אמרי בינה חושן משפט תסט

דבע"ח ע"ז ועיין ש"מ ב"מ (דף י"ט) משם תלמידי הר"פ ובדריש' (סי' ת"ב) מובא בד"מ (סי' פ"ו) ובמ"ש בכמה מקומות בנידון כזה ומ"מ כאן י"ל כנז' דלא נשתעבדו לבעל חוב כיון דהוי מחוסר אמנה אם חוזר כמו שכתב הבעה"ת

סי' כד קטן בהגיעו לעונת הפעוטות דמ"מ ומקחם מקח במטלטלין ואם ירש מאביו שט"ח דינו כמטלטלין ויכול למכרו או ליתנו לאחר כמבואר ש"ע והוא מדברי הרא"ש בתשובה (כלל פ"ה) והשואל שם כ' אף דהוי שעבוד קרקע מ"מ כיון דחזינן דשטר נקנה באגב על כרחך דהוי כמטלטלין דאם לא כן הוי קרקע בקרקע והא דאין נשבעין על שטרות היינו לענין שבועה והרא"ש כ' דבלא"ה בר מכירה הוא דלא עדיף ממטלטלים דגופן ממון. ובב"ש אה"ע (סי' קי"ג) בפרנס' הבת הביא פלוגתא בין המרדכי להרשב"א באם הגיעה לעונת הפעוטות להמרדכי מהני מחילה בפירוש ולהרשב"א לא מהני ובר"ן ס"פ נ"ש כ' טעמ' משום דפרנסה אינו אלא מקרקע שאינו מועיל עד שתגדיל ואפילו בנכסי עצמה וסברת המרדכי דמחילת זכות לא נחשב אלא כמטלטלים וכ' שם הב"מ דע"כ צ"ל כיון דאין לה אלא שעבוד על קרקע ואי בעו מסלקו בזוזי נחשב מטלטלים והק' ממה דקיי"ל אין נשבעין על כש"ק דכפיר' ש"ק חשיב ככפיר' קרקע עצמ' עיין שם בדבריו הנ"מ לדידן דהבנות נזונות ממטלטלים דכ' הר"ן מחילה בפירוש פשיטא דמהני. ולפנינו מבואר בהרא"ש דלענין קניה מטלטלים חשוב ממה דנקני באגב. וד' הרשב"א אף דשטר נקנה באגב היינו שט"ח דגובה אף מן המטלטלים אבל מזונות ופרנסה לדינא דגמרא אין גובין ממטלטלים הוי השעבוד כקרקע וי"ל אף הרשב"א לא אמר שם רק ביתומים דליכא שעבוד הגוף רק מקרקע שנשאר מאביהם חייבין ליתן ואם נשתדף הקרקע אין לה כלום ועיקר החיוב רק על קרקע של אביהן לכך הוי שעבוד כגוף הקרקע ולא מהני מחילתה אבל בשט"ח כיון דיש כאן שעבוד הגוף ועל כל נכסי הלוה ל"ה כקרקע ומודה להרא"ש דמהני מכירתה ועיין תשובת רשב"א (ח"ב סי' רי"ט) בענין שטרות שנתנה בת פעוטות שדן שם כ' ועוד אפשר לומר שהשטרות דין קרקע יש להן לכל דבר. הרי דמסופק בזה ולגבי מזונות הבת פשיטא ליה דיש לו דין קרקע ולמה שכ' אתי שפיר כמובן וי"ל דזה כוונת הרשב"א שהביא הר"ן שם דכ' מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע הו"ל כמקרקע היינו כיון דלא יש שעבוד הגוף ואף להסוברים דיש על היורשים שירשו שעבוד הגוף מ"מ אינו רק בשביל נכסים שירשו ואם נשתדף פטורין לכך הו"ל כמקרקע. וראיתי בתוס' רע"א ז"ל (פ"ו אות ז') בכתובות דכ' דמדברי תוס' כתובות (דף פ"ו) ד"ה תיזל מבואר דחולקין ע"ז וס"ל דאף בנגבית רק מקרקע מהני מחילת פעוטות וכן ציין ע"ד תוס' הנז' בהגהותיו לח"מ ואני לא אבין הא שם כיון שכבר מכרה אמה כתובתה ולא נשאר להבת רק שעה"ג בלבד לכך ל"ה כמקרק' ומה שכ' שם מדברי המרדכי דכתב דל"ל משום דפרנסה לא גבה אלא מקרקע ומש"ה לא הוי מחילה כדקיי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים דאם כן מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי והקשה הב"מ הא מחילה דומה למתנה ומהני ול"ק כיון דכתבו לה במאה או בחמשים הוי כמכירה ודעת הרשב"א אף דסובר דשעבוד הוי כקרקע ביתומים דליכא שעבוד הגוף מ"מ לענין פרנס' כיון דהיתומים יכולין לסלק בזוזי לענין למכור בנכסי אביו לא הוי כקרקע ול"ה בזה התקנה דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן ך' דחשב זמן רב וז"פ

