אמרי בינה חושן משפט תנד

ואפי"ה מצד קנין כסף אינו קונה המטלטלין אם לא לד' הר"ח מצד דהנאה חשוב ככלי ועושה קנין חליפין ולדעת הרמב"ן לא הוי ככלי רק ככסף ואינו קונה וזה דלא כמו שכ' המח"א דיני קנין מעות (סי' ב') לדון דהיכא דקנה מטלטלין ואמר לי' המוכר תן הכסף לפלוני ויקנה המטלטלין לך אף דלדעת תוס' מה שנותן לאותו אחר על פיו הוי כאלו באו לידו ממש ולא הוי רק קנין כסף מ"מ אפשר דבזה קנה קנין גמור דכה"ג דהוי מילתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן והדמים קונים. והא קמן דדעת הראשוני' הנז' לא כן הוא לדון במלתא דלא שכיח רק המבואר בש"ס. ומה שהביא שם המח"א ראיה מע"ז (ס"ג) והאמר רבא האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה נכסי לך קנה מדין ערב ומטלטלין הוי בכלל נכסי אינו ראיה דרבא אמר סתם דקנה כמו אלו נתן לו הכסף ממש אבל לא דעדיף יותר רק דקנה בקרקע קנין גמור ובמטלטלין לענין מי שפרע. ומה שכ' וגם ממאי דאמר ר"פ התם דההיא ברייתא דאמר להם צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית כו' דאיירי כגון שהקדים לו דינר משמע דכל שהקדים לו דינר כדי שיתן יין וכיוצא לפועליו מיד נקנה היין לבעל המעות לא אדע כוונת דבריו דמדינא ודאי לא קנה באם נותן מעות על יין דבזה לא שייך הנאת חליפין וגם לא הוי מלתא דלא שכיח. אלא ודאי דשם לאו מטעם קנין גמור הוא ועיין תוה"ב (בית ה' ש"ב) שכ' יש דברים שהן כאלו קנה ישראל מבואר מדבריו דאף בהקדים לו דינר מ"מ אינו קונה ממש. ועיין טו"ז יו"ד (סי' קל"ב סק"ח) היטב ובמה שכ' בהגהותי לדברי חיים ממר אמ"ו ז"ל דיני מכירה (סי' כ"ג). וראיתי בס' מוצל מאש ח"ב (סי' י"ו) שכתב לדעת ריטב"א דהה"ד אם א"ל הילך מנה ושדי מכורה לך דמהני באדם חשוב יש להסתפק אם גם במטלטלין דמעות קונות דבר תורה ובמקום שהעמידו דבריהם על דין תורה אם בכה"ג מהני וגם בכ"מ י"ל דלא הצריכו משיכה בכה"ג משום דלא שכיח והניח בצ"ע ולא אדע ודאי מד"ת מהני גם במטלטלין לקנות בהנאת קבלת אדם חשוב ולדעת הר"ח הוי כחליפין ולהחולקים מבואר דבתורת כסף ל"מ ולא נוכל לומר דלא שכיח רק מה דאמרו חז"ל בהדיא כמבואר מדברי הראשונים הנז'

