אמרי בינה חושן משפט תכח

נראה דאיהו לא ע"ד לעקור לשליחותו הוא דאמר הכי אפ"ה ל"ה גיטא משום דבעל לא יהביה ניהליה אלא בתורת קבלה ומטעמ' דפרישית אבל באידך פירוש שהשליח מוליכו לה לאלתר היה לנו לומר דלא עקרו והוכיח סופו על תחילתו עכ"ל וכן בש"מ ב"מ שם הביא פירש"י דבעל אדיבורה דידה קסמיך דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי האשה מיהא תלוי ברצון השליח והשליח עקר לשליחותו וא"ר להיות כו' וכ' ובתוס' פירשו אלא הכא טעמא כו' כלומר לעולם בעלמא אדיבור דמשלח סמיך והא דסמיך כאן אדיבור דשליח משום דאמר הבעל בנפשי' אם איתא דהיא לא אמרה אלא הבא לי והוא אומר התקבל לי עוקר לשליחותו שאינו רוצה להיות שליח להולכה ואם כן למה אעשנו שליח להולכה מוטב שאסמוך על דיבורו כי אולי אומר אמת עכ"ל וכן נראה גם כן קצת בכוונת הרשב"א דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע כיון דהשליח עקר לגמרי וכן מצאתי בספר מכתב מאליהו (דף פ') שהביא פירוש התוס' דהבעל אינו עושה רק סומך על דיבורו וכתב שכן גם כן כוונת הטור ועיין שם שדבריו דחוקים קצת בלשון הטור. עכ"פ בדעת רש"י י"ל דאי אדיבורה דידה קסמיך עשאו שליח להולכה וכמו שנראה מלשון רש"י גיטין דכ' דא"נ אדיבורה דידה סמיך ושויי' שליח להולכה כו' וכן בר"פ האומנין דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי אשה והוכרח רש"י לומר דאף אם נמלך אחר כך אז אף אם מצד מינוי דאשה נתבטל השליחות כיון שכבר עקר השליח לשליחותו מ"מ יהיה מועיל מצד מינוי של הבעל לכך כתב רש"י דמכל מקום לא מהני כיון דמעיקרא לא קבל עליו להיות שליח של הבעל. ועיין תשובת ריב"ש (סי' שכ"ט) שכתב וגם מפני רצון השליח להיות שליח הולכה לא נתבטלה שליחות הקבלה דאי הוי שליח הולכה כ"ש דהוי שליח לקבלה דהא אי אפשר להולכה בלא קבלה ואם כן כשחזר הבעל ועשה שליחו' קבלה ע"ד שליחות אשה לקבלה עשאו ומכי מטא גיטה לידי' דשליח מגורשת עכ"ד משמע קצת מדבריו דאם השליח הי' אומר בפירוש דאינו רוצה להיות שליח לקבלה לא היה יכול שוב להיות שליח לקבלה דכבר נתבטל ואף שהבעל מוסר לו אחר כך ואומר התקבל גט זה לאשתי ל"ה מהני כיון שכבר נתבטל וע"ש היטב בד' הריב"ש

וראיתי במכתב מאליהו שם שכתב לדון לנ"מ בין פירש"י ותוס' בהא דאמר רב אשי דעקריה השליח לשליחותו היכא דשויה בעל שליח הולכה והשליח לא רצה אז להיות שליח ואמר שאינו מקבלו כי אם בתורת פקדון ואחר כך נמלך ונתרצה להיות כמו שאמר לו הבעל אלא שהבעל אינו כאן דלפירש"י אינו יכול להיות שליח השתא כיון דבשעת קבלה לא קבלו על דעת שליחות והוי ליה שליח שלא ניתן לגירושין ולדעת התוס' מצי למיהוי שליח הולכה בכה"ג כיון שהבעל מעיקרא עשאו שליח בהחלט והעיכוב לא בא אלא מצד שליח כל דהדר להיות נאות לשליחותיה דבעל דעיכוב מעיקרא הו"ל כמאן דליתא ומקרי שליח שניתן לגירושין כיון שאין שום גרעון בשליחות מצד הבעל עכ"ד. ולי ההדיוט צ"ע בזה מנ"ל לומר כן בדעת התוס' דהם פירשו כיון דהשליח מיעקר קא עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות שליח להולכ' אף שהבעל אינו מוסר לו להולכה דנימא אם נמלך השליח אחר כך שיועיל כיון דבשעת מעשה לא רצה השליח לקבל בתורת שליח להולכה במה יהיה מהני אחר כך כיון שכבר כלתה אמירתו ובשע' אמירה לא רצה. ועוד דניחוש שמא חזר בו הבעל דדעתו של אדם עשוי להשתנות ובכל שליחות מוקמינן אחזקה וכמו שכ' (סי' הקדום) אבל אם השליח לא התרצה אז להיות שליח ואחר כך שממילא נעשה שליח נימא שמא כבר חזר בו ומניין לן לומר דכוונת הבעל היה שבכל עת שיתרצה השליח יחול השליחות ובפרט למה שכ' לעיל אות (ב') לדון די"ל כבר כלתה אמירה וצ"ע

