאמר בקבל עליו קרוב להעיד הוי לעולם תרתי לריעותא דהא ודאי נראה בקבל עליו קרוב להעיד אם מעיד בשקר אינו עובר על לאו דלא תענה אם נתברר דהעיד בשקר כגון שהוזם מפי שנים או אף שהוכחש דלאו דל"ת לא נאמר רק על עד הכשר מצד עצמותו לא אם אינו ראוי להעיד רק שקבלו עליו וכמבואר ירושלמי פ' שבועות העדות לענין קרבן על שבועו' העדו' דאינו נוהג רק בראוין להעיד דאף אם קבלו על עצמן הקרוב או הפסול מ"מ א"ח ק"ש מטעם דכתיב והוא עד את שכשר להעיד עדות תורה ואף בע"א המקובל כתרי א"ח מטעם דכתיב והוא עד את שכשר לעדות תורה ולא ע"י קבלה וכמו כן לגבי לאו דל"ת נאמר עד שקר את שהוא עד הכשר מה"ת עובר על לא תענה ולא הפסול המקובל ככשר וכן משמע בס' יראים (סי' רמ"ג) שכתב ואינו נוהג אלא בראוין להעיד גם ראיה לזה מש"ס מס' מכות (דף ח' ע"ב) דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא ואמאי לא הא משכחת בעבד ללקות כשהוזם על עדות שקר שהעיד כשקבלו הבע"ד עליהם א"ו דאינו עובר על ל"ת כשאינו בעצם עד כשר וכן אין הב"ד עושין לו דין הזמה א"כ ממילא הוי קרוב לעולם פסול מתרתי לריעותא חדא מצד שהוא קרוב או פסול וגם לעלמא ג"כ פסול מצד דהוי עדות שאי אתה יכלו להזימו ל"ה עדות וכאן אם יתזמו לא נעשה בהן דין הזמה וגם לא יתחייבו מלקות מצד לאו דל"ת וזה הוא פסול בכל עדות אף לגבי רחוק אם אינו בר הזמה לעשות בו דין הזמה או לחייבו מלקות א"ו דוקא שני עניני פסול דעדות להאמין לאחד כתרי הוי תרתי לריעותא וגוזמא אבל ע"א שיש בו שני פסולין מצד קרוב וגזלן ל"ה רק כמקבל עד פסול במקום כשר דמה לי אם פסול מצד אחד או מטעם שני פסולים זה לא מקרי תרתי לריעותא

שוב ראיתי בתשובת מרן רבינו הגדול עק"א ז"ל שכתב בפשיטות בתשובותיו (סי' קע"ו) להשיב ע"ד בנו הגאון מוהר"ש ז"ל דדן דקטן שקבלו הוי כתרתי לריעותא מטעם דג"כ אין עושין לו דין הזמה וכתב הוא דזה ל"ה תרתי לריעותא דאם מקבל עליו אביו גזלן ל"ה רק חדא לריעותא ולמ"ש ממקומו מוכרע כנ"ל דקרוב או פסול לעולם לא עבדינן להו דין הזמה וקצת י"ל דקרוב וגזלן ל"ה ענין אחד דקרוב אינו פסול מטעם דמשקר רק גזה"כ וגזלן הוא מטעם משקר ורשע דחמס לעולם פסול מטעם משקר ורשע דאינו דחמס הפסול הוא מטעם גזה"כ אף דליכא חשש משקר ויבואר אי"ה לקמן דיני עדות ופסול מצד דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו י"ל דהוא מטעם משקר כאשר מבואר ברש"י ב"ק (דף ע"ה) ובפירוש המשנה לרמב"ם ר"פ היו בודקין כאשר יבואר שם אי"ה. וי"ל מה"ט דאינו עובר על ל"ת כשקבלו קאו"פ היה ראוי לומר דיכול לחזור מהגדתו ול"ש לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון דהא דא"ח ומגיד ילפינן לה מדכתב אם לא יגיד חדא הגדה כתיב או מדכתיב יקום דבר כאשר יבואר אי"ה בדיני עדות וזה כתיב בעד כשר ולא בעד פסול אך נראה כיון דקבל עליו עדותו היה הקבלה שיועיל עדות כמו בעד כשר דחדא הגדה כתיב ה"נ חדא הגדה יתקבל ממנו ויקום דבר לא שיהיה יכול לחזור ואף גם כן צריך דין עדות שיעיד בפני בעל דבר וכמ"ש כן בפשיטו' בתשובת חכם צבי (סי' ס"א)

