אמרי בינה חושן משפט מד

קיים וכיון דחל השעבוד מחיים לכך גובה אף מיורשיו ועיין מ"ש לקמן דיני הלואה אי"ה. אבל במוכר שט"ח אף אם יתחייב שלא ימחול לא יכול לבטל זכות הלוה וז"פ וברור

חי) כתב הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' ער"ח) מובא בב"י בענין מחילה בטעות וז"ל ואפילו לא נאנס כלל וסבר שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו מחילה בטילה דכל דלא ידע לא מצי מחיל ואעפ"י שהוא כותב לו הריני מוחל לך בדלא שנוי כו' אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצונו בלי שום אונס יודע אני שיש לי בידך יותר וכדתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בר' יודע אני שאינו שוה אלא ק' ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה עכ"ל והיינו מש"ס ב"מ (דף נ"א) במפרש דוקא אבל בסתם באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דלא ידע דניחול יש לו עליו אונאה ומזה כתבו גדולי האחרונים דכל היכא דלא ידע בשעת מחילה הוי כמו מחילה בטעות ועיין תשובת ראנ"ח (ח"א סי' מ"ט) ובמח"א הלכות שותפות(סי' ז') שהביא משם הפ"מ ומדברי מהרי"ט (ח"א סי' ק"ג) שאעפ"י שנתרצה למחול בלב שלם כיון דבאותו שעה ל"ה ברור לה מחילה ובכנה"ג אות (נ"ב) כ' משם הרמ"ע מפאנו דצריך שיהיה הסך מפורש ובזה סמך הרשב"א על הבריית' ולא הוצרך לפרש ועיין בכנה"ג במ"ב דהרמ"ע לא אתי עלה מטעם שיטת רמב"ם דל"מ חיוב ומחילה בדבר שאינו קצוב רק מטעם מחילה בטעות כל שלא פירש הסך שמחל ואיכא ראיה שטעה בחשבונו הוי מחילה בטעות

אך מ"מ מ"ש המ"ע ז"ל בפשיטות לומר בדברי רשב"א דאף באומר יודע אני שיש לי בידך יותר סמך הרשב"א על הבריית' דצריך שיהא הסך מפורש. זה הוא מחלוקת הפוסקים שם בש"ס ב"מ הנ"ל כמבואר במ"מ (פי"ג) ממכירה דדעת הרמב"ם דל"מ מפרש רק כמבואר בברייתא וקצת מפרשים שאינו בדוקא וכן מוכח מדברי רש"י שם דכתב מי ידע דאיכא אונאה הוא סבר דאין בו אונאה משמע דעיקר הטעם דחושב שא"ב אונאה אבל אם מאמין שיש בו אונאה הוי כידע ומחל אעפ"י שאינו מפרש הסכום וכן כ' שם רש"י מפורש שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו לך ע"מ בהא תנאי קיים מבואר דלא בדוקא הוא בברייתא. ועיין במח"א דיני אונאה (סי' י"ד) דהקשה ע"ד רמב"ם הא בלוקח מבעה"ב א"ב אונאה אע"ג דלא ידע כמה שיעור אונאה אפ"ה הוי כאלו א"ל שיש בו אונאה והוי מחילה וכן בנו"נ באמונה נמי א"ב אונא' ומטעם משום דלא נחית אדעתא דשיווי וה"נ כל שאמר יודע אני שאינו שוה כ"כ ויש בו אונאה הרי ל"נ אדעתא דשיוויו וכתב בטעם דצריך לפרש שיעור אונאה לא גמר בדעתו למחול ובדעתו לתבוע אונאתו משא"כ בלוקח מבעה"ב ליכא למימר דדעתו לתבוע שהרי אמרו הלוקח מבעה"ב אין לו אונאה וכיון דל"מ לתבוע ע"כ גמר ומחל ולדבריו גם לדעת רמב"ם דצריך לפרש דמי אונאתו מודה במוחל אם אומר יודע אני שיש לי בידך יותר ואני מוחל אם לא לדעתו דבכל מקום ל"מ בדבר שאינו קצוב אולם דבריו בלתי מובני' א"כ נאמר אם אמר שיודע שיש בו אונאה ואעפ"כ אני רוצה בחפץ זה נימא ג"כ דל"נ אדעתא דשיוויו ולא יכול לתבוע אונאתו גמר ומחל. ועיין במהרי"ט (סי' י"ט) מ"ש לחלק בין ע"מ שא"ל עלי אונאה כיון דלא ידע ומחל דל"מ לנו"נ באמונה עיי"ש בדבריו ובנתיבות (סי' רכ"ז ס"ק י"ט) ומה שיש לפלפל בדבריהם אכ"מ ואי"ה יבואר במקומו עכ"פ באם המוחל אומר יודע אני שיש לי בידך יותר סגי ל"מ לדעת החולקים על רמב"ם לגבי אונאה דמפרש הוא לאו דוקא לפרש סכום הטעות ודאי גם במחילה סגי בזה וגמר ומחל אלא אף לדעת הרמב"ם יש מקום לחלק בין אונאה לדברים אחרים

