אמרי בינה חושן משפט תיג

פסידא על ידי זה שהלוקח יחזור עליו על כל הדמים ואם הי' טורף הבעל חוב היה לו ריוח אותו הוספה שמוסיף הבעל חוב על שומת ב"ד י"ל דבאמת בזה אין הלוקח חוזר מאותו הוספה שרצה הבעל חוב לקבל כי בזה הפסיד ללוה וע"ז לא היה אחריות ואף שכתב הריטב"א שם דגבו ונפדה באם הלוקח סילק כל האלף דחוזר על אלף זהובים היינו באם הבעל חוב לא רצה להוסיף על השומא אבל היכא דהבעל חוב הוסיף מכפי שומת ב"ד י"ל דאינו חוזר על המוכר באם החזיק תח"י הקרקע הואיל דחביב אצלו והפסיד לו הוספת הבעל חוב אבל באם הבעל חוב אינו מוסיף כלל דאז כשסילק לו הלוקח יותר מכפי שומת ב"ד יחזור על המוכר הואיל דלא הפסידו במה שחביב אצלו הקרקע אם כן ליכא שום תועלת ללוה אינו יכול להעלות לבטל שומת ב"ד

ולפי זה יש לומר באם הבעל חוב רוצה להעלות יותר מכפי חובו ולתת דמים אז אין הלוקח יכול להעלות יותר דבזה אינו מכוין רק להפסיד למוכר במה שחביב אצלו הקרקע. דבאם יחזיק אצלו הקרקע לא יתן למוכר כלל כיון שלא בא לידי בעל חוב אם כן אינו יכול להעלות הקרקע ואף אם הבעל חוב רוצה לקבל על החו' במילואו אינו יכול הלוקח להוסיף דבזה מכוון לתועל' עצמו ועיין ס' מו"מ לרב האי גאון שער כ"ז שכ' (בסעיף י"ג) דהלוקח יכול לפדות הקרקע מיד הבעל חוב וכ' יש על הלוקח להוסיף על דמי הקרקע ויאמר אני אוסיף ואקננו בכך וכך דמים ואם בעל חוב אומר אני אוסיף עליו ואטלנו בדמים אלו שאומר הלוקח הדין עם הלוקח אבל אם יוסיף א' על חבירו עם אותו שיוסיף יהי' הקרקע ומה שאמרנו שיכול להוסיף הלוקח ל"א אלא שיגיענו לשיעו' חובו שיהיה לו על הלוה אבל שיוסיף וילך עד שיותר על החוב לא עכ"ל. והרא"ש ביאר דבריו דהלוקח צריך להוסיף דמי כל החוב והנה מדכ' בדין י"ג דיכול לפדות הקרקע מיד הבעל חוב משמע אף באינו בא בטענות עילוי רק כל זכות שהי' למוכר יש לו ויכול לסלק בזוזי ולכך בשוין הדין עם הלוקח ואם כן למה יוסיף הלוקח יותר מכפי חובו לענין מה הלא בשוה די. אך נראה דבאמת הא דכ' בדין י"ד יש על הלוקח שיוסיף הוא ביאור הדבר שכ' ברישא דיכול לפדות היינו על ידי עילוי ומה שכ' ואם בעל חוב אומר אני אוסיף עליו הדין עם הלוקח היינו כי הלוקח יכול להעלות יותר וליכא נפ"מ לו במה שמעלה בדמים לכך כ' דאם הבעל חוב רוצה להוסיף יותר מכפי חובו אז אינו יכול להעלות הלוקח יותר כי יהיה לו ללוה הפסד בעילוי של הלוקח