ובמטלטלים דתקנו חז"ל דמקחן מקח וממכרן ממכר בפעוטות משום כדי חייו כתב בש"ע כשמשך או המשיך וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה לוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין וכ' הסמ"ע (ס"ק כ"ג) שהוא טעם למה שכ' שאין הקנין מועיל משום שהמטלטלין עדין הם תחת ידו מה שאין כן כשכבר משך הלוקח שוב אין צריך להוציא מיד הקטן ובנתיבות חולק על הסמ"ע בפירושו בדברי הרמב"ם והוליד מזה כמה דינים שלא כדעת הסמ"ע. א' דאם הוא באופנים שהמעות קונות קנין גמור קונה אף בקטן. ב' דחליפין שוה בשוה דתליא במחלוקת הפוסקים אי בעי נעל. ג' דלהשכיר קרקע לקטן דהוא חיוב מהני מקטן לגדול. ואני בעניי תמהני ולא אבין כל דבריו שם דהא מבואר (סי' רמ"ג סי"ט) דחיוב לקטן לא מהני כיון שאינו ת"י ועיין שם בסמ"ע משם הר"ן גיטין. ובדברי הריטב"א שם (דף ס"ד) וז"ל שם ודעת רבותי דקטן כשזוכה דוקא במטלטלין אבל לא בקרקעות דאין לו יד לקנות והוא אינו בדרכי הקנאה כלל וחזקתו אינו חזקה ואפילו במטלטלין נמי אינו זוכה אלא בדבר שהוא ת"י אבל בחליפין לא שהוא אינו בדרכי הקנאה כלל לא לקנות ולא להקנות והלכך אין אדם זוכה במטלטלים דקטן אעפ"י שמקחו ממכר במטלטלים כשהגיע לעונת הפעוטות אלא אם כן מחזיק בהם הקונה דכיון דברשותו מחזיק בהן נתנו לו רשות לזכות בהן כדי חייו ולפי זה מי שמתחייב לו במנה בשטר אינו זוכה כיון שאין הדבר ת"י אלא אם כן במזכה להם על ידי אחר עכ"ל שם. הרי מבואר כמו שכ' הסמ"ע ומבואר נמי דאין לו יד לזכות אלא בדבר שהוא ת"י וכן להקנות ומשמע דאף חילופין שוה בשוה לא מהני רק ביש תחת ידו כמו כן אינו יכול להקנות והה"ד במקום דכסף קונה כ"ז שלא הוציא הקונה מתחת ידו יכול לחזור. ומה שהקשה דאם נאמר דקטן אינו יכול לשכור למה להרמב"ם הטעם דאין חצר לקטן י"ל דכמו לדברי הרמב"ם במוכר קרקע לקטן אין המוכר יכול לחזור רק הקטן הלוקח כן נמי בשוכר קרקע ואם היה לקטן קנין על ידי חצר היה זוכה על ידו כיון דאין המשכיר יכול לחזור ועיין במ"מ (הי"א) שכ' על השגת הראב"ד שם דאין תפיסה ע"ע דאעפ"י שהשכיר לו הלוקח מקום המטלטלין יהיה השכירות קיים מ"מ לא קנה בכך המטלטלין לדעתו ז"ל לפי שחצרו מדין שליחות הוא ואין קטן עושה שליח. ומה שכתב בביאור דברי הרמב"ם והש"ע שכתבו ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצרו שהוא כיון דלאו בכל ענינים עשאוה כגדול לא תקנו רק משיכה ולא שאר קנינים אמנם בקטנה דחזינין דילפינן מדרבנן מציאה מגט יש לנו לומר דלכולה מילתא שווינהו כגדולה ומשמע מדבריו אף אם קנו מידה להקנות לאחרים סובר בדעת רמב"ם דמהני. והמעיין בדברי רמב"ם יראה רק דמדייק דקטנה שנתרבתה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה או בשכירת מקום ומדייק דרק דיש לה יד לקנות בקנין אבל לא להקנות ע"י קנין. וכן מבואר בתשובת מהר"ם גלאנטי (סי' ע"ב) דאף לדברי הרמב"ם אפילו הקטנה לענין קנין שוים והביאו הכנה"ג. ואף דברמב"ם כ' אם קנו מידה על כרחך דט"ס הוא וצ"ל מידן וכן בטור כ' אם קנתה מידן ועיין בפרישה ובסמ"ע ס"ק כ"ח) ובכנה"ג

