אמרי בינה חושן משפט תכא

את וכיון שאינו יכול להקנות הלואה שיהיה נקרא בעלים וכיון דלאו בעלים הם על החפץ מצי למימר לא בע"ד דידי את. ובש"מ ב"ק (דף ע') כ' משם הרז"ה דלא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו ומשם המאירי דנהי דהוי שלוחו לענין שיפטור אם מסרו ליד שליח מ"מ יכול לסרב ויכול לומר לאו בעל דברים דידי את

ולכאורה י"ל דתליא בחקירה הנודעת בסוג שליחות דגלי לנו התורה דשלוחו של אדם כמותו באיזה בחינה הוא אם נאמר דידו של השליח נעשית כיד המשלח או דשליח מוסר כחו וידו להמשלח או דהמשלח מוסר כחו ורשותו להשליח והשליח נעשה שליט על עסק השליחות ובכמה ענינים כתבתי בזה ואיזה ענפים בזה אבאר כאן

[ויען בקונטרסי הארכתי הרבה בענינים שונים ואנקוט כאן ללקט באמרים אנתח לנתחים לסדר באותיות נפרדות

] א) הקצוה"ח (סי' קפ"ח) חקר היכא דהיה פיקח בשעה שעשאו שליח וקודם גמר השליחות נשתטה המשלח מי אזלינן בתר מעיקרא ועומד במקום המשלח או אזלינן בתר גמר השליחות ובטלה שליחות ותלה הדבר במחלוקת הרמב"ם והטור אה"ע (סי' קכ"א) באם הבעל היה בריא בשעת מינוי השליחות על הגט ואחר כך אחזו שטות דמה"ת הגט כשר רק מדרבנן פסול שלא יאמרו שוטה מגרש ואם כן לגבי ממון אזלינן בתר מעיקרא ולדעת הטור וכן ריא"ז הגט פסול מה"ת והיינו דבעינן כח הבעל בשעת כתיבה ונתינה והא דאין השליח יכול לגרש כשמת הבעל לדעת הרמב"ם אף מה"ת הטעם הוא משום דאין גט לאחר מיתה והטעם משום דכבר מותרת משום מיתת הבעל ותו לא אגידא ביה כלל לכך אף שכבר קבל השליח כח הבעל מ"מ כיון שמת כבר הותרה על ידי מיתה ועיין שם בקוצה"ח שכתב שכן מבואר מדברי רש"י גיטין (דף ט' וי"ג) דאין שחרור לאח"מ דנפקא לי' רשותי' מיני' וחייל עליו רשות יורשין והוכיח דדעת רש"י כרמב"ם מדלא כתב לאחר מיתה ליכא משלח אלא ודאי דשליחות לא נתבטל אף לאחר מיתה דנכנס השליח במקומו רק כיון דכבר יצאה מרשות הבעל עיין שם. ובאמת ראיתי מבואר ברש"י גיטין (דף כ"ח) במתניתין נותן לה בחזקת שהוא קיים דכ' ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו הרי דרש"י נקט נמי הלשון דנתבטל שליחותו ודוחק לומר דהואיל דמת וכבר אינה אשתו נתבטל שליחותו דלא שייך לשון ביטול שליחות על זה ויותר נראה דהכל הוא טעם אחד באמת כבר הותרה מאישה ובשיחרור ובממון כבר זכו היורשים ואין המוריש בע"ד רק נקט ביטול שליחות גם כן ונ"מ אם נשתטה אף דהמשלח הוא הבע"ד מ"מ נתבטל השליחות כיון דשליח הוי כמו יד של המשלח והיינו דהשליח מוסר כחו וידו להמשלח וכיון דהמשלח אינו בכחו לעשות המעשה גם השליחות נתבטל וכדעת הטור ועיין בפ"ח ובג"פ אה"ע (סי' קכ"א) דכתבו בדעת הרמב"ם דאזלינן בתר מינוי השליחות והיינו דהמשלח מוסר כחו לשלוחו וכיון דאכתי אגידא ביה אף כי נשתטה הבעל יכול השליח לגרש מה"ת ובס' בית מאיר שם הקשה ע"ד מהא דאין גט לאח"מ אע"ג דמינה בחייו המגרש לשליח וכ' וא"ל דשאני מית' דקודם שהגיע הגט לידה יצאה מזיקתו ואיך יחולו הגירושין דז"א דהא לנ"מ זו דלא יתננה לאח"מ היינו כדי לפוטרה מיבום עדיין זיקת בעלה מכח קידושיו עליה. ודבריו מוקשים מלבד דכבר האריך במהרי"ט (ח"ב סי' ח"י) בכמה ראיות דקדושי הבעל נפקע לגמרי במיתתו ולא דאקליש איסורא דא"א רק אשה הקנו לו ליבם מן השמים ואם כן אין מקום לגט שיהיה כורת אחר מיתתו דכבר נתפרדה החבילה במיתת הבעל. ובמ"א עמדתי בזה עכ"ד מהרי"ט שם והבאתי דברי רש"י סנהדרין (דף נ"ה ע"ב) בהא דבן ט' שנים וי"א הבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל כ' רש"י שהרי על ידי קדושי אחיו גדול נאסרה וגירושין של זה אינן חשובין להפקיע קדושי אחיו דקטן הוא ואינו בן דעת עכ"ל מוכח דמכח קדושי אחיו זקוקה לו ולא נפקע לגמרי ואשה הקנו לו מן השמים ואכ"מ בזה מ"מ אף אם נאמר דעדיין זיקת בעל' מכח קידושיו עליה אין הגט כורת דכתיב אשה גרושה מאישה וכשמת הבעל אינו עוד אישה ואין הגט פועל בזה אף אם נאמר דאזלינן בתר שעת מינוי השליחות ומה שכ' הב"מ להוכיח מגיטין (דף כ"ט ע"ב) דאמר מר בר רב אשי אלו מת הבעל מידי משש' אית בהו כולהו מכח בעל קאתו איתיה לבעל איתניהו לכולהו ליתא לבעל ליתניהו לכולהו וק' היכי מוכח דמכח הבעל קאתו דלמ' הטעם כיון דמת כבר יצאה ממנו במיתה א"ו דמזיקת יבום מוכח דמכח בעל קאתו אף בשעת נתינה ומפני שמת ופסק כחו דאיהו לא מצי לגרשה אף נפסק כח שלוחו ואף שקבלה בחייו. אינו מוכרח דהיה לו לומר אם נשתטה הבעל או נעשה גוסס להסוברים דלא מצי לגרש ועוד אף אם עדיין זקוקה ודאי לא חל גירושין של הבעל כמו שכ' דאשה גרושה מאישה כתיב וגם מה זה ראיה לענין כולהו מכח הבעל קאתו לענין שליח שני מכח מי קאתי א"ו עיקר ראייתו כיון דעיקר המעשה הנעשית על ידי שליח צריך שיהיה נקרא על שם הבעל אמרינן דשליח שעשה שליח שני נמסר כל כחו להשני ועיין קצוה"ח שם דהביא ראיה להיפך ממה דשליח הראשון יכול לבטל לשליח שני ובכ"ז כשמת לא נתבטל השליחות ויש לחלק דמ"מ אינו ראיה מזה ועיין במל"מ הל' גירושין ובמכתב מאליהו בדיני ביטול הגט (סוף סי' כ"ה) והדברים עתיקים בזה