ויש לדקדק בדברי רשב"א קידושין הנז' דכ' הנאה יש כאן כסף אין כאן הא מסברא ידענו דהיכא דמתרצה בשוה כסף הוי ככסף ממש וכמו שכ' הרשב"א ריש קידושין ומה ק"ל א"ו כוונתו דשוה כסף הוי ככסף מה ששוה לכל העולם והא ראי' דהא אין אשה מתקדשה בפחות מש"פ אף דלדידה ניחא לה ומתרצ' ואם כן אם מתרצית להתקדש בהנאה שמקבל ממנה האדם חשוב ליכא רק הנאה אבל כסף אין כאן דאינו שוה לכל העולם. ועל כרחך צ"ל כיון דמתרצית אנו רואין כאלו הוא כסף והנאה הזאת לא תשיג בלעדי ש"פ הוי כאלו קבלה כסף כמו כן הוי כאלו הנאתו כלי וקבלו בחליפין מה שאין כן במקנה בעד פרי מקנה בעד השוה כסף לכל העולם לא נוכל לחשוב ככלי. ומה"ט נראה דאם מוכר לחבירו מטלטלין בעד הנאת מחילת מלוה לא נוכל לומר דיקנה בתורת חליפין כיון דהנאה הזאת שוה לכל העולם ולא יצטרך לומר אנו רואין כאלו הוא כסף כיון דלכל העולם שוה הנאה הזאת של מחילת מלוה לשוה כסף מקנה בתורת כסף השוה ההנאה הזאת לכל העולם מה שאין כן בהנאת קבלת אדם חשוב אנו רואין הנאה כאלו הוא חשוב אצלו המתרצה ומבקש הנאה זאת לכך נוכל להחשיב גם ההנאה לכלי גם כן ועיין היטב ועיין ס' דברי משפט מאאזמ"ו ז"ל (סי' ר"ד) שכ' לדון דהנאת מחילת מלוה יהיה מהני לקנין גמור בתורת חליפין וכמו שכ' המח"א דאם אמר תן מנה לפלוני ותקנה המטלטלין דמהני וקונה בתורת חליפין. ולענ"ד י"ל כמו שכתבתי עפ"י ד' הרשב"א הנ"ל וראיה לזה מש"ס ב"מ (דף מ"ו) לר"נ דאמר פרי לא עבדי חליפין מאי כיצד ה"ק יש דמים שהן כחליפין כו' סבר לה כר"י דאמר ד"ת מ"ק מילתא דלא שכיחא לא גזרו הא שם כיון דעיקר הקנין הוא בהנאת מחילת מלוה וכמו שכתב הה"מ (פ"ז) ממכירה וכמו שכ' הרשב"א קידושין (דף כ"ח) ואם נחשיב להנאת מחילת מלוה דהוי ככלי ויכול להיות בתורת חליפין דהוי ככלי אם כן מצי לתרץ מתניתין כר"נ ולמה צריך לומר כר"י הא ר"ל אף דסובר משיכה קונה מודה בקנין חליפין ועיין שם בריטב"א דכ' דבהנאה דמחל החוב מקנה וכ' ולא נהיר' דאם כן היכי מייתי עלה מלתא דר"י דמעות קונות ואולי כוונתו שיועיל ההנאה להיות ככלי ושיקנה בחליפין ובש"ס קאמר מטעם דמעות קונות אלא ודאי דלא שייך חליפין בזה דדוקא בתן מנה לפלוני דצריכין אנו להעריך הנאה הזאת לשוה כסף לגביה דנין דהוי ככלי אבל הנאת מחילת מלוה דהוי הנאה השוה לכל העולם לא נוכל לחשוב הנאה הזאת לכלי ועיין במה שכ' אאזמ"ו הגאון זצ"ל (סי' ר"ד ס"ק א') לדון שם בדברי המח"א דהיכא דל"ה מלת' דלא שכיחא גם בחליפין שייך לגזור על נשרפו חיטיך ועפ"י דבריו יש קצת ליישב ראיה הזאת ומ"מ יקשה הא לר"נ אליבא דרל"ק יכול לאוקמי ומטעם דלא שכיח וקונה מטעם חליפין

סי' יד על קושית תלמידי הרשב"א דלמה צריך לתקן משיכה בסימטא ולמה לא מטעם ד"א י"ל דנ"מ שיועיל משיכה במקצת החפץ להכניסו לסימטא מרה"ר ועיין מה שכתב אאמ"ו ז"ל בספרו דיני מכירה (סי' ח') ולכאורה ממה שכ' הרב האי גאון בס' מו"מ (שער י"ג) להוכיח דמשיכה שקונין בה צריך שיוציא החפץ ממקומו כמו שכ' וימשכו את יוסף משמע כוונתו היינו דלא סגי עד שיוציא כל החפץ ועד שיבא ראש השני לסימט' לא קנה ועיין ספר רביד הזהב פ' וישלח על פסוק וימשכו. גם נ"מ אם קדם המוכר לבא לסימטא ועיין נתיבות (סי' ר' ס"ק נ"ד) וכן כ' להדיא הנ"י ב"מ לחד גירסא יע"ש

