אמרי בינה חושן משפט תמג

מטעם ביטול שליחות רק כיון דהיה מזיד השליח מעל. ושוב ראיתי ראיה נכונה לדברי אאמ"ו ז"ל שם דאל"כ אמאי בשלח על ידי שליח לקנות לו בעד פרוטה נרות וקנה לו בעד חצי פרוטה נרות ובעד ח"פ פתילות לא מעלו שניהם כמבואר במתניתין דמעיל' וברמב"ם שם נימא אף דשליח עשה שליחותו בחצי פרוטה שקנה נרות מ"מ כיון דהמשלח לא מעל ממילא לא נפיק לחולין וימעול השליח לצרף הח"פ שקנה נרות להחצי פרוטה דפתילות אלא ודאי דגז"ש דחטא חטא מתרומה הוא שיהיה כמעשה המשלח לבד ובנזכ' המשלח מטעם ביטול השליחות אתינן עלה

ודע דיש להתבונן הרבה ולהבין בהא דמבואר שם בש"ס חגיגה דמעילות ה"ה כהררין התלויין בשערה לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי קא עביד ובמוציא מעות הקדש לחולין התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה לעיוני הכא מי ידע ועיין שם ברש"י שהרי קרוב הוא לאונס יותר מן השוגג והיינו ע"כ דבכל אנפי אין יוצא מעות הקדש לחולין בלא מעילה ואמאי בטעה בדבר מצוה פטור ממעילה כדאמ' ר' יוסי מס' סוכה (דף מ"ב) עולת העוף שנמצאת בין הגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכלה פטור דהו"ל טעה בד"מ ופטור מקרבן מעילה ופריך בש"ס מאי קמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך עיין שם והא כל הטעם דטעה בדבר מצוה דפטור הוא משום דהוי כאונס. הא לענין מעילה אף שוגג הקרוב לאונס גם כן חייב כמו בנזכר בעה"ב דשליח עניא מאי קא עביד הא סמך על בעל הבית דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וחזקה אלימתא הוא ומי ידע ושפיר יכול לסמוך על החזקה ובכ"ז אף שקרוב לאונס יותר מן השוגג חייב במעילה כ"כ י"ל במעילה כיון דהקדש א"י לחולין בלא מעילה חייב כמו כן י"ל דבמעילה חייב גם כן דלא הוי אונס גמור ועיין תוס' פסחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה שחטו ובתוס' ר"פ החולץ ד"ה ונמצאת מעוברת ובדברי ס' חמדת שלמה חיו"ד (סי' א') מה דשו"ט בענין זה דשוגג קרוב לאונס ויש בזה אריכות דברים אולי אזכה לבאר במ"א

סי' ו הגבהה דקונה בכ"מ מבואר בש"ע (סי' קצ"ח) מחלוק' הפוסקים אם בעי שיהי' מוגבה ג"ט או סגי בטפח ועיין שם סמ"ע שכ' כיון שהוא בידו הרי הוא כאלו ברשותו ובנתיבות תמה עליו דודאי כשלקחה בידו אפי' ליכא טפח קנה דידו קונה מטעם חצרו כמו שכ' תוס' ב"ק (דף כ"ט) רק באם לא הגביה בידו רק מכחו בזה פליגא אם סגי בטפח וכן מה שבולט לצד ידו אינו קונה מטעם יד רק מטעם הגבהה יעיין שם. ומצאתי ברמ"ה מס' ב"ב (דף קמ"ב ע"ב) שכ' וז"ל והגבהה קונה בכ"מ דכיון דאגביה ודאי אפקיה מרשותא דהוי קאי בגויה ועיילי' לרשותא דנפשיה דאי למ"ד חצר משום יד איתרבאי לא תהא ידו קלה מחצרו ואי למ"ד משום שליחות איתרבאי לא יהא עצמו קל משלוחו וסברא נמי הוא שאין לך דבר שנכנס לרשותי' של אדם יתר מהבא לידו כו' עכ"ל הנה מבואר דהגבהה מטעם רשות קונה ובאמת קשה הא ודאי אם מוגבה מכחו עדיין לא בא לרשותו. וגם אינו דומה לחצר דשם מונח הכל ברשותו אבל אם חצי מונח בחצרו וחצי חוץ לחצרו מנ"ל דקונה

