אמרי בינה חושן משפט מה

כן הוא דרך המו"מ אבל לענין מחילה כ"ז דלא אמר שיודע שחייב לו ביותר ומוחל לו י"ל דל"מ המחילה וכמו שכ' הרשב"א ועיין בתשובת ושב הכהן (סי' כ"ה) מה שפלפל שם בפשרה דהוי כזבינא בדברי תשובת רשב"א והפוסקים (סי' ר"ה) ותשובת רמ"א (סי' כ"ב) ואי"ה יבואר במקומו. ומ"מ לדינא היכא דשניהם לא ידעו דחייב לו ביותר אף שנתברר אח"כ דחייב לו ביותר אם אמר שאף אם יתברר אח"כ שחייב לו ביותר אף אם אינו מפרש סכום כך וכך אין מוציאין מידו וכמבואר מדברי הריטב"א וגם הרשב"א י"ל דמודה בזה. ואף אם חבירו יודע שיש לו בידו יותר ג"כ צ"ע לדינא אם אינו יכול לומר קים לי וכמו שמצדד המח"א וגם די"ל שכן דעת הריטב"א ורמב"ן

סי' כא ברמ"א (סי' י"ד ס"ה) מי שאמר לחבירו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבא אחריך והנך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו. ויש להבן אמאי חייב הא לא עשה שום דבר ובדבורו לבד לא עשה לו ההיזק רק במה שהיה אח"כ בשב ואל תעשה שלא הלך אחריו אז נתגלגל למפרע ההיזק מיציאותיו. ולכאורה תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (ספ"ו) מזכיה בחזרה היא סובר הרמב"ם דצריכה לשלם לו מה שהוציא לשמשים ולחזנים מדין גרמי שהרי גרמה לו לאבד ממון ודעת ראב"ד שם דזאת הגרמי דומה למוכר זרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה וכתב וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותה אעפ"י שגרם לו זה פטור ועיי"ש במ"מ דדעת רמב"ם דוקא אם עושה כדי להרויח אבל אם אין כוונתו להשתכר רק להתנהג כמנהג העיר וכיון שנסמך עליה והיא חזרה בדין שתשלם עיי"ש עוד שהרגיש מתוספתא בלוקח קנקנים מחבירו ונמצאו פטסאות ונשתברו דפטור מדמי יין דשם היה מתכוין ליהנות מתשמישן עיי"ש וה"נ לדעת הרמב"ם א"ש דחייב כיון דנסמך עליו. אך יש לחלק גם משם למ"ש בס' המקנה הל' קידושין (סי' נ') דא"ד לזרעוני גנה דשם לא היה חייב בדבר לעשות והברירה היה בידו שלא לזרוע עד שיחקור עליהן משא"כ שם כיון שקדש אי אפשר לשנות המנהג וצריך לעשות לפי כבודו. ובדבריו אתי שפיר דברי מהרי"ק המובא במל"מ שם דדן שם באחד שהבטיח לחבירו שישתדל עבורו איזה ענין לטובתו והוציא חבירו ע"ז הוצאות ואח"כ חזר זה שהבטיח ואינו רוצה להשתדל בחנם וכ' אעפ"י שהוציא הוצאות על סמך הבטחתו הוא דאפסיד אנפשיה דהו"ל לאסוקי אדעתא דלמא הדר בי' וכתב המל"מ דהאי מילתא אי חייב ראובן או לא תליא במחלוקת רמב"ם וראב"ד דלדע' רמב"ם חייב ולדעת הראב"ד פטור דבעל הממון הוציא הוצאה. ולדברי המקנה הנ"ל א"ש דברי מהרי"ק דאפילו לדעת הרמב"ם א"ד לקידשה דמה לו לעשות יותר ולא הו"ל לאסוקי אדעתא אם תחזור וכך הוא המנהג להוציא רק ע"ז ההוצאה וכיון דהיה מחויב בדבר לכך חייבת לשלם מטעם גרמי משא"כ בנידון דמהרי"ק דלא היה חייב בדבר לעשות כתב שפיר דהיה לו לאסוקי אדעתא דדלמא הדר ביה וגרם לו ההיזק לעצמו במה דסמך על שארית ישראל לא יעשו עולה. ולפי"ז באומר לך ואני אחריך דגם כן ל"ה מחויב בדבר אמאי חייב לשלם היה לאסוקי אדעתא דלמא לא יבא והפסיד לעצמו

