אמרי בינה חושן משפט תמב

דדחק לפרש דפירכת הש"ס הי' באם הי' אצלו מעות הקדש ושלח ע"י שליח לקנות לו חלוק ולמה לא נפרש פירכת הש"ס על משנה הראשונה הנז'. ולמה שכ' י"ל דהנה הפנ"י עמד על קושית הש"ס דפריך דגבי מעילה נימא אשלד"ע הא מבואר במתניתין דמעילה שלח ביד חשו"ק אם עשו שליחותו בעה"ב מעל ומבואר שם בש"ס אף דלאו בני שליחותא נינהו מ"מ בעה"ב מעל דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד והואיל דאיתעבידא שליחותיה דבעה"ב מעל ומה פריך דנימא אין שליח לדבר עבירה הא לאו מצד שליחות אתינן עליה שימעול הבעל הבית רק הואיל דאיתעביד מחשבתו וכ' דקושית הש"ס לא היה שיפטור המשלח רק כיון שאין דין שליחות בדבר עבירה הוי ליה פיקח כאדם אחר העושה מעצמו ויש לחייב השליח וממילא יפטור הבעה"ב דשני מעילות על דבר אחד לא מצינו יעיין שם. [ועיין מה שכתבתי בהגהותי בדברי חיים דיני גו"ג (סוף סי' ו') עפי"ז לפרש דברי פירוש המשניות לרמב"ם מס' מעילה (פ"ו) דכ' בעה"ב מעל הואיל והוא ציוה סמך זה למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחיל' ודימה שזה חולין ובתוס' יו"ט שם תמה על זה הא ילפינן מגז"ש דחטא חטא מתרומה דבמעילה יש שלד"ע וי"ל דהרמב"ם והרע"ב הביאו הקרא דלמה לא ימעלו שניהם עיין שם] והנה זה אתי שפיר לשיטת הסוברים דבכ"מ בשוגג גם כן אשלד"ע וכדעת הריטב"א אבל לשיטת התוס' דבלא ידע יש שלד"ע וכ' התוס' דקו' הש"ס הי' דאם עשה שליחותו דבעה"ב מעל אף אם נזכר השליח והיה מזיד יעיין שם בתוס' ולדבריהם ליכא למימר כמו שכתב הפנ"י דהא השליח היה מזיד וליכא ביה דין מעילה ולכן הבעה"ב מעל הואיל דאיתעביד מחשבתו וכן שיטת רש"י דבשוגג יש שלד"ע ועל כרחך קושית הש"ס ממעילה היא כמו שכ' התוס' בנזכר השליח דהיה מזיד נימא דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ועל זה קשה שוב הא לא גרע מאם שלח על ידי חשו"ק דלאו בני שליחות הן ואפ"ה מעל המשלח הואיל דאיתעביד מחשבתו. אולם למה שמבואר מדברי תוס' ב"מ (דף י' ע"ב) דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה המעשה בטל והוי כאילו עשה השליח מאליו ועיין בנו"ב חאה"ע שהאריך לבאר את זאת ולדעת כל הפוסקים אמרינן דהמעשה בטל

ולפי"ז בשלמא בשולח לקנות על ידי חשו"ק דלאו בני שליחות נינהו ולא התכוין המשלח רק שיקנו מן החנוני ושהחנוני יקבל הכסף מאתם אבל לא שהמה יזכו בהמקח בעד המשלח דלאו בני זכיה נינהו שיזכו בעד אחרים וע"כ ל"ה כוונתו רק שהחנוני יקבל מהם הכסף וישלים תנאו שימסור המקח להם בעד הכסף וחנוני זוכ' תיכף בהכסף לכך מעל הבעל הבית דאיתעביד מחשבתו ושליחותו דרק בעד זה ציוה לתת להחנוני הכסף הואיל שימסור המקח להחשו"ק ואף אם לא קנה המשלח המקח והחנוני יכול לחזור מן המקח וליקח בהחזרה המקח מ"מ כוונת המשלח נעשה אבל בשולח על ידי פיקח שהוא בר שליחות לקנות כוונתו הי' שיזכה הפיקח בהמקח בעד המשלח והחנוני מקנה לבעה"מ ובמשיכת השליח זוכה המשלח בהמקח פריך הש"ס שפיר נימא אשלד"ע דאז המעשה בטל ונתבטל השליחות והוי כעשה מאליו לקנות בעדו דלא מהני. לכן לא