ובספר שער משפט רצה לעשות ט"ס בדברי ר"ה גאון ולהוכי' מדבריו דהלוקח יכול לעלות. ולענ"ד כמו שכ'. ומה שכ' הוא מדבריו בשער ק"ח שכ' דאם הלוקח יש לו חימוד על הקרקע להוסיף דמים על מה ששוה כדי שלא יצא הקרקע מת"י אין לו על המוכר אלא דמי הקרקע שהי' שוה ואין לו עליו במה שהוסיף הוא כדגרסינן האי גברא כו' והוכיח מזה דאם מוסיף יותר מכפי שומת הקרקע לפרוע לבעל חוב אינו חוזר על הלוה דהוי כפורע חובו וממילא אף דאינו מוסיף נגד כל החוב שומעין לו דלא שייך לומר שנתכוין לתועלתו וכ' דעכ"פ אם פרע למלוה כל החוב שהיה לו על ב' שדות מודה ר"ה לדעת הריטב"א דחוזר לדבריו מה ראיה הביא מעובדא דתרי אפדנא וע"כ צ"ל דראיות רה"ג הוא מדחזינן דאם קיבל המלוה השדה בעד כל החוב לא מיחשב כנתיקר ואינו חוזר על המוכר רק כפי שומת ב"ד חזינן דהאחריות היה רק מה שיעלה עפ"י שומת ב"ד לכך אף שיש חימוד ללוקח ורוצה לתת יותר מכפי שומת ב"ד אינו חוזר על המוכר רק כפי שומת ב"ד אם כן אף באם סילק הלוקח בזוזי לגבי אפדנא לא יהי' חוזר דמה שמסלק בעד אפדנא אחד יותר מכפי שומת ב"ד על זה לא קיבל אחריות ובלא זה פטור דהוי פורע חובו של חבירו. אולם לענ"ד כוונת ר"ה שם על מה דאמר מעיקרא דבאפותקי אינו יכול הלוקח לסלק לבעל חוב בזוזי על זה קאמר דאם יש חימוד ללוקח לקרקע והוסיף דמים לבעל חוב למען לא יצא הקרקע מתח"י והיינו לסלק שעבודו מעל הקרקע וישאר ת"י והיה סברא לומר דכיון דקבל אחריות על עצמו אנא איקום ואשפי מהמעוררין אם כן נוכל לומר דהלוקח יש לו רשות לסלק מעל הקרקע כל עירעור וטוען אף באם יצטרך ליתן להבע"ח יותר מכפי שעבודו על הקרקע קמ"ל רבינו האי גאון ז"ל דאין לו רשות דעיקר קבלת אחריות היה רק לסלק כל עירעור מקרקע כפי שומת ב"ד מדחזינן בעובדא דאפדנא דאף אם הבעל חוב קבל אפדנא בעד אלף לא נחשב כנתייקר ואינו חוזר על המוכר רק בת"ק אף דשוה אצלו יותר ממיל' מוכח דקבלת אחריות היה רק על פי שומת ב"ד כנלע"ד שלא לעשות מחלוקת רק כמו שכ' הרא"ש בדעת ר"ה ז"ל. ומ"מ מה שכ' לעיל להוכיח מדברי ר"ה דבאם המלוה רוצה לעלות יותר מכפי חובו אינו יכול הלוקח לעלות נלענ"ד ברור ועיין תומים (ס"ק ו') שביאר דעת רא"ש שכ' באם המלוה רוצה לקבל בלא שומת ב"ד בעד כל חובו והלוקח רוצה שישומו הב"ד דאין שומעין לו הואיל דיש פסידא ללוה והקשה הלא בלא"ה צריך לסלק כל החוב למה שכ' הרא"ש וביאר הנפ"מ שהלוקח רוצה לסלקו בכל החוב בעד תרתי אפדנא והבעל חוב רוצה ליקח אחד עיין שם דמבואר מדבריו גם כן דאין הלוקח יכול לעלות להפסיד ללוה. אכן ביאור דברי רא"ש המה דחוקים להמעיין ברא"ש ועיקר קושיתו לא הבנתי דלע"ד עיקר כוונת הרא"ש דהלוקח רוצה שיקח הקרקע עפ"י שומת ב"ד והבעל חוב רוצה ליקח בעד כל החוב הי' ס"ד דהלוקח יכול לעכב כמו הלוה בכה"ג קאמר הרא"ש כיון דיש פסידא ללוה אינו יכול וכן משמע מדבריו דקאמר אבל ביורש יכולים לעכב מטעם דנפ"מ לענין שומא הדרא וביורש יכול לעכב אפילו באין היורש רוצה לסלק במעות כמו שכ' הסמ"ע (סי' ק"ט סק"ה) ובש"ך שם לדעת הרא"ש דאינו יכול הבעל חוב לומר לדידי שוה