ובתומים (ס"ק ג') כתב בדברי ראב"ן כפי מה שהביא הוא בשמעון שאמר לראובן אשתך תהא נאמנת עלי אם לא פרעתי לה ואומרת שלא פרע לה ופסק דהוי קודם גמר דין ויכול לחזור ושפט הב"ח דחולק ע"ד המרדכי שפוסק כן הרמ"א דלאחר שהעיד א"י לחזור וכ' התומ' דבעד כיון דאין העד יכול לחזור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוי גמ"ד אבל בנידון דראב"ן אם חוזרת אח"כ ואומרת נזכרתי דפרעת לי נאמנת דהוי כבע"ד לכך אף דלא חוזרת ל"ש גמ"ד כיון דבידה לחזור לכך גם שמעון יכול לחזור ולמ"ש כיון דקרוב או פסול אינם בגדר כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ורק כיון דקבלו עליו היינו שקבלו לגדר עדות ושלא יהיה חוזר ומגיד ולכך הוי אחר הגדתו כגמר דין ממילא אף אם קבל עדות אשתו ג"כ הוי הקבלה לחדא הגדה. ובלא"ה המעיין בספר הראב"ן (סי' מ"ו) וכן בתשובת מהר"מ רוטנבורג (סי' תשל"ח) ל"ה המעשה שאמר אשתך תהא נאמנת עלי שלא פרעתי לה רק הנתבע אמר פרעתיך ונאמנת עלי אשתך אם תאמר לא פרעתיך אפרע א"כ לא קבל אותה רק לעדות אם לא פרע לבעלה א"כ ל"ש שתאמר נזכרתי ולומר שתהא נאמנת לומר נזכרתי שפרע לך במגו דא"ב אמרה פרע לי ז"א דא"כ יתבע ממנה כמובן ודברי הב"ח נכונים דחולק וסובר דאף לאחר שהעיד ל"ה גמ"ד. אולם הראב"ן שם לא סמך ע"ז וכ' עוד טעם דיכול לחזור דדוקא כשיש עד כשר עם הקרוב דקבליה כחד אבל במקום תרי ל"מ אפילו קבלה והכא ליכא עד כשר עם אשתו ואין כאן עדות כלל וישבע שפרעו ופטור עכ"ד אולם בתשובת מהר"ם רוטנבורג שם לא העתיק רק טעם הראשון דיכול לחזור קודם גמ"ד ועיין שם דכתב באמת הטעם דלאחר הגדתם הוי כגמ"ד כיון דל"מ מסהדי בענין אחר דכיון שהגידו שוב א"ח ומגידין הו"ל כגמ"ד לגבי דיינים וזה כדברי הר"מ במרדכי. אולם כנראה באמת הראב"ן חולק ע"ז וסובר דאף דהעדים א"י לחזור ולהגיד היינו משום דזה הוא מטעם קבלתו לקבלם כמו עדים כשרים ומ"מ כ"ז שהב"ד לא פסקו ל"ה גמ"ד וכן מבואר דעת הרמ"ה מס' סנהדרין (דף כ"ה) וז"ל מיהו היכא דאסהידו וגמרוה לדינא אפומיה כיון דלא הדר ביה מקמי גמ"ד ודאי גמר ואקני אבל היכא דהדר ביה מקמי גמ"ד מצי למיהדר ביה דאכתי איכא למימר דל"ג ואקני דסבר מי יימר דאתו ומסהדי וכיון דחזא דאסהידו קא בעי למיהדר ביה דאדעת' דהכי לא אקני ליה עיי"ש הרי