אמרי בינה חושן משפט תנ

אם התנו בהדיא דמעות יקנו דקנו לדעת הרמ"א (סי' קצ"ח) וכן בשכירות מטלטלים דנקנה בכסף

וראיתי באבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק כ"ג) שכ' דאם לוקח חוזר מן המקח דאינו יכול לומר להמוכר שיחזיר לו המעות מיד דהרחבת הזמן הוא המעות דאע"ג דחוזר ורוצה לקבל מי שפרע מ"מ למה שכ' תוס' ב"מ דלא הפקיעו כח שיש להמוכר במעות והוי ליה כלוה ואם כן הכא כיון דכבר קנה המוכר רק החיוב להחזיר מעות אחר ומה דארווח ליה זימנא הוי המעות ואין לו דמים דהוי ליה ריבית קצוצה עיין שם. ולכאורה למה שכ' המל"מ (פ"ח) ממלוה והמח"א דאם הלוה על ריבית ואחר כך נודע להמלוה שהתנאי הוא בטל ותובע מעותיו דיכול המלוה לבטל ההלואה וכן העלה בח"ד (סי' קס"א סק"ה) דיכול לומר לא הלויתיך רק אדעתא דרבית וכיון דאסור לי ליקח ריבית תחזיר לי מעות והביא ראיה מהא דמבואר מס' ע"ז בנותן טלה באתננה אף דהיא אומרת אנא הא קאימנא קיים תנאך ובעל אותי מ"מ כיון דאי אפשר לו לקיים תנאו מחמת האיסור צריכה להחזיר הטלה וכן אם יתן א' חפץ לחבירו בשכירות שיעשה לו מלאכה האסורה ודאי כשלא עשה צריך להחזיר החפץ עיין שם ואם כן ה"נ דכוותי' אף דהלוקח אומר קח לך החפץ מ"מ כיון דאי אפשר לו לקיים תנאו מחמת איסור צריך להחזיר דמי המכר וכיון דאי אפשר לתת דמי הרווחת הזמן משום ריבית נתבטל הקנין מן הרווחת הזמן ואף דכ' תוס' דהוי המוכר לוה על המעות וכ"כ הטור הבאתי לעיל דאף אם המעות בעין הוי רק כלוה היינו היכא דיכול לתבוע מעות אחרים אבל באם אינו יכול לתבוע מעות אחרים מחויב להחזיר אותו המעות ממש כמו שהוכחתי לעיל מדברי הטור אה"ע (סי' צ') וה"נ דכוותי' כיון דלא מהני טענת המוכר הלוה לומר אנא הא קאמינא קח החפץ דהוי איסור ריבית ממילא לא נתקיים התנאי וחייב להחזיר המעות וכיון דא"א להחזיר גם מה ששוה הרווחת הזמן נתבטל ההרווחת הזמן וחייב לשלם מיד דמי ההלואה