ומדברי הרא"ש הנז' לגבי יורש דיכול לומר לשום הקרקע מטעם דשומא הדרא הקשה בס' הפלאה (סי' ק') על הח"מ וב"ש שם שהביאו דברי ר"ן לענין כתובה אם הקרקע שוה עשרה והוא רוצה לקבל בק' והיורשים רוצים לסלקה בעשרה הדין עמה והקשה הלא מבואר (בסי' ק"ט) משם הרא"ש דשומעין ליורש וי"ל למה שכ' המרש"ל מובא בש"ך (סי' ק"ג) דבכתובה לא אמרי' שומא הדרא אם כן הא דיורש יכול לסלק במעות לאשה בכתובה על כרחך מטעם דיכול היורש לומר לדידי שוה כמו לוקח דבשלמא בבעל חוב דשומא הדרא יכול גם כן בשעת טירפא לסלק מטעם זה כמו שכ' הקצוה"ח (סי' ק"ט) ועדיף מלוקח דאינו יכול לסלק רק מטעם דלוקח יאמר לדידי שוה אבל בכתובה דלא אמרינן שומא הדרא אם כן לא עדיף מלוקח ועיין קצה"ח (סי' ק"ד ס"ק ד') דמבואר מדבריו דיורש לא הוי כלוה לענין דיכול לסלק במטלטלין עיין שם וכיון דלא אמרינן גבי כתובה שומא הדרא דינא דיורש רק כלוקח וצריך לעלות בדמים ממילא שפיר כ' הח"מ וב"ש שם דהדין עמה. ועיין מה שכ' לעיל (סי' ז')

ואם כשקנה הלוקח הקרקע היה שוה אלף ובשעת טירפא שוה ת"ק מבואר בש"ע (סי' קט"ז) דכותבין לו טירפא באלף ויש לחקור אם נשארו ב"ח אצל הלוה והמה זיבורית דהדין הוא דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש בני חורי אפילו הן זיבורית אם יכול הלוקח לומר כיון דאינו רק מטעם תקנה ל"נ לי בהאי תקנה ויטרוף ממנו הבעל חוב והוא יחזור על המוכר לגבות אלף אף שהוזלה הקרקע ואם נאמר כן היה מקום ליישב קושית תוספות סוגיא דשבח קרקעות איך שייך למתני גובה הקרן מנכסים משועבדים והשבח מב"ח הא אין נפרעין ממשועבדין במקום שיש ב"ח ולמה שכ' משכחת שפיר שיש ב"ח זיבורית והקרקע שקנה הלוקח הוזל ואומר ל"נ לי בהאי תקנתא דאין נפרעין ממשעבדי במקום ב"ח ומגבי לבעל חוב הקרקע שקנה ושפיר קתני גובה הקרן ממשעבדי שהן גם כן זיבורית אף דמצד התקנה יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ל"נ לי בהך תקנה והשבח מב"ח אך י"ל דלא יכול לומר ל"נ לי במקום דחב לאחרים כמו שכ' במרדכי כתובות(פי"ב) ועיין במהרי"ט חאה"ע (סי' ח') דל"א סברא זאת רק היכא דהתקנה נעשה לטובת חבירו ואם כן י"ל בנדון דידן דהתקנה נתקנה רק לטובת הלוקח ויכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים או י"ל דנתקנה גם לטובת המוכר שיקנו ממנו קרקעות ולא יפחדו מטירפת הבעל חוב במקום שיש לו ב"ח וגם לטובתו נתקן התקנה הזאת ואם כן אין הלוקח יכול לומר אי אפשי בתקנה הזאת במקו' שחב למוכר וכן נראה

סי' כה א) התומים (סי' קט"ו ס"ק א') כ' לתרץ קוש' המחברים על הסוברי' דשבח ממיל' לא בעינן דאיקני מה פריך הש"ס ב"ב (קנ"ז) משבח קרקעות דלמא איירי בשבח ממילא וכ' דהוכרח הש"ס לומר ה"מ ר"מ הוא כדי שלא יקשה ממתניתין דבכורות דקתני אין הכתובה ניטלת בשבח וכולן אין נוטלין בשבח וקאמר בש"ס לאתויי שבח ממילא אם כן רישא איירי בשבח מחמת הוצאה ודוקא כתובה אינו גובה אבל בעל חוב גובה וכ' בנתיבות הא דנ"י כ' להוכיח ממתניתין דבכורות דמיתומים גובה שבח ממילא ע"כ כ' כן משם הרנב"ר והרנב"ר י"ל דסובר כשיטת דשבח היתר על הוצאה טורף מיתומים ומקבל מתנה רק דאיקני בעי ומ"מ אין בזה ליישב קושיא הנז' דנוכל לאוקמי הרישא בשבח היתר על ההוצאה ואף דהוי דאיקני הא דאיקני קנה והוריש לכ"ע משועבד למה דקי"ל מע"פ גובה מהיורשין וכל דבריו מוקשים מ"ש בדעת הנ"י משם הרנב"ר דסובר שבח יתר על הוצאה גובה מיתומים מבואר לפנינו בחידושי ר"ן ב"מ ובש"מ משמו דהר"ן חולק בזה על הרמב"ן וסובר דיתר על ההוצאה אינו