דסובר דאף דחזא דאסהידו ולא חזר מיד מ"מ כיון דמתחילה ל"ג ואקני דסבר מי יימר דיסהידו יכול לחזור אף אח"כ כ"ז דל"ה גמר דין מב"ד וכ"כ עוד במס' ב"ב פ' י"נ(סי' קט"ו) ועיי"ש דכ' צאתן לו א"נ חייב אתה ליתן לו הוי גמ"ד וזה כדעת הסמ"ע ודלא כש"ך (ס"ק ה). עכ"פ לענין גמ"ד בקבלות עדות כנראה יכול המוחזק לומר קים לי כדעת הראב"ן והרמ"ה דקודם גמ"ד דב"ד יכול לחזור אך באם פסקו הב"ד דחייב ליתן בזה א"י לומר קים לי כדעת הש"ך כיון דלדעת רמ"א והש"ך אף קודם גמ"ד א"י לחזור כשנתקבל עדותן

ולענין אם קבל אשה קרובה נראה דלא כתומים דזה ל"ה תרתי לריעותא וכמו שהוכחתי וכן מוכח מדברי הראב"ן הנ"ל שכתב והכא ליכא עד כשר עם אשתו מבואר דאם היה עד כשר עם אשתו היה מהני קבלתו אף דהיא אשה הפסולה להעד בעצם וגם קרובה אשתו כגופו ואעפ"כ רק כיון דקבלה כתרי ל"מ אבל עם עד כשר היה מהני קבלתו וראיתי עוד הדברים מבוארים ברמ"ה מס' סנהדרין שם דהקשה הא ג' רועי בקר איכא תרי פסולי חדא דלא גמירי דינא וסתם רועה פסול אפילו תימא מתניתן בבקר דידיה כי אמרינן דבתרי פסולי לא גמר ומקני היכא דכי מקביל להנך תרי פסולי אנפשיה מפסיד אנפשיה מתרי אנפיה כגון שקבל קרוב או פסול כב' עדים כשרים דהא מרכיב להו לפסול אתרי רכשי חדא דמכשר לפסול ותו דמקבל כתרי אבל היכא דלא מסיק לפסול רק לחד דרגא כגון קרוב והוא פסול וקבילו עליו כע"א כיון דהנך תרי פסולי לא פסלי ליה תרוייהו בהאי סהדותי טפי ממאי דפסול חד מינייהו דקרוב והוא כשר ופסול והוא רחוק פסול אפילו כע"א השתא נמי דהוא קרוב ופסול לא פסול למילתא יתירת' כחד פסול' דמי כו' דלא קבל עליו פסידא יתירא כי היכא דלימא לא גמר ומקני עכ"ל וכיון דלא מצינו להיפך בחד מן הראשון מי יחלוק על דעת הראב"ן והרמ"ה ובודאי זה ל"ה כתרתי לריעותא ואינו יכול לחזור

סי' כז אם קבל עליו עכו"ם לדיין אין הקנין כלום ואסור לדון לפניו וכ' הרמ"א (סי' כ"ב) אבל אם כבר דן לפניו לא יכול לחזור בו ובש"ך משיג ע"ד ובתומים העלה דאפשר דעת רמ"א נכון בסברא דכל האיסור שלא לדון בפניהם שלא ליקר שם ע"ז אבל אם כבר נעשה האיסור בשביל זה לא יבטל הקנין במה שכבר עבר האיסור והניח בצ"ע ומדברי רמ"א והתומים מבוא' דוקא בקנין אבל בלא קנין יכול לחזור אף אחר הפסק דין אולם בתשב"ץ (ח"ג סי' ס"ח) כ' שם בסוף הסימן וכל טענות אלו לזכות בני שמעון היה מן הדין לקיימם אלו באו מתחילה לדון בדיני ישראל אבל כיון שהלכו תחילה לדון לפני האומות ובדיניהם יצאו חייבין הרי הם כאלו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם והרי מה שדנו בין לוי ובני שמעון קיים עכ"ל הרי דסובר אף בלא קנין מהני הקבלה אם כבר נפסק הדין. וראיתי בתשובת