ובקצוה"ח (סי' רס"ח) הביא דברי מהרי"ט דכ' דיד קונה שלא מדעתו מכ"ש מחצר וכ' דתליא במחלוקת רש"י ותוס' כתובות (דף ל"א) דרש"י כ' דהגבהה אפילו בידו בעינן ג' טפחים ותוס' שם הקשה דהא תנן זרק לתוך קלתה מגורשת ובש"מ שם כ' דאפילו ידו הוצרכו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה משום דלא מצינו בדרכי קניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה והלכך אין למידין מגיטין לדרכי הקניות ועוד כ' שם דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה ג"ט מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקניא מדין רשותה. וכיון דלרש"י מוכח דידו אינו קונה מדין רשותו דרשותו לא בעי הגבהה ג' וידו בעי הגבהה ג' וכיון דאינו אלא בתורת קנין הגבהה אינו קונה שלא מדעתו אלו דבריו. ולענ"ד דבריו מוקשים דודאי הא דכתב הש"מ אדרבא משם מבואר להיפך דגם דעת רש"י דיד קונה מטעם רשות דכ' זאת לתרץ דברי רש"י דכ' על הא דאמר רב אשי כגון שצירף ידו למטה מג' כדרבא ופירש"י כי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין מיקני נמי חשוב מקום למיקני כאלו הגביה למעלה מג' ובתוס' הקשו דלענין שבת דבעי מקום חשוב הוצרך רבא לאשמועינן דידו הוי מקום חשוב ול"א דהוי כלבוד ובטל אגב ארעא אבל לענין קנין א"צ שום ראיה דונתן בידה כתיב ועל זה כ' הש"מ דאע"ג דלענין גט כ' ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה ג' טפחים מן הארץ [היינו לא שתהיה האשה צריכה להגביה דזה לא כתיב בתורה רק שמא כשידה מוגבה מקודם למעלה מן הארץ אז הוי רשות בפ"ע אבל כשידה למטה מג"ט מן הארץ בטל אגב ארעא דהוי כלבוד] והאי דקלתה משום דהוי הכלי שלה וקנאה מדין רשות אבל כשידה סמוך לארץ הו"א כלבוד דמי ובטל אגב ארעא עכ"ל הרי מבואר דגם לרש"י ידו של אדם קונה רק דהו"א דוקא כשידו הוא למעלה מג"ט ואז אף כשלא הגביהה מ"מ קונה מטעם יד אבל כשהיד היא למטה מג' טפחי' היה ס"ד דבטל אגב ארעא על זה הביא ראיה דידו של אדם חשוב ולא בטל. אולם ממה שכ' רש"י לעיל מניה שם דאי בעי גחין ופירש"י למטה מג' דלא הוי הגבהה ותירוצו של הש"מ דכ' דוקא גט קונה ידה צ"ע דאם כן איך ילפינן מציאה מגט לענין חצר דקטנה במס' ב"מ (דף י"א) הא חצר לא הוי רק כיד ובגט דיד קונה גם חצר קונה אבל לענין קנין ממון דבעי דרכי קניות לקנות בהגבהה מה יועיל שמונח בחצרה אלא ודאי דגם לענין קנין ממון שוה כמו לגבי גט. וצ"ל דאליבא דאמת לתירוצו דר"א ידו קונה מטעם רשות ולא מטעם הגבהה ורש"י כ' זאת בטרם שגילה לנו ר"א זאת דידו חשוב יותר ולא בטל והוי כאלו הגביהה למעלה מג' דאז ודאי קונה מטעם רשות כ"כ לא בטל אגב ארעא ושם בב"מ קאי אליבא דאמת. ואם כן דברי מהרי"ט נכונים דיד לא גרע מחצר וקונה שלא מדעתו אמנם למה שכ' בפסקי תוספות רי"ד פ"א דב"מ הטעם דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משום כל אדם שיש לו חצר דעתו בשעה שזכה בהחצר כל מה שיבא לחצרו יזכה לו חצרו י"ל דהבא לידו אינו קונה שלא מדעתו דהוי כעודר בנכסי הגר כיון דלגבי יד לא שייך כוונה דמעיק' כמובן