ומ"ש הת"ר לנ"מ אם קדים הכלי יקשה מ"מ נימא דהמוכר אינו רוצה לזכות בהד"א כמו שמבואר מדברי נ"י ב"מ דמד"א גופיה יכול לסלק ולומר אי אפשי בתקנת חכמים וכן בגט אף אם קדם הבעל יהיה מועיל כיון דבודאי אינו רוצה לזכות בהד"א. וכבר ראיתי בס' פה"ב שהעיר בזה. וזה שנים רבות שהיה נלע"ד מחלוקת בין הראשונים באיזה אופן תקנו חז"ל קנין ד"א אם מצד חצר היינו שחז"ל נתנו כח וזכות שיזכה בהד"א מטעם הפקר ב"ד לזמן [ואף להסוברים דבעי שיעשה הזוכה קנין ואין כח בחז"ל לתת לזה וכמו שכ' בהגהותי בד"ח משם ש"מ ב"ב ויש"ש גיטין מ"מ לשימוש בלבד מהני קנינו ע"י שימוש וכמו שכ' הקצוה"ח (סי' קפ"ט)] או מצד הפקר ב"ד על החפץ היה תקנת חז"ל שהחפץ המונח תוך ד"א יהיה קנויה לו להסוברים דהפקר ב"ד הפקר הוא אף להוציא מזה להכניסו לזה כמו שכ' רשב"א גיטין פרק השולח דמדברי רמב"ן גיטין פ' הזורק שכ' דלכך מהני בגט ד"א מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משמע דסובר דתקנתם ז"ל היה שיזכה בהחפץ דאם היה התקנה שיזכה בהד"א היה מהני שוב הגט מדאורייתא כיון דכבר נקנה לה הד"א מתגרשת שפיר בתורת חצר כמו אם היתה קונה חצר שיהיה שלה מדרבנן וזרק לה בעלה גט לתוך חצרה דמתגרשת מדאורייתא כיון דלא נולד הדרבנן על הגירושין וקנין דחצר היה קודם לכן ומסתעף אחר כך ענין הגירושין כמו שכתבתי בזה בספרי ח"א דיני יו"ט (סי' כ"א) משם הנו"ב מה"ת אה"ע (סי' נ"ד) ויבואר עוד לקמן אי"ה אלא ודאי דסובר דלא תקנו חז"ל שתקנה הד"א לה רק שקונית מה שמונח בד"א [ובס' אבני מלואים (סי' למד) הקשה על דברי רמב"ן הא לדבריו הא דמהני בקידושין קנין ד"א ע"כ לא הוי רק קידושי דרבנן אם כן הא דתנן במתניתין פ' הזורק קרוב לה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וקתני וכן לענין קידושין ומה נ"מ בין קרוב לה למע"מ כיון דבשניהם הוי רק מדבריהם ובכל קידושי דרבנן אם נתקדשה אחר כך לאחר תפסו בה קידושי שני וליכא נ"מ רק להצריכה גט מראשון מדרבנן ובמחצה על מחצה נמי צריכה גט מדרבנן ולא קשה כלל דנ"מ אם קידשה אחר על ידי ד"א שלה והיה קרוב לה דאם קידושי הראשון היה קרוב לה אינה מקודשת לשני כיון דגם לשני לא הוי רק קידושין דרבנן וכבר חלו קדושי הראשון אבל אם קידושי הראשון הי' על ידי מע"מ שוב חלין גם כן קידושי שני אם הי' קרוב לה וזה פשוט]

והר"ן כ' שם כיון דרבנן תקנו ד' אמות ואמרו שיהיה קונות הרי הקנום לו ועשאוהו כחצר והפקר ב"ד הפקר מבוא' דסובר באמת דחכמים תקנו רק שהד"א יהיה שלה ואחר כך קונה מדאורייתא אך יש להבין איך מהני בגט בעל כרחה על ידי ד"א הא האשה אינה רוצה לקנות בהד"א ואיך מצינו קנין בעל כרחו לגבי ממון. ואולי באמת מה"ט כ' הרמב"ן דמטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מהני בגט. ובאמת לענין קידושין י"ל מודה הרמב"ן דמהני מטעם חצר כיון דמדעתה מתקדשת רצתה לזכות בהד"א ושוב קונה לה הד"א בתורת חצר. מה שאין כן בגט דבעל כרחה מתגרשת על כן צריך לבא מטעם כל דמקדש. ולפי זה היה מקום לומר לכאורה להסוברים דהפקר ב"ד בעי קנין מדאורייתא הא דמהני ד"א בקידושין הוא דוקא באם מקדש לגדולה דבת קנין היא וקנתה הד"א בהשימוש אבל באם מקדש את הקטנה כשאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך אם זרק לה קידושין תוך ד"א שלה דלא מהני שתקנו רבנן לה קידושין רק בתורת ד"א ובכח חצרה שזיכו לה חז"ל מצד הפקר ב"ד ובקטנה דאינה בת קנין לא מהני ואף דקתני במתניתין וכן לענין קידושין משמע דשוין לגמרי מ"מ הא ע"כ לדעת הרמב"ן אינם שוין דבגט מטעם כל דמקדש אתינן לה ובקידושין מטעם חצרה. ואפשר לומר דבקידושין בכה"ג בקטנה דלא זכתה רק מדרבנן גם כן מהני שיהיו קידושין דרבנן: