אמרי בינה חושן משפט תעב

יראה דאפילו כ' לה מעצמו לא בשביל שכר גם כן זכתה ובפרט להרי"ף והרמב"ם הל' אישות דגרסי ליזק בנכסיו. וכן בדברי רמב"ן מלחמות כתובות (דל"ו) לענין טענת בתולים כ' דהוי כתובת' כמתנה. ואיירי בזיכה לה על ידי אחר דדעא"מ ל"מ להתחייב כמבואר בר"ן פ' התקבל ובש"ע דמה שאינו ביד הקטן ל"מ להתחיי' לו ול"ה כדעא"מ שיועיל רק במה שהוא בידו ורק על ידי שיזכו אחרים בעדו מהני הרי על כרחך מוכח דמהני זכיה על ידי אחר אף בחו"ש. וראיתי במח"א בחידושיו על הרמב"ם שכ' על ראיות המ"מ דהתם אינו אלא חיוב שמתחייב עצמו כמו שמתחייב לעובר ואינו מובן כלל דשם גם כן הוא רק מדרבנן וגם חיוב גרע דלא מהני אף בקטן בדעא"מ רק על ידי אחרים. ולמה שכ' בקצוה"ח ונתיבות דלקטנה יכול לחייב א"ע בשטר אם כן שם י"ל דאף על ידי עצמה יכול לחייב לה מ"מ שפיר מוכח משם דמהני עכ"פ זכיה גם בחו"ש ולקטן מהני במזכה על ידי אחר בק"ס. ומה שכ' המח"א בדיני מתנה הנז' ואם היינו מחלקים ולומר דמה שזיכה לו במתנה על ידי אחר זכה השוטה אפילו היכא דלא אתי לכלל דעת מטעם דזכיה כי האי לאו מדין שליחות המקבל הוא דא"ז שלוחו של מקבל אלא שלוחו של נותן הוא. ולא אבין הא לו יהי' דשלוחו של בעל הממון הוא מ"מ כיון דצריך לזכות בעדו ואין לו יד לזכות בעצמו מ"מ בעינן כח למי שיזכה בעדו שיהיה לזוכה ואולי כוונתו דעכ"פ כיון דמצינו קנין של זכיה מן התורה שיכול לזכות בקנין בעד חבירו יכול לזכות גם בעד חו"ש רק לנכרי ל"מ ועיין בש"מ פרק א"נ משם הרשב"א דכ' הא דאין זכיה לעכו"ם מנ"ל וכתב כיון דאשכחן בשליחות דמחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכיה כן ועיין מה שכ' בספרי ח"ר דיני תרומה הנז' בביאור דבריו. עכ"פ כנראה דעת כל הראשונים והב"י דלא הביא מחלוק' בזה דמהני זכיה לחו"ש כמו דמהני לקטן ועל ידי אחרים והמעיין בש"מ כתובות שהביא דברי רמ"ה בהך דבר שטיא יראה שלא סיים הדברים שכ' הרא"ש גם היה עתים חלים ומשמע מדבריו דפשיט ליה להרמ"ה ז"ל דבכל אנפי אף בשוטה כל ימיו יש לו זכיה על ידי אחר ומהני ואולי הרא"ש ז"ל כתב זאת להוסיף דאף אם ירצה מי לחלק ולומר דצריך להיות אתיא לכלל דעת גם כן שם הדין כן אבל לענין דינא בלי ספק גם דעת הרא"ש דמהני אף בשוטה גמור ודברי בנו הטור ז"ל לעד נאמן

סי' כה בהא דחרש ופקח אם שניהם מגביהים מציאה דאמרינן מתוך שלא קנה פקח ל"ק חרש כמבואר בש"ס ב"מ ובש"ע (סי' רס"ט) מסתפק הקצוה"ח בחו"פ שהיו שניהם רוכבין או מנהיגין אם הוי כהגביהו שניהם דל"ק כלל או דוקא בהגבהה דהוי כמונח על גבי קרקע אבל רוכב דהוי קנין דאזל' מחמתיה לא מבטל אחד קנין חבירו וקנה פקח כולו ועיין שם בדבריו מה שכ' בזה ויען בילדותי כתבתי בזה בסוגי' דרוכב ומנהיג אמרתי להעתיק כאן הגם כי לא יכולתי כעת לעיין היטב בזה וזה דברי מאז הנה דברי רש"י דכתב ש"מ רוכב קנה שלא במקום מנהיג ובמקום מנהיג פליגי דאף דרוכב לבד קונה מ"מ י"ל במקום מנהיג דלא ועיין במהרש"א וי"ל דרש"י אזיל בשיט' הריצב"א המובא בש"מ דל"א בש"ס דרכיב לחוד אינו קונ' רק ברוכב עליה והבהמה עומדת במקומה אבל כשהולכת אין ספק דקונה דהוי כמשיכה ועפ"י דרך זה הוא שיטת רש"י מעיקרא אמר בסוגיא אם רכיב לחוד ומנהיג לחוד היינו ברוכב לחוד והבהמה עומדת במקומ' אך כשיושב עליה קפצה ממקומה כמבואר בתו"ח ורוכב כזה גרוע ממנהיג דהוא כמשיכה ולכך פשיטא דרוכב אינו קונה ושפיר כ' רש"י דבעינן שתעקור יד ורגל והיינו אף דקפצה ממקומה מ"מ אין זה משיכה אלא רכיב במקום מנהיג ובזה שפיר כיון דהולכת רק דלא ידענו מחמת מי הולכת אם מכח הרוכב או מכח המנהיג ועיקר הספק הוא כמו שכ' ש"מ משם הריטב"א דדלמא א' מבטל כח חבירו שלא תלך מחמתו ולא ידענו מי מעכב על חבירו דיהי' עדיף אבל באם עשו שניהם קנין שניהם קונין דאין קנין של א' מבטל קנין חבירו וקנו שניהם רק כאן דמבטל כחו ובעי אף ביושב לחוד ואינה הולכת והיינו רוכב לחוד אינו קונה מ"מ במקום מנהיג עדיף דכיון דהולכת גם כן יש להסתפק שמא מחמת הרוכ' אזל' ולא מחמת המנהיג ופשט מיושב בקרון והיינו כיון דשם ר"מ מחייב ע"כ איירי באזל' מחמתו מעט דאם לא כן אמאי חייב ואעפ"כ פטרו רבנן ממלקות ואם כן בלא אזל' כלל מחמתו פשיטא דמנהיג עדיף כיון דחזינן דאף באזל' מעט מחמת היושב מ"מ כיון דעיקר ההליכה הוא מחמת המנהיג לא חשיב ההילוך מחמת היושב מכ"ש כיון דרוכב בלא מנהיג אינה הולכת כלל דעיקר ההילוך הוא מחמת המנהיג דאינו קונה וזה דקאמר ש"מ רכיב לחוד ל"ק ומכ"ש במקום מנהיג והיינו דבמקום מנהיג גרע מרוכב לחוד כיון דכאן אזל' מעט מחמתו ולא חשוב ההילוך במקום מנהיג מכ"ש בלא אזלי מעט מחמתו וקאמר אביי היכי פשיט רכיב מיושב יושב לא תפיס במוסרה ואולי תפיס במסירה הוא סניף לקנין ונאמר מוסרה אינו קונה ואחר כך פשט ממשנה דרוכב לחוד קונה וממילא במקום מנהיג יחלוקו דהוי כשנים שעשו קנין שאין מבטלין זה את זה ומתרץ במנהיג ברגליו ולאו דוקא ברגליו רק דאזל' מחמתו כמו שכ' בש"מ משם הרשב"א. ואחר כך פשט מאחד רוכב חמור ואחד תופס במוסרה דמשמע דרכיב ולא אזל' כלל ואם כן כיון דהוי לחוד קנין ממילא במקום מנהיג יחלוקו דלא מבטלין זה את זה וכמו בב' שעשו קנין דיחלוקו ומתרץ במנהיג ברגליו והיינו שהלכה כנז' ודברי רש"י מזוקקין היטב

ובזה יש לומר בשיטת רש"י דפירש לעיל דהש"ס רצו להוכיח ממתניתין דב' רוכבין דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ופירש"י דהיינו דכ"א קונה בעדו ובעד חבירו ומשמע לכאורה אף דכ"א עשה קנין המועיל נמי בעינן למיגו. ולכאורה יקשה אמאי ועיין בש"מ שם משם הריטב"א דפירש באמת פירוש אחר. ובקצוה"ח שם שהוליד מזה בחרש ופקח שרכבו על הבהמה דשניהם לא קנו. ולמה שכ' י"ל דרש"י סובר דסוגי' היה סובר דרוכב לבד קונה בלא הילוך כנז' ואם כן עיקר הקנין הוא התפיס' שיושב עליה וקפצה ממקומה ואף דאינו יושב על כל הבהמה מ"מ הוי כמו קנין משיכה ואם כן בזה שפיר בעינן שלא ישב עוד אחר עליה כיון שעיקר הקנין הוא הישיבה וכיון דלא עשה קנין שלם אם כן צריך לבא מכח המגביה מציאה לחבירו כמו בב' שהגביהו מציאה ומתרץ הש"ס אף לדידך לא שמעינן רק דרוכב קונה ושפיר פירש"י אף דאינה זז ממקומה מה שאין כן אליבא דידן דישיבה לחוד אינו קונה רק רכיבה עם הליכה אם כן לא איכפת מה שהחרש נמי יושב כיון דכל הבהמה אזלי מחמת הפקח וממילא קונה