ב) והנה הב"ש אה"ע (סי' קכ"א ס"ק ד') יצא לדון דאף הטור דחולק על הרמב"ם וסובר דמדאורייתא בטל הגט הוא דוקא אם ל"ה שפוי בשעת הכתיבה בזה ס"ל להטור והש"ג בשם ריא"ז דאף ריח הגט לא הוי ואם ל"ה שפוי בעת הנתינה י"ל דגם הטור מודה. והדברים צ"ע דהא הטור כ' היה בריא בשעה שצווה לכותבו ואחר כך אחזו החולי אין כותבין בעודו בחליו ואם כתבו ונתנו בחליו אינו כלום וכן הוא לשון הריא"ז שבש"ג ואם כתבוהו ונתנו כשהוא משועמם פסול מדברי סופרים כדברי הרמב"ם וכבר ביארתי בקונטרס הראיות בראיות ברורות שהוא בטל מה"ת ואף לכהונה אינו פוסל ומדכלל יחד כתיבה ונתינה ע"כ דאו או קתני הן אם כתבהו בעת שהוא משועמם הן אם כתבהו בהיותו בריא רק הנתינה הי' כשהוא משועמם וכן כ' להדיא בדו"פ שם דאו או הפירוש בדברי הטור דודאי אף אם בשעת הנתינה היה משועמם בטל מן התורה וכן ראיתי בכ"י ריא"ז על נשים כמו שהעתיק הש"ג ממש הדברים ובכ"י אחד ראיתי שכ' בו ואם כתבו וחתמו בעודו משועמם פסול מדברי סופרים לדעת רמב"ם וכבר ביארתי כו' שהוא בטל מה"ת ואף לכהונה אינו פוסל וכנראה מה שכ' וחתמו הוא ט"ס וצריך לומר ונתנו כמו שהעתיק הש"ג ודברי הטור הם לעד נאמן על זה דאין חילוק בין כתיבה לנתינה וכמו שמבואר להדיא בפרישה אולם הרשב"א ר"פ מ"ש הביא משם התוס' דעיקר הקפידה על שעת כתיבה שאז צריך שיהיה המשלח שפוי בדעתו ועל שעת נתינה לא איכפת לן ותמה על זה בספר ג"פ דמ"ש שעת כתיבה משעת נתינה ובפנ"י גיטין שם כ' בטעם הדבר דהכתיבה צריך להיות בשעה ששפוי בדעתו להפוסקים דלא בעינן שליחות לכתיבה ולא שייך לומר כל מאי דאיהו לא מצי עביד שלוחו ל"מ עביד כיון דלא בעי שליחות הטעם דכתיב וכתב ונתן שיהיה ראוי לנתינה בשעת כתיבה ובת"ג שם כ' דהרשב"א סובר דדוקא בתחיל' מינוי השליחות בעינן דמצי המשלח למיעבד אבל כשכבר נעשה שליח בשעת בריו אף דבשעת נתינה לא מצי עביד המשלח שלוחו מצי לגרש אך הקשה אם כן באומר כתבו ותנו דכבר נעשה שליח להולכה בשעת בריו הרי ראוי להתגרש בשעת כתיבה כיון דהשליח יכול לגרש. ועיין בחידושי רע"א ז"ל על אה"ע שם שכ' בדעת הרמב"ם דאפשר דוקא באומר כתבו ותנו דבשעת כתיבה ראוי לנתינה כיון דמינה שליח גם על הנתינה אבל כתבו ואחזו קורדייקוס וכ' הסופר ונשתפה ונתן הבעל הגט י"ל דבטל מדאורייתא דבעינן וכ' ונתן דבשעת כתיבה ראוי לנתינה וזה ל"ה בגט בשעת כתיבה כשאחזו קורדייקוס ראוי לנתינה וזה כסברת הפנ"י