וא"ל דגם במוכר זרעוני גינה דפטור לשלם ההוצאה כת"ק ב"ב (דף צ"ג) הוא דוקא באם המוכר לא ידע שמום בם ולא יצמחו אם יזרעו אבל אם המוכר היה יודע שמום בם ואינם ראוי' לזריעה חייב לשלם מטעם גרמי שכן דעת רמ"ה בטור (סי' רל"ב) דאם המוכר יודע שיש בהמקח מום והלוקח הודיעו שרוצה להוליכו למקום אחר והוליך לשם ונמצא המום דחייב המוכר לשלם להלוקח אף ההוצאה ובדרישה שם כ' די"ל דהרמב"ם פליג ע"ז ורמ"ה סובר דפלוגתת חכמים ורשב"ג איירי אף בידע המוכר וס"ל לת"ק דא"ח בהוצאה ורשב"ג מחייב ופוסק הרמ"ה כרשב"ג והרמב"ם פסק כת"ק. וזה אינו כמבואר לפנינו ברמ"ה מס' ב"ב להדיא דפוסק כחכמים דפטור רק סובר דבידע המוכר לכ"ע חייב מדינא דגרמי וז"ל מידי דהוי אדן את הדין טיהר את הטמא דמיירי שערבן עם פירותיו דלמאן דדיין דינא דגרמי אע"ג דלא נו"נ הדיין ביד מחייב דאיהו גרים וקיי"ל כמאן דדיין דינא דגרמי ואף הא נמי דכותיה ועד כאן לא פליגי רבנן עלה די"א גבי המוכר פירו' לחבירו ולא צמחו אלא בסתמא דלא ידע כיון דלא ידע מאי הו"ל למעבד אבל במזיד דידע ביה במומו אפילו רבנן מודו דמחייב ול"ד לאומן הדיוט ולדיין הדיוט דאפילו בשוגג נמי חייבין דהתם כיון דלא גמירי כל צרכן לא איבעי להו למחזי ולמידן אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצריך לזבוני לא מחייב מדיני דגרמי כו' עכ"ל פ' המוכר (סי' ס"ב) וכן פסק שם בש"ע ועיי"ש בסמ"ע [ומהתימא על דברי רדב"ז בתשובה (ח"א סי' קצ"ז) שכתב בפשיטות דהת"ק פוטר מדמי ההוצאה אף בידע שאינן ראוי' לזריע' דאי בלא ידע מ"ט די"א דקניס ליה הא לא ידע ומדינא ודאי דלא מסתבר דלחייב דמי הוצאה כיון דלא ידע מאי הוה ליה למיעבד אלא אפילו בדידע פליגי והלכתא כת"ק עכ"ל והוא נגד דברי הרמ"ה והטור] שוב מצאתי בס' נתיבות משפט מהגר"ח אלגזי (דף ק"ט) שכתב כן בדעת רמב"ם דמטעם מזיק הוא דדומה לאם הי' המוכר יודע ומכר שחייב לכ"ע וא"כ י"ל הכא דהוי כידע וגרם לו היזק במה שלא הלך חייב לשלם

אולם י"ל דא"ד לשם די"ל דבשעת דבורו סבר באמת לילך אחריו וכן בשידוכין התרצה בשעת מעשה באמת ואח"כ נשתנה הרצון שלא להחרצות בו או שלא לילך אחריו וא"כ אח"כ נעשה ההיזק ממילא בשוא"ת ואמאי יתחייב לשלם