אך יש לומר למה שכ' המל"מ (פ"ה) מאישות באם מכר חפץ לחבירו וקבל דמיו ועדיין לא משך אם קידש המוכר אשה בחפץ הזה די"ל דראוי לחוש לקידושי שני כיון דמן התורה קידשה הראשון בגזל ועיין שם שכתב דצד זה נראה בעיניו ועיין מה שכ' בס' א"מ (סי' כ"ח ס"ק ל"ג) ובד"ח דיני קידושין (סי' ח') ובספר מח"א. וי"ל ג"כ דלענין זה כתב הרמ"א הדין דהרווחת הזמן הוי הנאה שיקנה ע"י מטלטלים לא לענין מי שפרע רק כיון דהנאה הזאת הוי ככסף ונקנה לו המטלטלים מדאורייתא נ"מ לענין אם קידש המוכר אשה בחפץ הזה שנחוש לקידושי השני גם כן וכנז' ולפי זה י"ל דבנידון הזה אף המל"מ והמח"א מודים דאין המלוה יכול לבקש המעות בהחזרה כיון דמדאוריית' עשה פעולה לענין שקנה החפץ על ידי ההלואה או הרווחת הזמן אף שאינו יכול לקיים התנאי בפועל משום איסור ריבית מ"מ כיון דמד"ת עשה קנין המועיל וקנה החפץ נתקיים ההלואה אי הרווחת הזמן וקצת ראיה לדבר מהא דמבואר כתובות ר"פ הנושא כתב לכהן חייב אני לך ה' סלעים דחייב ליתן ואין בנו פדוי משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות. ויקשה נימא דלא יהיה חייב ליתן הה' סלעים כיון דנתן רק אדעתא דפדיון בנו וכיון שאין בנו פדוי יהי' מאיזה טעם שיהיה אף שאין העכבה ממנו מ"מ למה יהיה חייב ליתן. אלא ודאי כיון דהפדיון עשה הפעולה עכ"פ מן התורה חייב ליתן אף דנתברר לו אחר כך שלא פעל כלל מדרבנן. וה"נ דכוותי' כיון דמן התורה עשה הקנין פעולה שיקנה המלוה הלוקח החפץ בעד הרווחת הזמן אף דחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ נתקיים המקח לענין שזכה המוכר הלוה בדמי המקח היינו הרחבת הזמן. אולם לא נהירא דע"כ לא כתב המל"מ לדון דאם קידש המוכר בהחפץ בטרם שמשך הלוקח החפץ דחוששין לקידושי שני רק היכא דאף דחז"ל הפקיעו הקנין תורה מ"מ נשאר הקנין לענין מי שפרע אז שפיר כיון דמדין תורה הוי של לוקח חוששין לומר דמדאורייתא הוי כקידשה בגזל. אבל היכא דאף לענין מי שפרע לא נשאר זכות להלוקח מקנין מעות בזה י"ל דגם המל"מ מודה דהוי כשלו ממש ואם כן בנדון דידן הכא כיון דאף לענין מי שפרע לא הועיל הקנין כיון דאסור לקיים המקח נשאר להלוקח כשלו ממש ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל שם בדברי חיים לדון דלעולם שייך למוכר מטעם יאוש רק דהוי כמו באיסורא אתי לידו כיון דקאי במי שפרע. אבל במקום דלא קאי במי שפרע לא פעל מאומ' בהכסף שנתן ונשאר של המוכר. וממילא לא קנה אף הכסף היינו ההרוחת הזמן ויכול לתבוע מיד ההלואה כן נראה לכאורה

אכן בגוף דינא דמל"מ ומח"א והח"ד הנז' יש לעיין טובא דלכאורה מהא דכ' לכהן חייב אני לך חמש סלעים דדבר תורה בנו פדוי ולכך חייב ליתן וכמו שכ' וכן היה נראה לי מכבר לתרץ בזה דברי תוס' חגיגה (דף ו') דכתבו הא דפאה אין לו שיעור למ"ד יש לו שיעור למטה אם פיחת מס' מה שנתן נתן ואינו פטור מפאה וזכה העני ומחייב במעשר עד שישלים שיעור ששים בב"א דלא הוי פאה אם לא שילם לו בב"א עיין שם והקש' במהרי"ט אלגזי ז"ל בהלכות יו"ט כיון דלא יצא ידי פאה עד שיחזור ויתן פאה שלימה אמאי זכה העני מה שנתן הא איהו לא נתן אלא לצאת ידי פאה וכל שלא יצא אדעתא דהכי לא נתן והוי הפקר בטעות ודומה להא דב"ק (דף ק"י) ש"מ כסף מכפר מחצה. ולמה שכ' אתי שפיר דבפאה דומה להא דכתב לכהן חייב אני לך ה"ס בפדיון בני דאף דרבנן אמרו דאין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטר מ"מ כיון דעכ"פ מדאורייתא עשה וקיים מצות פדיון חייב ליתן ואף דרבנן אמרו דאין ב"פ ליכא עליו רק מצוה דרבנן לכך חייב כיון דעכ"פ הפדיון נתקיים מדאורייתא ואינו דומה להא דכסף מכפר מחצה דשם אם אינו מכפר לא פעל מאומה בהכסף שנתן. וכמו כן בפאה אף דחז"ל החמירו שלא יצא ידי חובת פאה עד שיפריש שיעור שלם מ"מ מה שנתן נתן דעכ"פ מדאורייתא פעל בנתינתו לקיים המצוה מן התורה. אמנם הדרנ' בי ממה שמבואר בתוס' סוכה (דף ג') בהא דלא קיימת מצות סוכה מימיך דמבואר מדבריהם דבכל מקום שתקנו חז"ל תנאים למצוה דאורייתא אם לא מילא אחריהם ולא עשה מצוה כתיקונם לא קיים אף מצוה דאורייתא אם כן גם כן בפדיון הבן ובמצות פאה אם לא עשה כפי תקנת חז"ל לא קיים אף מצוה דאורייתא וישאר הקושיא אמאי חייב לתת בפדיון הבן לכהן הה' סלעים שחייב א"ע נימא אדעתא דהכי לא התחייבתי וכן בפאה אמאי זכה העני במה שנתן נימא אדעתא דהכי לא נתן כיון דנשאר עליו החיוב כמקדם. אולם נראה דבאמת בלא"ה אינו דומה להא דכסף מכפר מחצה דשם הוי אומדנא טובה דאדעתא שלא יתכפר לא נתן רק ע"ד שיביא אחר כך הקרבן וכיון דנולד סיבה אחר כך שמת שפיר בזה חייב הכהן להחזיר להיורשים אי לאו דמכפר מחצה אבל בנידון דפאה ובפדיון הבן דלא נולד חדשות וגם אז בשעת נתינה נודע דחז"ל אמרו שאין פודין בשטרות וכן דחייב לתת פאה אחד מששים בב"א ואפ"ה עשה הוא לכן מה שעשה עשה לא יכול לומר אחר כך אדעתה דהכי לא התחייבתי או לא נתתי הפאה כיון דלא נולד חדשות מה שלא היה בשעת הפרשה ובשעה שכ' לחייב את עצמו הה' סלעים וכבר כתבתי מזה בספרי ח"א דיני תו"מ (סי' א'). ולפי זה נראה בנידון הנז' כשלוה על ריבית אינו יכול לומר אחר כך אדעתא שלא לקבל ריבית לא הלויתי תחזור לי מעותי כיון דהידיעה הזאת נודע אף בשעת מעשה שהלוה לו ולא נולד חדשות אחר כך שיהיה יכול לומר אדעתה דהכי לא הלויתי. ומה שהביא הח"ד מהא דמס' ע"ז גבי אתנן. הדבר מבוא' בריטב"א שם וכבר עמד על זה גם כן אאמ"ו ז"ל בד"ח חיו"ד (סי' ל"ב) דהקשה הא כיון דמשכתיה קניתיה והבעילה אינו אלא הדמים וכל שמשך ופסק דמים קנה אף שלא פרע ואין המעות אלא חוב אצל הלוקח וכ' לתרץ דבעלמ' גמר והקנה דסומך שיפרע לו הלוקח ואי לא פרע ליה כייף ליה בדינא דלא כסיפא לי' מילתא למתבעי אבל הכא דכסיפא ליה למתבעיה לביאה אנן סהדי דלא מקנה כלל אלא שיהיה בפקדון אצלה עד שיבעול עיין שם ואם כן בהלואה כיון דנתן להוציא את המעות ולא שייך לומר דנתן לפקדון קנה הלוה המעו' אף דאסור ליתן הרבית יעיין מה שכתבתי בדברי אאמ"ו ז"ל. אמנם י"ל לפי זה דזה דוקא היכא דמלוה מעותיו על ריבית אבל כשכבר הלוהו והגיע זמן פרעון והרויח הזמן על תנאי שיתן לו תוך איזה זמן חפץ בעד הרווחת הזמן בזה י"ל באמת כיון דכסיפא ליה מלתא למתבעיה לבד וגם לא יכול לכוף אותו בב"ד בזה אינו מרווח לו הזמן רק על תנאי שיתן לו החפץ וכשאינו רוצה ליקח לא יכול לומר אנא הא קאמינא קמך וצ"ע בזה

ובאמת י"ל אף דנראה מד' הריטב"א ע"ז דקנת' הטלה לולא מטעם כסיפא ליה למיתבע היינו דלריטב"א הי' ק"ל דמ"מ קנתה גוף הטלה כיון דהקנה לה והמעות אינו אלא חוב ואף דיכול לבטל ולומר דאינו רוצה לעשות איסור מ"מ כיון שכבר מכר בעד שכר ביאה אין הביאה רק חוב עליה ותהיה חייבת לשלם דמי הטלה כיון דמ"מ נתרצה למכור הטלה ולתת בעד דמי ביאתה אם כן קנתה ודמי ביאתה הוא חוב עליה וכ"כ במלוה על רבית אף דנתן להוציא המעות מ"מ כיון דלא התרצה ללוות בחינם רק בעד דמי שכר ריבית וכיון דאסור ליקח הריבית יכול לומר דיחזיר לו המעות כיון דלעולם אינו יכול להשלים התנאי מה שאין כן באתנן יכולה להשלים התנאי ולתת דמי הביאה לכך צ"ל משום דכסיפא. ולפי זה י"ל במ"ש הח"ד שם בנותן לו חפץ בעד