אמרי בינה חושן משפט תלא

לשמאלו כיון שלא יתברר לעולם בזכית השבולת של לקט. וע' שם בדברי בביאור דברי הירושלמי

וכתב אלי רב מופלג גדול להעיר על זה משם בנו שיחיה דמוכח ממתניתין דר"פ כל הזבחים דהוי קנין בכה"ג מדתנן נתערב בחולין ימכרו לצורך אותו מין והא ליכא לברר המקח איזה הוא של חולין שיקנה הלוקח רק שיקנה בסתם כל התערוב' באחד מדרכי הקניה על מנת שיזכה באחת. והשבתי שכמה תשובו' בדבר דיש לחלק בין דעת אחרת מקנה כמו שם דנתערב לבעלים או לציבור והאחד הקדש והשני חולין אם כן יכול להקנות שיהיה הלוקח שותף עמו ולשם זה יקריב אחד והשני לשם השני משא"כ בשבולת אם אינו מקנה לו רק השבולת הידוע שהי' לקט ליכא דעת אחרת מקנה כלל דאינו מבורר ולא יתברר ולא בא ליד העני שיהי' בידו להחליפה. ועוד ל"מ למה שהעלה הגאון מאוה"ג בעל ח"ס ז"ל באו"ח (סי' ק"פ) דלא כתיב לכם שיקחנו לעצמו שיהא שלו רק קרבנו ולא של אחר וכל שאין לאחרים אע"ג דגם לו אין בו קנין לא אימעט רק היכא דכתיב קיחה שיקחו לעצמו צריך שיהיה לו בו קנין אם כן שפיר יכול למכור להקריב על שמו לצורך אותו מין כיון דהבעלים נסתלקו ומתרצים בזה. ואף שאני הפעוט גמגמתי בזה כמו שיראה המעיין בספרי ח"ר בדיני פסח (סי' ב') ד"ה ודע מ"מ הא מבואר ברמב"ם (פ"ו) מפסולי מוקדשין בנתערב קדשים מין במינו דיש תקנה שיתן אחד חלקו לחבירו ורבינו ע"א ז"ל בתוספותיו זבחים (פ"ח) תמה ע"ז הא הרמב"ם פוסק המוכר עולה ושלמים לא עשה כלום ואיך יכול להקנות לחבירו ועל כרחך צריך לומר דאם בא אחר כך מקרה שירד הקרבן מקדושתו וירעו עד שיסתאב וגם יפסידו בזה גם רבנן דפליגי פסחים (דף צ') על רבי דסובר על מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן דבכה"ג רשאין ליתן כ"א לחבירו כדי שישארו בקדושתן וכ"כ אם נתערב בחולין יכול למכור של חולין למי שצריך לאותו מין ויכול למכור אף מחלקו כדי שיהיה תקנה שיזכה הקונה להיות שותף עמו ועדיף טפי שלא יהיה הפסד וכ"א יקריב האחד בעדו ויחלוקו ביניהם ובזה ודאי חל הזכיה להקונה והמוכר עולתו לחבירו לא מהני אבל כשנתערב עם חולין של חבירו או שלו יכול למכור לחבירו שישתתף עמו וכ"א יהי' לו עולה אחת וחל הקנין שיקריב על שמו וכשיסתאב יהיה הוא הבעלים לפדות. ובלאו הכי לא מצינו מבוא' אם מביא אדם קרבן בעד חבירו שצריך לזכות לחבירו בגוף הקרבן דאפשר כיון דדרשינן בש"ס תמורה (דף י') מלבד אשר תשיג ידו דמתכפר בקרבן חבירו בפשטות משמע דאין צריך לזכות לחבירו ואני בעניי בספרי ח"ר דיני פדיון הבן (סי' ג') צדדתי הרבה בזה לומר דצריך קנין שיזכה בו המתכפר ולא העלתי בזה דבר ברור אולם אם נותן לזה ממונו י"ל דאין צריך לזכות בו בקנין ויכול חבירו להקריב בעדו אף דאין לו להמתכפר קנין ממש בו המועיל בדרכי קנין אם כן שפיר בנתערב בחולין יכול למכור היינו שיהיה להקונה זכות זה שיקריב בעדו ע"כ אינו ראיה משם כלל לומר שחל קנין על עצם הדבר שלא יתברר מעולם