וקצת נראה דמה שכ' הפנ"י הדרש מכתב ונתן דבעינן שתהי' ראויה להתגרש בשעת כתיבה לא נראה כן מדברי הש"ס והראשונים יבמות (דף נ"ב) דשם אמרינן באומר לסופר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דלא מהני וכתבו תוס' שם הטעם דהוי שליחות על דבר שלא בא לעולם. ולשיט' הסוברים דלא בעי שליחות לכתיבה על כרחך הטעם דפסול משום דלא הוי לשמה כיון דהאשה אינה ראוי' אז לגירושין וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג) מגירושין מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין וכן משמע מדברי רש"י שם. ובאומר כתוב ליבמתי בעי שם רמב"ח כיון דאגידה בי' כארוסתו דמיא א"ד כיון דלא עבד בה מאמר לא ועיי"ש ברא"ש דהאבעיא היא משום דיכול לבא עליה בעל כרחה ואז יכול לגרשה תלוי הדבר בו וחשיב בידו לגרשה וזה אתי שפיר אם החסרון הוא מטע' דשלבל"ע ולא הוי לשמה או משום שליחות ובידו יש לומר מסלק הדשלבל"ע אבל אם נאמר דגזה"כ הוא וכתב ונתן דבשעת כתיבה בעי שיהיה ראוי לנתינה מה מהני בידו כיון דמ"מ אינו ראוי לנתינה בשעת כתיבה. אך י"ל למה שכ' תוס' שם דלאשה דעלמא אינו גט אף דכתוב בו זמן דאחר נישואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח וכתבו דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה הוי גט דבידו לגרשה