גם אף כי הטוש"ע סתמו כדברי הרמ"ה לחייב להמוכר לשלם להלוקח אף הוצאות ההליכה וכן משמע אף במוכר זרעים דכוותי' דחייב לשלם ההוצאה מ"מ מצינו כמה גדולי הראשונים חולקין ע"ז ואף בידע המוכר פטור מההוצאה דהיה לו לנסות ולברר מקודם שהלך למקום אחר והוציא ההוצאה על הזריעה וז"ל הגהו' מיימונית (פי"ו) ממכירה א"נ הכא מיירי כגון דאיגלאי מילתא לבסוף של"ה ראויים לזריעה וכן מוכח בגמרא די"א דחייב לו אף ההוצאה ולא מסתבר הכי אא"כ איירי כגון שהיה המוכר יודע שאינן ראוים לזריעה ר"י עכ"ל הרי כסברת רדב"ז דלדידן אף בידע המוכר א"ח לשלם ההוצאה. וכן נראה שם מדברי ראב"ד בהשגות דכ' על ראיות רמב"ם ממה דא"ח הלוקח להחזיר הזרעים הה"ד בהודיע שמוליך למקום פלוני וכ' זרעים נרקבים ואינו בר השבה אלא שהדין דין אמת ולמ"ד שמשלם דמי ההוצאה אף זה יכול לתבעו הוצאות החבלה בהולכתו לאותו מקום ולמה ליה למימר ולמאן דאמר שמשלם מה דאנן לא פסקינן היה לו לומר דבידע המוכר דלכ"ע חייב בהוצאות הזריעה כן נמי חייב בחבלתו בהוצאו' ההליכ' א"ו משמע דסובר דלמאן דפוטר מלשלם דמי ההוצאה הוא אף אם ידע המוכר. וכן נראה מדברי רמב"ן בדינא דגרמי דכתב שאין זה מזיק ולא גורם היזק אלא הוא גרם על עצמו וזה אעפ"י שמכרו לו אינו אלא כמטעהו והמשיא את חבירו לעשות דבר שאינו הגון לו אין בדין שישלם וכ' שם דאף לר"מ פטור מן הדין וטעמא דרשב"ג משום דכל מוכר או אומן כיון דיש לו הנא' עליו לשמור שלא יפסיד חבירו כלום בשלו א"נ קנסא בעלמא מבואר מדבריו דאף בידע ל"ה לרבנן רק כמשיא את חבירו לעשות דבר שאינו הגון דא"ח לשלם מן הדין רק לרשב"ג מטעם קנס. וכן משמע מדברי תשובת רשב"א (ח"ב סי' י"ג) במשכיר לחבירו בור לשום בו חיטין ואמר לו שהוא שלם ונמצא בו חור ומחמת זה נפסדו חיטין וכ' דבעל הבור פטור דאין זה אלא גרמא בעלמ' דכל שבא לאחר גמר דברו או לאחר גמר מעשיו כזה אין זה דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ומפשטות דבריו משמע אף אם בעל הבור הי' בקי בבורו וידע שיש בו חור מ"מ כיון שאין ההיזק בא מיד בדברו כמוחל שט"ח שמכרו ושורף שט"ח או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא טוב ונתקבל לזה בפרעונו שעם גמר דברו הפסיד זה משא"כ בהפסד החיטין שבא אח"כ וכמו כן בהוצאות דהולכ' למקום אחר והוצאה דזריעה אין ההפסד בא מיד ול"ה רק כגרמא ופטור אף דידע מן המום. ובודאי קשה להוציא ממון נגד הני ראשונים דמבואר דאף בידע מהמום מ"מ ל"ה על ההוצאה רק כגרמא בעלמא. ובפרט להפוסקים בח"מ (סי' שפ"ו) בדוחף מטבע של חבירו לים כיון דלא עשה ההיזק בידים בממון זה רק שגרם לו היזק ממון אחר דפטור. וצריך לומר בדעת הטור ורמ"ה כיון דהודיע לו שלצורך זה קונה להוליכו למקום פלוני או בזרעוני גנה כיון דידע דלצורך זריעה קונה הוי כעושה בשליחותו והוי כמו בהא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכ' הראשונים כמבואר במרדכי פרק הגוזל ובריטב"א ב"מ פא"נ (דע"ג) דבההיא הנאה דסמך עליו נתחייבו זה לזה מה שמפסיד עפ"י עיי"ש ובריטב"א מובא ב"י (סי' צ"ו) דיכול לחייב א"ע בגרמא וכאן נמי אף דלא התחייב כיון דעשה בשליחותו חייב לשלם הואיל דעשה ע"פ ומ"מ דעת ר"י וראב"ד ורמב"ן ורשב"א לא כן הוא

ועיין מרדכי מקור הדין דאומר לחבירו לך ואני אבא אחריך דחייב לשלם ההוצאה שכ' הטעם דלא שייך בזה משטה ולא צריך קנין מבואר הטעם כיון שסמך ע"ד ועל פיו עשה חייב לשלם הוצאותיו שוב ראיתי בתשובת רבע"א ז"ל (סי' קל"ה) שדן באם הלוקחים אמרו למוכר פירות שיביאו הפירות למקומם ויקנו אם צריך לשלם ההוצאות והביא דברי התשובת רא"ש (סי' של"ג) בח"מ באומר עשה כלי פלוני ואקנה ממך וחזר בו דחייב המצוה