וכבר כתבתי בספרי דיני פדה"ב (סוף סי' ח') לדון כמו כן דאם פודה אצל כמה כהנים בב"א ומניח לפניהם הה"ס ואמר שפודה אצל הכהן שגלוי וידוע כלפי שמים שהוא הכהן והוא יזכה בדמי פדיון ואחר כך מחלקין ביניהם כיון דאינו מבורר מי הוא ולא יתברר ל"ש בזה זכיה כיון דאינו יכול לעשות בהה' סלעי' מה שירצה דאינו מבורר מי הוא הזוכה האמיתי יעיין שם בדברי ועמדתי על זה מהא דכתב הרע"ב (פ"ז) דשקלים על מתניתין בין קינין לגוזלי עולה כו' מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה ופריך בירושלמי האשה הזאת במה היא מתכפרת ומשני אמר ר"י תנאי ב"ד הוא המספיק את הקנים הוא מספק את הפסולת ומפרש הרע"ב הממונים לוקחי' משל ציבור כפי אותן מעות שנמצא ומקנין אותן לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הס' והחטאת לא תהיה נאכלת ושם אי אפשר לברר ולא יתברר אם נפל מהתיב' של קינין או מהתיבה של גוזלי עולה וגם מאיזה אשה הוא כי נתערב ולא יתברר וכיצד שייך זכיה להקנות לה המעות. וע"כ דב"ד שאני או דלהקנות לאו דוקא על ידי אחר לזכות רק דמקריבין בעדה בכל מקום שהיא דיכולין להביא חטאת בעד אחר ובפרט כיון דכבר נתנה מעות לצורך קרבן. ובאמת בירושלמי לא נזכר רק שהוא מספיק הפסולת וברמב"ם (פ"ג הי"ד) משקלים השמיט התקנה הנז' וכבר עמד שם על זה הכ"מ ויש להאריך בזה בפילפול ואכ"מ

ומ"ש מעכ"ת נ"י לפרש מה דקאמר ר"א מזכה את העני בכל הגדיש היינו עצה טובה קמ"ל מקום הגדיש באחד מדרכי קנין והגדיש עצמו במתנה על מנת להחזיר בתורת חצר זוכה המעיין בירושלמי יראה דאין לפרש כן וגם לא נזכר מקום הגדיש וגם מ"ט דמ"ד דאינו מזכה את העני בכל הגדיש אלא שבולת אחד אם אינו מגביה במה זכה בתורת חצר מלבד דאינו משתמרת לדעתו כמו שכ' מעכ"ת נ"י יש עוד ספק דלמא מונחת על השבולת של בעה"ב ומפסקת ותליא אם אויר החצר קונה והיה מקום לומר אם מזכה לו מקום הגדיש יכול להקנות לו השבולת לא בתור' חצר רק בקנין אגב למ"ש הקצוה"ח (סי' ער"ה) להוכיח מדברי רש"י ורשב"א דגם הפקר נקנה באגב אף דל"ה דע"א מקנה אם כן גם השבולת של לקט אם מקנה לו מקום הגדיש יכול העני לקנות בקנין אגב והנתיבות משיג בזה על הקצוה"ח ואכ"מ בזה ע"כ הי' תשובתי בענין הזה לכבוד הרב הנז'