ועיין ריטב"א ב"מ שם דכ' שמעינן מהכא דמאן דמחל מידי לחבריה וא"ל אידך אפילו ליתי לך עדים מהאי הלואה את מחיל לה כולה ל"ה כלום דדומיא דסתם הוא דהא לא ידע דליתי עדים אבל אם אמר יודע אני בך שיש לך עדים בזאת הלואה ואעפ"כ מחול לך כולה ומחלו לו הוי מחילה וכ' עוד ואיכא לדחוי דהכא ה"ט דבעינן שיפרש לו כן מפני שהלוקח רואה המקח ואומדן דעתו שאם יראה שיהיה בו אונאה ל"ה קונה מש"ה בעי שיפרש אבל בתביעות שיש עליו בין אדם לחבירו ליכא אומדן דעתא דדילמ' נייח נפשא עדיף ליה ומש"ה מחל בכל ענין והביא ראיה מנאמן עלי אבא במחול לך דא"י לחזור בו אע"ג דלא ידע דליחול ועוד כי אמרינן בלא ידע תנאו בטל מפני שהתנאי חל על איסור תורה כאלו אמר שלא יחול עליו דלאו תנאי וכיון שכן במידי דליכא איסורא הוי מחילה בכל ענין עכ"ל ויש נ"מ בין החילוקים האלה דלטעם הראשון היכא דליכא אומדן דעת דלא מחל בלב שלם מהני המחילה דדילמא נייח נפשיה עדיף ליה אולם היכא דידענו באומדן דעת דזה לא ידע מזכותו הוי מחילה בטעות בסתם ולטעם השני דוקא במידי דאיכא איסורא כמו אונאה בזה התנאי בטל ובמידי דליכא איסור' כגון שמדבר עם חבירו שימחול לו כל זכיותיו שיש לו עליו לתבוע ומחיל לו מהני המחילה די"ל דנייח נפשא עדיף ליה והתרצה בלב שלם אף אם חייב לו ביותר. והשתא בנידון דמהרי"ט הנ"ל שהבי' המח"א דיני שותפות שם דכ' אף דנתרצה בלבו למחול בלב שלם כיון שבאותה שעה ל"ה ברור ליה ל"ה מחילה לדברי הריטב"א הנ"ל ודאי הוי מחילה מעליא ועיי"ש במח"א מה שהביא מדברי ריטב"א כתובות דרק בסתם מקח שחושב שאין בו שום אונאה וכן מדברי ש"מ שם דסבר אנא בדיקנא ושווי כמה דיהבנא. ולדבריהם אף באונאה היכא דמודה דבשעה שהתנה ואמר ע"מ שאין לך עלי אונאה היה דעתו למחול רק עתה רוצה לחזור בכה"ג י"ל דא"י לחזור וכבר ראיתי בתשובת ושב הכהן (סי' מ"ה) דנסתפק בדין זה דאם נאמר דיכול למחול דבר שאינו קצוב כדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם בזה רק הטעם דאם אינו מפרש סכום אונאה ולא ידע דמחיל ל"מ דמסתמא אינו מוחל א"כ כשמודה שהי' אז בדעתו למחול א"י לחזור עתה או דלמא אפילו מודה שהיה בלבו למחול הוי המחילה דברים שבלב ואינו כלום. ולדברי הש"מ וריטב"א הנ"ל י"ל דבכה"ג כשמודה שאז היה בדעתו למחול על אונאה שוב א"י לחזור. ובמהרי"ט שם כתב בפשיטת דבאונא' אטו מי לא מספק בדעתו שמא יש בו אונאת שתות או יתר על שתות ונתרצה שאעפ"י שיהיה בו אונאה לא יחזיר ואפ"ה ל"מ דכל דלא ידע אע"ג דמחל ליה ל"ה מחילה וכ' שכן מוכח מדברי תשובת הרשב"א שכ' כיון דל"י ל"מ מחיל מדלא כתב כיון דלא ידע לא מחל משמע אע"ג דמחל ואמר בלבו אפילו יהיה כן הריני מוחל ל"ה מחילה עד דאיתברר ליה והדר מחל כגון דאמר יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה. ולהנ"ל י"ל דבכה"ג מהני המחילה ומדיקדוק לשון הרשב"א אין להוכיח כ"כ דבנידון דידיה לא אתי עלה רק מטעם מחילה בטעות לגמרי מדכתב ל"מ מחל וכדאיתא במציעא ובבתר' ובשאר דוכתי. ובבתרא הוא רק היכא דהוי בטעות לגמרי דלא ידע כלל אבל אם באמת התרצה למחול מספק אף אם יהיה כך י"ל דגם הרשב"א מודה דמהני המחילה ואף באונאה י"ל דשוב א"י לתבוע אם מהני מחילה בלב ומהרי"ט לשיטתו (סי' מ"ה) דס"ל דל"מ מחילה בלב וכבר כתבתי (באות א') דאף מחילה בלב מהני ק"ו סילוק שלא יתבענו