ועוד י"ל אף לפי שהבין הקצוה"ח שם יש לחלק משנים שהגביהו מציאה דשם כל אחד שהגביה הוי מה שהגביה כל א' כאלו חציה השני מונח על גבי קרקע כיון דקנין של כ"א אגוד על גבי חצי חבירו ולא הוי הגבהה מה שאין כן אף דרוכב אינו קונה כ"א חצי כיון דחבירו גם כן רוכב קונה חצי ואם כן אגיד בחצי של חבירו ולכך תלוי בהמגביה מציאה לחבירו ובפקח וחרש רכוב י"ל דהא החרש באמת אינו קונה רק מתקנת חכמים י"ל אף אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"מ לא תקנו רק דהוא גם כן יקנה אבל לא לבטל קנין הפקח ודוקא בב' פקחין רוכבין צריך לבא לדין המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאל"כ אין אחד מהם קונה דכ"א מבטל קנין ש"ח מה שאין כן בפקח וחרש דקנין דחרש אינו קונה רק מתקנת חכמים וכיון דבין כך ובין כך לא יקנה הניחו עד"ת ואין קנין שלו כלל וממילא קונה הפקח כיון דעשה קנין שלם דרכב עליה וא"ד לטלית באם הגביה חו"פ דכל אחד לא עשה קנין שלם כיון דאגיד על גבי הפקר אם החרש לא יקנה חלק הפקח אגיד [וע' רש"י ב"מ (ד"ט ע"א) ד"ה אלא תפס במוסר' דהגבהת הפקר לא קנה עד דעקר לכולי' ומשמע קצת אף אם יכול לנתקו ולהבי' אצלו בהפקר לא קנה וע' ש"ך (סי' קצ"ה ס"ק ו') דסובר דדא"מ עדיף ואכ"מ בזה] משא"כ כאן אם החרש לא יקנה הא גם בלעדי רכיבת החרש הוי הקנין של הפקח קנין שלם ואף אם לא נאמר דהניחו על ד"ת בכה"ג עכ"פ יחלוקו כמו בב' חרשין מטעם דלא אתו לאנצויי וצ"ע בזה

גם זאת נראה אף אם נאמר כמו שכ' הקצוה"ח בד' רש"י מ"מ זה דוקא בבהמה אבל בקרקע בכה"ג ל"א כן כיון דלגבי כל הקרק' הפקח שהחזיק עושה קנין שלם ובשנים שהחזיקו כל א' במקום א' קונה כל א' החצי וקצת ראיה מדלא הביא הש"ס התוספתא דב"ב המובא ברמב"ן ב"ב (דף נ"ה) נעל א' וגדר א' כו' נעלו שניהם כו' וברמב"ן שם הקשה על היש מפרשים דפירשו דנעילה מבטל לקנין גדירה מרכיב ומנהיג. ולא אבין הא כאן עיקר הספק הוא איזה קנין עדיף ומבטל קנין חבירו אשר לנגדו אינו כלום ועיין גיטין פ' הזורק בענין שניהם יכולין לשמור ובראשונים שם במה שיש להעיר מענין זה

סי' כו לעיל בקונטרס הלזה (סוף סי' ד') שסיימתי בנידון דרדב"ז בזרק קידושין שלא היה שוה פרוטה ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתייקר ועמדו על פרוטה דאם בתר מקבל אזלינן והא איכא פרוטה דכ' דקנה מדין עבד כנעני והא"מ כ' ראיה מהא דשוכרין מנכרי בפמש"פ וכתבתי דלדברי רמב"ם יש לומר דלקנין ממש לא מהני ויש לומר דבנתיקר גם כן לא מהני ובאמת בנידון דרדב"ז כפי שהביא המל"מ (פ"ה) מאישות דבריו אין כאן ספק כיון דנתייקר ברשות המקדש ואם לא יחול הקידושין