ובקרקע אף קרקע שניתן לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופסים אינו כלום כמבואר בטוש"ע וראיתי בדרישה על הא דכ' הטור משם הרמב"ם שקטן שנתן דמים בעד קרקע והחזיק שתעמוד בידו אעפ"י שאין ממכרו ממכר בקרקע דקטן כאלו אינו בפנינו חשוב וזכין לו שלא בפניו מדלא כ' הטור שיש חולקין בזה על הרמב"ם משמע שהכל מודים לרמב"ם בזה ולמה כתב כאן דל"מ מכירה בקרקע שנתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופסים דמשמע דלא משכחת לו קרקע בענין אחר ובדידי' עצמו משמע דלא שייך קנין והעלה דבכה"ג כשקנה מעצמו כיון דלא הוי קנין גמור ויכול לחזור אם ירצה הוי קרקע זו שבידו כאלו היה מעותיו בידו שהרי אם רוצה צריך המוכר להחזיר לו מעותיו כ"ז שירצה ולכן ניתן במתנה דלאו שם קרקע עליה אלא שם ממון כיון דהיה יכול לתבוע מעותיו מתי שהיה רוצה

ובזה י"ל להבין דברי הרמ"ה שברא"ש (פ"ב) דכתובות בהא דבר שטיא זבין נכסי כו' ול"א אלא היכא דאית לי' חזקה דאבהתא אבל לית ליה חזקה דאבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן דנכסים שנתנו לו במתנה הם ברשותו אם הקנו לו על ידי אחר דקנאם קנין גמור ואין מכירתו בהן כלום אבל קנה נכסים אפילו זיכו לו על ידי אחר לא זכה בהן זכיה גמורה דזכיית המקח אינו באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח ב"ד וראוי להקנאה כי צריך להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קא מקני ליה ואם אין בו דעת להתחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לו שלא בפניו ואית לי' זכיה לשוטה מידי דהוה אקטן דאית לי' זכיה הואיל ואתי לכלל דעת גם זה הי' עתים חלים עכ"ל. ולכאורה משמע מזה דחולק ארמב"ם ובסתם שוטה ל"מ זכיה וכבר עמד ע"ז בקצוה"ח ומ"ש בזה לחלק בין קטן לשוטה דאית ליה דעת בנתינת דמים מתקנת פעוטות בקטן משא"כ בשוטה כבר השיג עליו הנתיבות דבקרקע לעולם אינו בתקנת פעוטות וגם מה שכ' לחלק בין מזכה שלא בפניו למזכה לשוטה בפניו אין סברא לחלק דכמו דשלא בפניו דעת הרמב"ם במזכה במכר ע"י אחר דהמוכר אינו יכול לחזור רק הלוקח כן נמי בקטן כשמוכר לו אם מזכה על ידו. ובהא דבר שטיא אם זיכה לו על ידי אחר כמו שכ' הרמ"ה שם נימא גם כן דהמוכר אינו יכול לחזור ונימא אם קבל המעות ממנו לא יצטרך לחזור לו בעת שטותו ואם לא קבל ירד עד"ז שיהיה הברירה ביד בר שטיא בעת שיהיה חלים

אולם למה שכ' הדרישה כיון דיש ביד הלוקח בכה"ג לחזור ולתבוע מעותיו ושיבטל המקח לאו שם קרקע עליה אלא