אולם מ"מ יש לדון לגבי אונאה דלא מהני אף אם נתרצה בלב דהנה הגאון בעל שב הכהן זצ"ל כתב שם דלרמב"ם דסובר דל"מ קנין וחיוב בדבר שאינו קצוב יצא לו דין זה מש"ס דב"מ דבסתם יכול לחזור. ומצאתי בבעה"ת (שער ס"ד) בתשובה שהשיב לו הרמב"ן ז"ל בהשגות על הרמב"ם וכתב וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצינו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההיא טעמא רבא משום דבסתם איכא מחילה דהא בשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מקח וממכר נמי כל אחד יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כל מה שיכול לעלות ורחמנא אמר לא תהוו מחילה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הא לענין מתנה ולענין שעבוד כיון דמחית נפשיה להאי ספיקא גמר ומשעבד הוא עכ"ל מדבריו למדנו דמחילה ל"מ דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דהרוצה לקנות הדבר בשויה המוכר מעלה בדמים כל מה שיכול ואמרה דמחילה כזאת ל"מ לכן אף אם אומר בסתם שלא יהיה אונאה ל"מ ויכול לחזור בכדי שיראה לתגר כיון דאף בכל מקח מוחל ובכ"ז גזה"כ דהמחילה לא מהני רק כשאמר שיודע שאינו שוה כל כך ובפרט אם אומר הסכום שרוצה להפסיד גלי דעתו שאינו יורד לקח דמי שווי' החפץ אז מהני מחילתו ואף לדעת המפרשים דבברייתא אינו בדוקא לפרש סכום הטעות מ"מ עיקר הטעם דבסתם ע"מ שאין לך עלי אונאה דל"מ ואף אם מחל בלב ומתרצה מ"מ כיון דכל מקח וממכר יודע שמעלה ומוחל ואמרה התורה דל"מ לכן גם בע"מ ל"מ רק במפרש שיודע שאינו שוה בזה יצא מכלל כל מקח וממכר ואינו חפץ רק שיהיה בדמי שווי' של המקח ומוחל על אונאתו אז אינו יכול לתבוע ממנו. ומעתה במחילה וכמו נידון דמהרי"ט ובכ"מ בפשרה דהוי כמקח וממכר אם אינו מפרש שיודע שחייב לו יותר ושיש לו זכות יותר ממה שנותן לו י"ל דל"מ מחילה וכמ"ש הרשב"א כיון שחבירו יודע שחייב לו יותר אף דדין אונאה יש לומר דאין בו דלא עדיף מקרקע ודבר שאינו מטלטל וגופו ממון דיצאו מדין אונאה מ"מ איסור תורה הוא ליהנות לחבירו בכל דברים דאיתמעטו מדין אונאה כמבואר רמב"ן פ' בהר דלאו דלא תונו קאי על כל דבר שבממון ועיין מל"מ (פ"ד) ממלוה וכמו כן בפשרה בין אדם לחבירו אם יודע דחייב לו יותר וחבירו אינו יודע אם בא בעקופין עליו שיתרצה וימחול לו בפשרתו ל"ה מחילה ואף דלא שייך בו דין אונאה לענין חזרה היינו משום דהתרצה לקנות או למכור בפחות ע"ז לא הקפידה התורה שיחזור דבדברים דאתמעטו מדין אונאה