וראיתי בס' מג"ש שם ופנ"י שכתבו דונתן בידה דגט אינו ראיה דהתם בעל כרחה מתגרשת וכן מוכח מהא דכ' תוס' ב"ב (דף ע"ה) דמטלטלי ל"ק במסירה אם מסר אחד לחבירו עד דאיכא משיכה ואפי' מוסר לו מידו לידו יעיין שם מה שכ'. ובפנ"י הוסיף לומר דלענין מו"מ אף אליבא דאמת י"ל דלא מהני מה שתופסו בידו ולא הגביהו דבעינן דוקא דברים שדרכן בכך שיהא ניכר כוונת קנין והיינו דאמרינן בכ"מ דבעינן משיכה או הגבהה או מסירה אבל במה שלקחו בידו אין ניכר כוונ' קניה שדרך התגרים ליטול ולהחזיר עד שיבררו מקחן כדאשכחן מתניתין דדמאי (פ"ג מ"ה) גבי הלוקח ירק. והנה מ"ש מגט הואיל דהוי בע"כ כבר כתבתי דבמס' ב"מ קאמר הש"ס דילפינן מציאה מגט ומ"ש ממסירה תמהני הא במסירה אף אם מסר מיד ליד נ"מ היכא דגוף הדבר אינו מונח בידו וכמבואר ב"ב שם כיצד במסיר' אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה כו' אבל כשמוסר ובא לידו י"ל דיד קונה ועיין רמ"ה (דף קמ"ב) שכ' דהא דדבר דבר משיכ' והגבהה אינו קונה במסירה ה"מ אם לא מסר המקנה ליד הקונה אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל היכא דמסר ליה מקנה גופיה בידיה לקונה ע"ד דאקנויי קני כמבואר פ"א דב"מ מוסירה מחבירו קנה ובהא ל"פ תנאי ועיין שם ואולי זה גם כן דעת רמב"ם שכ' פי"ז מהל' גזילה בהמה של הפקר אינה ניקנית במסירה משמע דוקא בליכא ד"א מקנה ובהל' מכירה (פ"ב) משמע דל"ק במסירה ועיין שם בלח"מ (ה"ה) ולדעת הרמ"ה י"ל דהיכא דמסר להמקנה גופיה קונה ומה שהביא הפנ"י ממתניתין דדמאי מבואר שם בפירוש המשניות לרמב"ם הי' עומד ולוקח שקנה ולא נטל אותם בידו אבל היה המוכר מונה ומיחד אותם לקונה הרי מבואר דדוק' כשלא נטל הלוקח בידו אבל כשנטל בידו ודאי קונה וכן מבואר לכאורה מש"ס ב"ב (דף פ"ח) הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כולו ל"ק כו' גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר ופריך אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ומתרץ הכא בירא שמי' עסקינן מבואר דדוקא משום דגמר בלבו בלבד ל"ק אבל אם פירש קונה במה שלקח בידו אולם י"ל דשם איירי דאגביה מדעתא דמוכ' לקנות רק הברירה ביד הלוקח ועיין שם ברמ"ה (דף קנ"ד). ועל מתניתין דשם קשה קצת דקתני מותר להחזיר מפני שלא משך וכן כ' הרמב"ם (פי"א) ממעשר הא סתם ירק הוי דבר שדרכו בהגבהה ולא נקנה במשיכה כמבואר ב"ב (דף פ"ו) ועיין שם תוס' ד"ה אבל

ולמ"ש הנתיבות וכ"כ בס' מח"א דמה שחוץ לידו אינו קונה י"ל כוונת רש"י דאי בעי גחין ואכיל למטה מג' טפחים ויאחוז רק מעט בידו ואז לא נקנה לו מטעם יד מה שחוץ לידו ובאמת הא דאמר ר"ח בגונב חלבו שהוא חייב היינו על מה שהי' חוץ לידו. ועיין מה שכ' בתו"ג (סי' קל"ט) דחקר אם מהני בגט שאר קנינים וכ' דבע"כ ודאי לא מהני דבעינן כוונת קנין וגט ל"ח ד"א מקנה יעיין שם ואם כן על כרחך מוכח דגט קונה מטעם יד ורשות דאם לא כן לא משכחת גט בעל כרחו ועיין שם דהבי' מדברי רשב"ם ב"ב (דף פ"ה ע"ב) שכתב שקלתה תלוי' בה דדמי