הי' הש"ס יכול להקשות מן מתניתין דרפ"ו דמעילה דשם מפרש המתניתין כיצד אמר לו תן בשר לאורחים ובזה אף אם נאמר אשלד"ע ובטל השליחות מ"מ המשלח מעל הואיל דאיתעביד שליחותו ומחשבתו והשליח מעשה קוף בעלמא עביד ולא גרע משולח על ידי חשו"ק כקושית הפנ"י לכן פריך הש"ס מן ברייתא ופירש"י דקאי באם היה אצלו מעות הקדש ושלח לקנות לו חלוק והיינו דבזה צריך שיתקיים השליחות ובאם לא יתקיים השליחות לא נקנ' המקח להמשלח ולא איתעביד מחשבתו לכן שפי' פריך הש"ס נימא אשלד"ע ונתבטל השליחות ולא איתעביד שליחותו דמשלח דכוונתו הי' שהשליח יזכה בהמקח בעדו ולא יהיה ביד החנוני לחזור מן המקח ושהוא יקנה ויזכה בהמקח ואם נאמר אין שלד"ע והוי כעשה מאליו לא זכה המשלח בהמקח ולא איתעביד מחשבתו. ואינו דומה לשולח על ידי חשו"ק דשם עיקר שליחותו הי' שימסור המעות ליד החנוני ושהחנוני ימסור לו החפץ אף שלא יקנה הוא בזה ובזה נעשה רצונו ומחשבתו וזה ברור

ובזה יש ליישב מה שהקשה רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל בגליון משניות מס' מעילה (פ"ו) בהא דשלח ביד פיקח ונזכר הבעה"ב [וגם השליח] החנוני מעל כשיוצא. וע"כ דבקבל' המעות אינו מעל כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו יכול המקבל לומר דאיסורא לא ניחא ליה דלקני אם כן מה שאל רב אחא ברי' דר"י לר"א בנדרים (דף ל"ה) ככרי עליך ונתנו לי במתנה מי מעל למעול מקבל יכול לומר איסורא לא ניחא ליה דלקני הא משנה מפורשת היא דהמקבל לא מעל בקבלתו יעיין שם שהניח בצ"ע. ובאמת ביותר קשה על דברי הרא"ש נדרים שם דכ' מקבל מעל לכשיוציא דכל דבר של הקדש אינו יוצא עד שימעול וכ' הכי אמרינן במעילה האומר לשלוחו תן דינר לחנוני ונזכר בעה"ב חנוני מעל לכשיוציא הרי שהזכיר הרא"ש מתניתין דמעילה וכתב דהטעם הוא משום דאיסורא ל"נ לי' דלקני וקשה מה שאל ר"א ברי' דר"י. ולמה שכ' י"ל דבאמת י"ל במתניתין הטעם דהחנוני לא מעל תיכף במה שקבל וזכה בהמעות דבאמת לא זכה כיון דהמשלח והשליח נזכרו ומזידין הן שוב הוי כמו בכל התורה כולה דאמרינן אשלד"ע והמעשה בטל ולא זכה המשלח בהמקח עדיין במשיכת השליח הואיל דאשלד"ע בטל השליחות ואין קיום להמעש' וכיון שלא זכה המשלח בהמקח על דעת זה לא הקנה המעות להחנוני ולא יצא עדיין המעות מרשות ההקדש לכך לא מעל החנוני בקבלת הכסף אף אם לא נאמר איסורא לא ניחא לי' דלקני מ"מ דעת מקנה אין כאן להקנות רק לבע"מ וכיון שאינו קונה הבעל הבית החפץ במשיכה זו דאשלד"ע והמעשה בטל ממילא החנוני לא קנה המעות לכך אינו מועיל עד שיוציא אמנם זה תליא בדברי הש"ס ב"ק (דף ק"ב) מחכו עלה במערבא לר"י אליבא דר"י וכי מ' הודיע לבעל חוטין שיקנה חוטין לבעה"מ ובחוטין וחיטין שליחותיה קא עביד. והנה מבואר בש"ע ח"מ (סי' קפ"ב) בעבר השליח על דברי משלחו אם לא הודיע שהוא שליח של פלוני נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין משלחו והטעם אף דנתברר בעדים שהמעות הוא של המשלח ולמה לא יהיה הברירה ביד המשלח לבטל המקח כשעשה השליח שינוי בשליחות ויהיה מקח טעות והמעות כגזל ביד המוכר