סי' לא והולך בחוב קיי"ל דהוי כזכי וחייב הלוה באחריותו עד שיגיע ליד המלוה. ובש"ס (סוף פ"א) דגיטין פליגי בזה רב ושמואל רב סובר חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר וקאמר לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי דמי ומ"ס הולך לאו כזכי דמי לא דכ"ע הולך כזכי דמי מ"ס אמרינן מגו ומר סבר לא אמרינן מגו. וברא"ש הקשה בהא דקאמר דפליגי אם הולך כזכי נהי דהולך לאו כזכי וכי גרע מתופס לבעל חוב דקני אפילו בעל כרחו כ"ש מדעת ואם כן אמאי יכול לחזור ותירץ הרא"ש דהתם נמי מצי אמר לו קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת ואפילו רב מודה בזה כיון שתפס שלא מדעת הלוה דמצי למימר ליה את לא מהימנת לי. וראיתי בגד"ת (ש"נ ח"א) דהקשה מאי תירץ הא אע"ג דבתופס לבעל חוב מצי א"ל קבל עליך אחריות אכתי תקשי מי גרע הולך מתופס לבעל חוב כי קבל עליו אחריות ולשמואל למה דס"ל דהולך לאו כזכי ויכול לחזור אף בקבל עליו אחריות והשתא לא ידע דפליגי אי אמרינן מגו. ונראה ליישב דבתופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים דקני אף בע"כ אם אינו רוצה לקבל אחריות יכול להחזיר ואינו חייב התופס כלל להמלוה אם העני הלוה ואין לו אחר כך לשלם משא"כ בהולך לרב אם כזכי דמי כבר זכה בו המלוה ואם החזיר להלוה והעני ואין לו לשלם יכול המלוה לגבות מהשליח דלא הוי לו להחזיר כמבואר בטוש"ע (סי' קכ"ה) ועיין ש"ך (ס"ק ז') דאף בלא העני יכול לתבוע ממי שירצה ואם כן אף לס"ד דס"ל לשמואל דהולך לאו כזכי דמי יכול לחזור היינו מדבריו שרצונו היה להוליך ואם המוליך אינו רוצה להחזיר לו רק שתופס בעד המלוה ומקבל עליו אחריות בפירוש מודה שמואל דאינו יכול לחזור ועיין בטור (סי' ק"ה) דמשמע מדברי הרא"ש בתופס דבסתם אינו חייב באחריות דלא ס"ל כבעל העיטור דכ' התופס לבעל חוב חייב באחריותו דשוי' נפשיה עבד לוה לאיש מלוה וכ' הב"י בבדה"ב דאפשר לומר שאינו חולק על בעל העיטור דהרא"ש איירי לענין לכופו שיקבל עליו אחריות בפירוש מדעתו אבל אה"נ אעפ"י שלא קבל עליו אחריות בפירוש שהוא חייב באחריותו ולכאורה יש לדייק דלא ס"ל כבעה"ע דלסברת בעה"ע מעיקרא לא קשיא מידי כיון דכל תופס חייב באחריות וכ"כ בספר ע"פ ולמה שכ' י"ל דאתי שפיר דברי הב"י דהא לס"ד דהולך לאו כזכי ס"ל לשמואל ומש"ה יכול לחזור ואם אינו רוצה להחזיר רק דבא בתורת תופס בזה צריך לקבל בפירוש אחריות. ועיין בריטב"א דהקשה גם כן כקושית הרא"ש דהאיך חוזר והרי תופס לבעל חוב הוא דקני וכ' דל"א דתלבע"ח קנה אלא כשמכוין לתפוס אבל הכא חבירו הוא שמתפיסו וכיון דהולך לאו כזכי הרי הוא כאלו אומר לו יהא בידך מעות אלו בשבילי ואע"ג דגבי עבד בעינן למימר לעיל קודם דס"ד דתני כזכי דהוי תופס לבעל חוב ולא יהא יכול לחזור בו התם שאני דכיון דיש הפסד לעבד בחזרתו אף זה היה מתכוין לתפוס בשבילו עכ"ד. וצריך ביאור הא אף בליכא הפסד מהני תפיסתו כמו שכ' כל הראשוני' ואולי כוונתו למה שכ' הרא"ש תירוץ ר' משה מאייבר' דבליכא פסידא לא מהני תפיסה דאם לא כן לא שבקת חיי וכתב הרא"ש דגם תירוץ זה אמת וע"כ דהא דהקשה בב"מ על האלפסי דבאינו חב מדינא קנה ולא מטעם תקנה היינו כמו שכ' הב"ח (סי' ק"ה) דלרי"ף מדינא לא מצי תפיס כל עיקר אלא מצד תקנה מצי תפיס היכא דאיכא פסידא ולרא"ש איפכא דמדינא קנה בכל גווני אלא דחכמים תקנו דבליכא פסידא לא מהני תפיסה דאם לא כן לא שבקת חיי ועיין שם בב"ח הנפ"מ בזה ואולי זה כוונת הריטב"א במה שכ' דל"א תולבע"ח קנה אלא שמכוין לתפוס היינו במקום פסידא. עוד אפ"ל דכוונתו דבעינן תפיסה שיש בו קנין כמו שכ' הריטב"א לעיל (דף י"א) והיינו כשמכוין לתפוס בעד חבירו אבל כשאמר לו הולך כיון דלאו כזכי דמי הוי כאומר לו יהיה מעות זה בידך בשבילו ושוב צריך תפיסה עם קנין ועיין