עוד כתב שם בתשובת פנ"י להביא ראיה דאף אם ביטל השליח לשליחותו חוזר ונראה מהא דכ' בסדר גיטין דשאלינן לשליח אם לא מסר מודעא על השליחות ואם מסר יבטל המודעא בפנינו ושם אם כן לא קבל השליחות מעולם ואפ"ה אם מבטל המודעא חוזר לשליחותו ק"ו כשקבל הגט ונעשה שליח אלא שחזר בו עתה שנתרצה מהני ושוב תמה מה מועיל ביטול המודעא על שליחותו כיון דכבר עקרי' לשליחותו וקבל באונס ול"ה חפץ מיד בשעת קבל' לשליחותו וכ' דאפ"ל דאפילו אנסוהו להיות שליח הוי שליח כמו דקיי"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי אף דחצר בע"כ מותיב בה ש"מ שליחות בעל כרחו הוי שליח והשאלה הוא רק לחומרא. ומבואר מדבריו דכל היכי דבשעת מעשה כשמינה אותו הבעל לשליח ולא רצה אף שהתרצה אחר כך לא מהני. אולם מה שכ' דיכול אף בעל כרחו למנות לשלוח זה דבר תימא הא בכ"מ מעשה הנעשה באונס בלא רצון לא יש לה קיום. והראי' מחצר הוא ג"כ תמוה שם אינו בר דעת כלל והוא ממונו ויכול לעשות בו מה שרוצה ואף שאין להחצר דעת גלי רחמנא דמהני אבל מניין לנו לומר אדם שהוא בר דעת ואין לחבירו עליו כלום שיהי' בכח חבירו להכריחו שיקבל עליו לעשות מעשה בשליחותו ושיקבל כחו של המשלח בעל כרחו או שיעשה ידו של המשלח שלא לרצונו רק בהכרח ושאני חצר דהוא קנין כספו ועדיף הואיל דבעל כרחו מותיב בו דמהני אף לד"ע אבל מה לו על חבירו שיהיה בכחו להכריחו באונס שיעשה מעשה בשליחותו וכבר כתבתי מזה לעיל דיני הלואה (סי' כ"ב)

עוד כ' הרשב"א שם בתשובה וז"ל עוד אפשר לומר דכל שחזר בו והגיע הגט מיד שליח זה לידי האשה הרי זו מגורשת שהרי הגיע לידה מרצונו ומיד האיש שנתנו לו שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח בכתיבת הגט וחתימתו ובתרומה אינו צריך ליחד שליח אלא כל שאומר סתם כל מי שרוצה לתרום יתרום או כל מי שישמע קולי יכתוב ויתן כל מי שעמד ותרם תרומתו תרומה וכל מי שכתב ונתן הרי זו מגורשת כו' וכיון שכן זה שעשאו לחבירו שליח אעפ"י שביטל שליחות של זה אילו אמר כל הרוצה ליטול וליתן לה יטול ויתן ועמד אחר ונתנו לה הרי זה גט אם כן אף זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח ונתרצה שיתן לה וסיים וזה קרוב בעיני אלא שראוי להחמיר והדברים צריכים ביאור דא"ד לאומר כל מי שרוצה ליטול יטול ויתן דשם נעשה זה שליח בדיבור שאמר כל הרוצה אבל כאן דעשאו הבעל שליח ונפסק כחו בביטולו אף דהתרצה אחר כך שיתנו בשליחותו שעשאו קודם לכן מה מועיל כיון דכבר נתבטל כח השליחות ועל כרחך צ"ל כיון דחזר בפירוש מן ביטולו והיינו שאמר כן בפני עדים או בפני ב"ד מהני אף שלא ייחד השליח וכאילו אמר כל השומע קולי וזה אתי שפיר אם ביטל המשלח אבל אם ביטל השליח את שליחותו וחזר מביטולו והבעל אינו ממנה אותו מחדש מניין לנו שחוזר וניעור. וגם הרשב"א לא דן רק אם אין הבעל מבטלו בפניו אבל אם מבטלו בפניו י"ל דא"ח ונראה בלי מינוי מחדש וגם על הכל כ' הרשב"א שראוי להחמיר. ואם כן ק"ו אם השליח מבטל שליחותו דנתבטל אף ששוב חזר בו ונתרצה דראוי להחמיר ועיין טו"ז (סי' קמ"א ס"ק מ"ז)