וכן הקשה המח"א הלכות שלוחין (סי' י"ב) והנתיבות (סי' קפ"ג וסי' קפ"ה) כ' הטעם כיון שהמשלח מסר המעות ביד השליח העמידו תחתיו סמך דעתו עליו אף אם יעשה עיות מ"מ לא יהיה לו דבר עם המוכר רק עם השליח וכבר כתב אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני שילוחין (סי' ג') שזה דוקא אליבא דידן דלא פסקינן כבני מערבא רק לעולם מקנה המוכר לבעה"מ ואף שעשה השליח שינוי בשליחותו מ"מ תמיד מקנה לבעה"מ וכיון שסומך המשלח על דעת השליח שפיר נקנה המקח והמשלח יש לו דין ודברים רק עם השליח אבל לבני מערבא דסברי מי הודיע ובשלח לקנות חיטין וקנה שעורים נתבטל המקח וחוזר המעות להמוכר ודאי אף בלא הודיע שהוא שליח מ"מ נתבטל המקח כיון דלעולם לא קנה המשלח כשעשה שינוי מטעם דמי הודיע למוכר שיקנה לבעה"מ ואין המוכר מקנה רק להשליח והשליח אינו קונה גם כן כיון שלא התכוין לקנות הוי מקח טעות ועיין שם בנועם דבריו. ולפי זה בנידון דידן נמי בנזכר בעה"ב וגם השליח דאם נאמר דהמוכר התכוין להקנות להשליח אזי נתבטל המקח כיון דלא היה באמת מעותיו של השליח לכך אין החנוני מעל עד שיוציא ולא היה להש"ס נדרים לפשוט דאיסורא לא ניחא ליה דלקני ממתניתין הנז' די"ל דרב אשי סובר כבני מערבא דאמרינן מי הודיע ואם כן אין המוכר מקנה לבעה"מ רק להשליח ובאמת לא היה מעותיו והמשלח אינו רוצה לקנות כיון דנזכר וביטל השליחות ונתבטל המקח וגם דכיון שנזכר הוי מזיד ואשלד"ע והמעש' נתבטל לכך י"ל דאינו מעל עד שיוציא אבל בככרי עליך אין סברא לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקנו לכך קאמר מסברא דמ"מ הסברא נותנת דאיסורא לא ניחא ליה דלקני ואליבא דידן דפסקינן דלא כבני מערבא ובכ"מ אף ששינה בשליחותו אמרינן דהמוכר מקנה לבעה"מ ממילא לא נוכל לומר כיון דנזכר בעה"ב נתבטל השליחות דאף לו יהיה דנתבטל מ"מ כיון שהמוכר מקנה לבעל המעות והברירה בידו ליקח המקח אמרינן דכיון שהעמידו במקומו דעתו שלעולם כל מה שיעשה השליח עם המעות יתקיים ואם כן לעולם דקנה המוכר המעות מיד לכך כתבו הרא"ש והרמב"ם הטעם דלא מעל החנוני עד שיוציא משום דאיסורא ל"נ ליה דלקני וזה נכון בעזה"י

אגב אזכיר במה שהתוכח אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני גניבה וגזילה (סוף סי' ה') עם הנתיבות (סישמ"ח) דכ' לפי ד' הש"ך (סי' רצ"ב) דאף במקום שיש שליח לדבר עבירה לא חידשה התורה רק לחייב את המשלח לא לפטור את השליח ובמעילה כיון דמעל המשלח נפיק לחולין ומיישב הנתיבות בזה קושית הקצוה"ח (סי' שמ"ח) בש"ס ב"ק (ל"ב) במוסיף השליח ב"ד רצועה אחת ומת הרי זה גולה ובטעה הדיין במנינא ובלא ידע להסוברים דיש שלד"ע אמאי השליח ב"ד גולה ואם נאמר דלא לפטור השליח אתי שפיר דחייב גלות ואאמ"ו ז"ל כ' למ"ש רש"י חגיגה (דף י') דלכך בנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל דאנן סהדי דל"נ ליה לבעה"ב והוי כביטל השליחות ולמה לזה הא כיון דאין מעילה במזיד ממילא השליח מעל וכן הביא שם מדברי רמב"ם מעיל' (פ"ז ה"י) ואני בנעיי כתבתי שם דמד' רמב"ם שם (ה"ה) משמע דלא