ועיין בריש פרק השולח ברשב"א הגיעו לא קתני כו' ולא אמרי' לצעורי קא מכוין דפירש"י ול"א אין בדעתו לבטלו אלא לצעוריה בעלמא חודש או חדשים וכתב ותמיהא דא"כ מאי נפקא לן בין שמתכוין לבטלו או לעכבו מליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה עיין שם ואם נאמר דכשמבטלו אין דיבור של קיום מבטל דיבור של ביטול נ"מ טובא דאם לא ביטל שליחותו לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתן עדיין כשיאמר לו עכשיו אני רוצה סגי כיון דהשליח עומד בשליחותו במקומו משא"כ כשביטלו לגמרי אינו חוזר ונראה עד שיתמנה שנית ממנו ועיין מה שכתב אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני גיטין (סי' ח"י) ולמה שכ' דנרא' מדברי תשובת רשב"א הנז' דאם מבטלו בפניו ל"מ ודאי נ"מ טובא

ט) ויש לראות לדעת הרמב"ם בנשתטה המשלח דהשליח יכול לגמור הנתינה מן התורה הא צריך למסור לה בפני עדי מסירה בשעת כריתות הגט ואז מעידין על השוטה דאשתו של המשלח מגורשת ממנו ושוטה הוי כשלא בפניו ומה מהני דכבר השליח הוא במקומו כמו שכ' הפ"ח והג"פ הא העדות הוא על שוטה ועיין רמב"ם (פ"ג) מגירושין דאין קטנה עושה שליחות לקבל גיטה מיד בעלה דשליח לקבלה בעי עדות ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה ועיין שם במ"מ ובלח"מ ובקצוה"ח (סי' קפ"ח) ביאור דבריו דאף במופלא סמוך לאיש דתרומתו תרומ' ולא ממעטינן מאתם גם אתם ל"מ מטעם דאין מעידין על הקטן ויקשה כיצד יכול השליח לגרש כשנשתטה המגרש הא אין מעידין על השוטה ובמ"א עמדתי לדברי הרמב"ם דאין מעידין על הקטן איך מהני קידושי יעוד לר' יוסי ב"י קידושין (דף י"ט) דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא מדעת ובעינן דעתה ודעת רש"י ורמב"ם דלא מהני בעל כרחה ודעת תוס' שם דאף בעל כרחה מהני רק דבעינן להודיע לה שמייעדה ואיך מהני עדים לקטנה וכן באומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושך דמקודשת כמבואר שם וש"ע אה"ע (סי' ל"ז) ומה מהני העדים על קבלת הקידושין שקבלה מדעתה וכיצד יעידו על הקטנה והא דמהני באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך מבואר ברא"ש שם דהוא מטעם שליחות ועיין ב"ש שם ובעל כרחה לא מהני וכ"כ המקנה שם [ומה שכ' שם דלשיטת הראב"ד והרמב"ן דמטעם ערב מהני אף בעל כרחה דנתינה בע"כ שמיה נתינה יש לדון לשיטת רמב"ן בר"ן (פ"א) דקידושין דתן על גבי סלע לא מהני וכן בתן לחרש כשלא הוציאו החרש דאינו מחויב מטעם ערב כמבואר חידושי